אנחנו עם עתיק, בעל ניסיון הסטורי ארוך שאין כמעט דוגמתו בעולם כולו. ייחודנו בכך, שהוגלנו מארצנו לפני 2000 שנה, סבלנו מאלפי רדיפות ופוגרומים כשאת המכה האנושה ביותר חטפנו בשואה הנוראה בה הושמד יותר משליש מעמנו.
והנה, למרות הכל לא נואשנו, לא התבוללנו, חלמנו על שיבת ציון, ולאחר 2000 שנות גלות זכינו להגשימה. והנה, כאן לצידנו, וגם בקרבנו, חי העם הפלשתיני שבשנת 1948 גורש/ברח מבתיו ומאדמותיו, חלקו חי גם היום בתנאי פליטות ומצוקה (ולא משנה כלל מהי הסיבה האמיתית) וזאת למרות שאנחנו את הפליטים שלנו קלטנו ושיקמנו ולא הנצחנו את מצוקתם.
הטרגדיה האמיתית היא שבמחנות הפליטים שסביבנו חיים צאצאיהם של אותם פליטים החולמים על שיבת פלשתין שלהם ליפו, חיפה, עכו, שיך מוניס, קטמון, ולעוד מאות כפרים ועיירות שעל חורבותיהם יישבנו מליוני עולים ובני הארץ. ואנחנו, למרות הניסיון ההסטורי שלנו והמוניטין שלנו כעם חכם ונבון, משלים את עצמנו, שאת מה שאנחנו לא שכחנו במשך אלפיים שנה ישכחו הפלשתינים אחרי פחות משישים שנה.
מהיכן אנחנו שואבים את האשליה המופרכת הזאת שאם נשוב לגבולות 67' יתפייסו איתנו הפלשתינים, יוותרו על אדמותיהם ויחיו איתנו בשלום: אנחנו איש תחת גפנו ותאנתו, והם במחנות הפליטים הצואים. הם ברוב טובם ישכחו את העוול שניגרם לאבותיהם ולהם(אותם מעניינת כקליפת השום תוכנית החלוקה, אותה החמיצו אבותיהם, שלא לדבר על סבלנו בשואה, או שיבת ציון וקיבוץ הגלויות). לפי תפיסתם, שיבת ציון שלנו היא האסון שלהם, והעצמאות שלנו היא הנכבה (השואה) שלהם.
לפיכך,אנו מסממים את עצמנו בהזיות שווא שהפלשתינים יאפשרו לנו להמשיך להתחזק ולשגשג, כשאת טילי הקאסם, הפצמ"רים והשהידים הם יעבירו מן העולם. ואנחנו, עם חכם ונבון מתכתשים עם עצמנו וחיים בחלומות באספמיה של "די לכבוש" כשאנחנו מתכוונים לכיבוש של 67', בעוד הפלשתינים מתכוונים גם לכיבוש של 48.
ומה עלינו לעשות במילכוד הטרגי הזה? עלינו לחדול מייד ממלחמות היהודים (שבגללן יצאנו לגלות) להסתכל עמוק עמוק לעיני המציאות, להשקיע את כל האנרגיות שלנו לפתרון שאינו מתבסס על האשליה של "די לכיבוש", אלא לפתרון שיתמקד בעיקור הסכנה הגדולה ביותר המרחפת על עתיד מדינתנו שהיא הסכנה הדמוגרפית!!!
