עד עתה התייחסנו לאזורים שונים בעולם הנמצאים תחת מתקפת האיסלאם הקיצוני המובל על-ידי האחים המוסלמים. חייבים להדגיש פעם נוספת, שבמושג "איסלאם" אנו מתייחסים אל האיסלאם של הג'יהאד – האיסלאם הקיצוני הנמצא בשלבים די מתקדמים של כיבוש העולם - אבל היום בעולם אין איסלאם אחר. ברור שיש מוסלמים מתונים שלא תומכים במלחמת הכיבוש האיסלאמית ואפילו מתנגדים לה, אבל הם לא נותנים את הטון אלא נהפכים בעל-כורחם לחיילים בצבא הכיבוש האיסלאמי. אם הם מנסים להתנגד - האיסלאם הקיצוני קודם כל מחסל אותם דווקא ומיישר את השורות: אפשר לראות את זה בכל מקום באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה בהם התנועות האיסלאמיות עם האחים המוסלמים בראש הן דומיננטיות: מצרים, סוריה ואפילו תוניס – המדינה שהייתה פעם מתונה יחסית.

במלחמה הזו לא תמצאו טורי שריון, אוגדות חי"ר המתנגשות בקרב חזיתי. כאן הכל מתוחכם הרבה יותר – השיטות משתנות לפי ארץ היעד. באירופה מהגרים הנעים בכל אמצעי תחבורה ומסתננים לשם בכל דרך אפשרית, מתארגנים במהירות ומתחילים בכיבוש השטח. ברוסיה, בסין ובהודו, בהן קיים מיעוט מוסלמי, הולך ומתחזק מאבק בעד "הזכויות הלגיטימיות" וה"שוויון", אבל במדינה כניגריה, בה המוסלמים הם רוב - מתנהלת מלחמת השמדה של המיעוט הנוצרי בלי שום צורך בהסברים ואין מי שיגנה את המתחולל שם.

כאן נדבר על מלחמת הכיבוש של מדינה אדירה, המעצמה המשפיעה ביותר בעולם בעידן הנוכחי – ארצות הברית של אמריקה. משולבות שם גם התקפות חזיתיות, גם מלחמת טרור וגם שיטות מתוחכמות הרבה יותר. תיאור מעולה ומפורט של התהליך אפשר למצוא במחקר של מומחית לענייני אסטרטגיה ומודיעין - קלייר מ' לופז (Clare M. Lopez), עמיתה בכירה במרכז למדיניות ביטחון בקרן קלריון (the Clarion Fund). בעבר היא הייתה קצינת מבצעים בסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב. (ממליץ מאוד לקרוא שם את הפרק: Holy Land Foundation Trial).

לא נתייחס בפירוט לשלבים ההתחלתיים של חדירת האחים המוסלמים לזירה האמריקנית. רק לצורך הבנת המהלכים שהופעלו בחזית של ארה"ב בפרק הפותח את הסקירה נתייחס לכמה סיפורים משנים עברו שהשפיעו לא מעט גם על ארצנו הקטנטונת...

ארצות הברית תמיד הייתה ארץ היוזמה החופשית, ארץ עבודה ויזע, אבל היא גם הייתה ארץ עגל הזהב ושחיתות, שבכל פעם הגיעה לשיאים חדשים. כסף יכול לעשות שם הכל – ואת זה למדו מהר מאוד אנשי התנועות האיסלאמיות: ארגונים רבים שלהם הקימו בה בסיסי פעולה והחלו לחדור לחברה האמריקנית ובעיקר למוסדות השלטון. ההתחלה הייתה באזורי "יוצאי אפריקה" - מוסלמים מכרו אותם בזמנו לסוחרי העבדים שמילאו את אמריקה המשוועת לידיים עובדות בכוח עבודה זול. לאחר מכן הם הבינו ששיטת הממשל בארה"ב שמבוססת על בחירת נציגי העם נותנת יתרון עצום למועמד בעל אמצעים המאפשרים לו "לשכנע" בקלות יתרה את בוחריו להצביע לו... כעת בואו נכיר מנקודת מבט לא כל-כך מקובלת על אמצעי התקשורת העיקריים כמה מנשיאי המדינה ההיא.

ג'ימי קרטר, איש המפלגה הדמוקרטית, היה נשיאה ה-39 של ארה"ב (1981-1977). לפני בחירתו לתפקיד הוא היה סנאטור במדינת ג'ורג'יה וגם מושל של המדינה הזו. במקורו הוא היה חקלאי, בעל חווה חקלאית וחברה העוסקת בגידול ומסחר בבוטנים. באמצע שנות השבעים החברה המשפחתית של קרטר נכנסה לקשיים פיננסיים ובשנים 1976-77 קיבלה הלוואה מהבנק הלאומי של ג'ורג'יה (National Bank of Georgia - NBG) בסכום חריג של 4.6 מיליון דולר. ביולי 1980, העיתונאי ג'ק אנדרסון חשף בעיתון "וושינגטון פוסט" שמשפחת קרטר הייתה הלווה הגדולה של הבנק וההלוואה הכניסה את הבנק עצמו לקשיים.

אז, מנהלו של הבנק היה חבר ואיש סודו של קרטר, ברט לאנס, שמוּנַה בהמשך על-ידי הנשיא לתפקיד ראש משרד הניהול והתקציב (על החתול הוטל לשמור על השמנת). בו-זמנית, בגלל הניהול הכושל של לאנס, בנק NBG היה על סף קריסה והציל אותו Agha Hasan Abedi, המייסד הפקיסטני של Bank of Credit and Commerce International - BCCI, המכונה "האיש שיכול לשחד גם את האלוהים". הוא בא לעזרתו של לאנס ומינה אותו ליועץ עם משכורת 100,000 דולר לשנה. לאחר מכן הודיע ש"לעולם לא אדבר על ניצול יחסיו עם הנשיא". הוא גם הציג את לאנס למשפחת המלוכה הסעודית ולמיליארדר הסעודי Gaith Pharaon.

בינואר 1978, Abedi כיסה את הגרעון של 3.5 מיליון דולר בבנק NBG והפך בעצם לבעל השליטה בו. בהמשך, אנדרסון כותב שהסעודים נשארו הבעלים הדיסקרטיים ולא הבליטו את אי-הסדרים בבנק בגלל המימון של משפחת קרטר. זו, ככל הידוע, הייתה ההתחלה של קשרים ישירים ועקיפים של הנשיא עם בעלי הון מוסלמים. אבל בהחלט ייתכן שהקשרים התחילו קודם, הרי לאנס הכיר אותם עוד לפני עזרת החרום שניתנה לו ודרכו גם לנשיא. בזמנו הסתובבו לא מעט סיפורים על קרטוני ויסקי שהיו מגיעים יום-יום לבית הלבן מ"תורמים" דיסקרטיים מהמזרח-התיכון ה"משפרים" את מצב רוחו של הנשיא שאהב לשתות, אבל היה מוגבל בגלל תקציב של הבית הלבן. נעזוב את זה – אין לסיפור משמעות רבה, הוא רק מראה טפח מהאופי של האיש.

חייבים להדגיש שהנשיא קרטר עוד ממש מתחילת כהונתו הודיע שאחת ממטרות נשיאותו - השגת "מולדת" ל"פלשתינים" - ולכל אורך הדרך, ניהל מדיניות אנטי-ישראלית. עד כאן על קצה המזלג תמונת השלב ההתחלתי בקשריו של קרטר עם בעלי ההון המוסלמים. לא מעט פרטים נוספים אפשר ללמוד במאמרה של רחל ארנפלד, "Carter’s Arab financiers" [קישור], שפורסם בעיתון "The Washington Times" ב-20.12.2006. מטבע הדברים, גם הנשיא המכהן וגם ה"תומכים" שמרו על דיסקרטיות. אחרי סיום התפקיד הכל היה חופשי יותר – משפחת קרטר ייסדה כל מיני קרנות למטרות שונות – ולקרנות הללו התחילו לזרום עשרות מיליוני דולרים מ"ידידים" שכבר לא היו צריכים להסתיר את עצמם.

כתב אישום חמור נגד קרטר עמוס בראיות פרסם בשנת 2007 אחד המשפטנים הבכירים בארה"ב, פרופסור באוניברסיטת הרווארד - אלן דרשוביץ. במספר מאמרים הוא חשף את פרצופו האמיתי של הנשיא לשעבר כאנטישמי פתולוגי ובובה בידיהם בעלי הון מוסלמים. לא אתייחס לפרטים – כדאי לקרוא את זה במקור.

רק עוד הערה אחת: רוב הדברים פורסמו לפני חמש-עשר שנים. בתקופת כהונתו הם היו סוד המדינה הכמוס שם. אבל גם בזמן אמיתי היו לא מעט פרסומים על טבעו של קרטר – כולם הוסתרו מהקורא הישראלי – זו דוגמה מצוינת של ה"אמת" שאנו מקבלים מה"תקשורת" הישראלית המתמחה בשטיפת המוחות. הם לא תמיד משקרים, הם רק מסתירים את העובדות הלא רצויות למפעיליהם מעבר לים. בואו לא נשכח שאת קרטר הפעילו המוסלמים והוא הפעיל את בגין וחבורתו.

עובדות נוספות על "גיבור" סיפורנו אפשר למצוא במאמרו של יעקב אחימאיר, "ג'ימי קרטר והכסף הסעודי", שפורסם ב"ישראל היום".

עוד נקודה חשובה בפעולתו: אחד מ"הישגיו" של ג'ימי קרטר הוא המהפכה האיסלאמית באירן. ב-1979, בהתחלת ההפגנות של האיסלאמיסטים שם, השאה האירני רצה להשתמש בכוח להחזרת הסדר במדינה, אבל קרטר הפעיל עליו לחץ כבד כדי למנוע "צעדים אנטי-דמוקרטיים" - בזכותו המהפכה ניצחה. אחרי כשנה הסיפור התפוצץ לו בפרצוף: שגרירות ארה"ב בטהרן נכבשה על-ידי ה"מהפכנים" ואנשי הקומנדו שנשלחו לשם הובסו ונשבו בבושת פנים. זה עלה לו בקדנציה נוספת. העם האמריקני וגם מדינת ישראל לא הפסידו מזה.