כאשר חתם יאסר ערפאת על הסכם אוסלו ב-1993 כבר היה מאחוריו עבר מרשים של מפר הסכמים עקבי ועשרות הסכמים שהופרו על-ידו מיניה וביה מיד לאחר חתימתם. כך נהג גם עם הסכם אוסלו הראשון מייד לאחר חתימתו ותחילת ישומו המעשי.
אבל העולם השתוקק, ממאה ואחת סיבות, לפתרון הסכסוך בינינו לפלשתינים. הסכסוך השולי והקטן בינינו לפלשתינים העסיק את הקהילייה הבין לאומית הרבה יותר ממעשי טבח המוניים של מיליונים ומאות אלפים באפריקה, בבלקן ובכל העולם. ההנחה שהפלשתינים הם הקורבן, ישראל הכובש ויאסר ערפאת הגורם שבלעדיו אי אפשר לפתור את הסכסוך, הביאה רבים בקהילייה הבין לאומית והציבור הישראלי למידה בלתי נתפסת של סלחנות, התעלמות ואשליה עצמית מההונאה הענקית שנקראה יאסר ערפאת.
אבו מאזן אינו ערפאת, אין לו עבר של נוכל סידרתי, הוא כמעט ולא ניתפס בכפל לשון, ברמזים מובלעים ובמעשים הסותרים את הצהרותיו בכל השפות. אפשר כבר לשער את מידת התמיכה העצומה, הסיוע הכספי והנכונות ללחוץ למענו על ישראל המצפה לו עם רק ינטוש את האלימות ויראה נכונות סבירה לשקם את המרות הלאומית הפלשתינית.
המלחמה בעירק מציבה את ארה"ב וחלקים גדולים מאירופה בעימות תרבותי ומדיני עם העולם הערבי המוסלמי. הנה באה הרשות הפלשתינית ומתוך עצמה יצרה דמוקרטיה ערבית המגלמת תקוות של המערב וארה"ב לקדמה ודמוקרטית בעולם הערבי ומציבה דוגמא, ראויה לתמיכה עולמית, לעולם הערבי שאפשר גם בדמוקרטיה וזה כדאי. כל זה מתעצם על רקע הכישלון האדיר לייצב דמוקרטיה ערבית בעיראק. תמיכה ברשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן היא הזדמנות למערב להתפייס עם הערבים, להיות תומכי דמוקרטיה יותר מאויבי ערבים, כמובן על חשבון ישראל.
אנחנו בהחלט עלולים לגלות שיאסר ערפאת היה היריב הקל, זה שבנוכלותו הבלתי פוסקת ממש הרחיק מעצמו את גדולי תומכיו. מנהיג שבתמיכתו העקבית בטרור אילץ את הקהילייה הבין לאומית, לעתים קרובות בלית ברירה, להסכים עם צעדיה של ישראל. באותה מידה אנחנו עלולים לגלות שהריסון שגוזר על עצמו אבו מאזן, התרחקותו מאלימות, גם אם היא טקטית בלבד, יערמו עלינו הר של לחצים בינ"ל שנתקשה מאד להתמודד איתם. יש כבר מדינאים באירופה, לא מעטים, שאומרים בגילוי שמשנעלם ערפאת, 'התירוץ' כלשונם של ישראל, הגיע העת לחדש את הלחצים על ישראל, לסיים את 'הכיבוש' ולהביא סוף לסכסוך.
בעוד אנחנו סופרים את ימיו של אבו מאזן, מונים את רקטות הקסאם שנורו מעזה או שלא נורו, מתחיל מסע הלחצים הבין לאומי על ישראל לחמם מנועים. מולנו הפעם, בלי קסאם ובלי טרור, יריב, אולי אויב, מתוחכם וקשה פי כמה.
כדי להתכונן לעתיד ממש חייבים ממשלה יציבה. ממשלה שהדבק המלכד שלה הוא לא חוסר הברירה של המלחמה בטרור אלא בהירות המטרות והחזון הלאומי של מדינה יהודית דמוקרטית מתוך בחירה.
חייב להיות ברור לנו כבר היום על מה כדאי לוותר, על מה אפשר לוותר ועל מה בשם פנים ואופן לא. כבר כעת צריכים הצעדים הטקטיים להיות יזומים וכפופים לחלוטין לחזון המדיני. ובמקומות בהם אנחנו נחושים שלא לוותר יש למהר ולקבוע עובדות בשטח.
כבר בתוך זמן קצר תתבע הקהילייה הבין לאומית את עצירת הגדר, הרי הטרור נבלם, הגדר לא חוקית וצריך לתת הזדמנות למו"מ ולאבו מאזן. לכן חייבת הגדר להסתיים בתוך הזמן הקצר ביותר האפשרי. אפשר להתמקח עליה לאחר הקמתה ולגבות מחיר מדיני מלא על כל מחווה הקשורה בגדר.
מסל המחוות שדורש אבו מאזן אפשר להתפשר על כמות האסירים המשוחררים, על מעמד ירושלים אפשר לדון רק בהסדרי הקבע ולא באוסף של מחוות טקטיות.
ימים קשים עם דילמות יותר קשות מדילמות הטרור הפלשתיני עוד לפנינו. צריך לדעת מה אנחנו רוצים מעצמנו. צריך להתכונן.
