שני הפכים ותבוסה אחת

הדיון במכון למחקר ביטחון לאומי אשר עסק בנושא האירני והלקחים לאחר הסכם הביניים שנחתם בז'נבה הפך להיות זירת התגוששות בין אולמרט לבין נתניהו, באמצעות שליחו-איש סודו, צחי הנגבי. ראש הממשלה הנמצא בחו"ל לא יכול היה להתאפק והשיב להאשמות אולמרט במסיבת עיתונאים שכינס. כל המעמד הזה מבזה את כל אלה אשר נטלו חלק בביזיון הזה. גרוע מכך הוא הדיון הציבורי, כביכול, בנושא כה קריטי למדינת ישראל.

נתחיל בהסקת מסקנה חד-משמעית בעקבות פעילות אינטנסיבית של עשור ויותר בנושא הגרעין האירני: לא אולמרט כראש ממשלה, לא שרון לפניו ולא נתניהו אחריו, הצליחו במדיניות החוץ שלהם לדרבן את מדינות המערב להביא לקריסת תוכנית הגרעין של אירן. התבוסה הגדולה יותר היא עצם קיומו של המשטר הפונדמנטליסטי באירן. זו תוצאה שחייבת להדאיג מאוד את כולנו. במקום זאת דנים במה שהיה בעבר, מי אשם ומי לא, כאילו מתכוננים לוועדת החקירה הבאה. ואנו אומרים בריש גלי: אזרחי ישראל אינם מצפים לוועדות חקירה, חלילה וחס, אלא לשקט. האם הדיון במכון למחקרי ביטחון לאומי וההתנצחות הבלתי פוסקת הם שיביאו ביטחון לישראל? התשובה היא לא רבתי.

הסכם הביניים מהווה סטירת לחי לישראל והעומד בראשה. עדיין אין זו מכת K.O וגם בכך יש לחפש נחמה. מנהיגי ישראל בעשור האחרון חייבים לעשות בדק בית רציני בכל הקשור למדיניותם להפעלת הקהילה ובינלאומית ורתימתה לפעולות ממשמעותיות כלפי אירן. מאידך אין לראות בהסכם הביניים את חזות הכול, אסון כבד שירד על ישראל. זהו פסק זמן לגיבוש מדינות חוץ מחכה ולא רק צודקת. אין טעם להתנצח עם ממשל אובמה מעל דפי העיתונות או מול מצלמות הטלוויזיה. אין הכוונה לייחס את הטעות הזו לנתניהו בלבד. גם אולמרט עשה טעויות קשות בדברו יותר מידי בפני מצלמות הטלוויזיה. מפאת השתיקה שיפה למהלכים כאלה ואחרים, לא נתחרה בדוגמאות.

קראתי לא מעט תגובות של פוליטיקאים אלומים או מומחי סתרים של מנהיגי ישראל. כמה גוזמאות, כמה יהירות, כמה שחצנות! רבים היו אלה אשר באו חשבון עם ארה"ב ועם המעצמות האירופיות ודרשו להתעלם ממדיניותן. זה אפילו לא תמים לומר זאת. זו טיפשות בהתגלמותה. ישראל זקוקה לארה"ב כאוויר לנשימה. הביטחון הלאומי של ישראל, הקיום הפיזי שלה, קיומו של צה"ל והצטיידותו במיטב הטכנולוגיה הקיימת, כל אלה תלויים בתמיכתה המוחלטת של ארה"ב בישראל. תמיכה זו היא המגן המשמעותי ביותר עבור ישראל.

עם זאת, אין לטעות: מותר שיהיו חילוקי דעות, מותר להתווכח, אך אסור לשבור את הכלים. אף אחד איננו מבקש להתרפס בפני ממשל אובמה או להגיש את הלחי השנייה לסטירה נוספת. מכאן ועד לתקוף את נשיא ארה"ב בפומבי, לנסות ולהשפיל אותו, הדרך ארוכה מאוד.
לישראל חלון הזדמנויות נדיר, אולי אפילו אחרון, להגיע להבנות ברורות עם ממשל אובמה ומעצמות המערב. הישועה לא תבוא מרוסיה, עם כל הכבוד. הניסיון לגזור גזירה שווה לגבי ההסכמה לגבי סוריה ופירוקה מן הנשק הכימי, מסוכן ביותר. סוריה היא יתוש טורדני מאוד שנכנע באחת ללחץ של המעצמות. אירן זו אופרה לגמרי שונה.

דרושות סנקציות משתקות

לזכותו של נתניהו וברק ייאמר שהם קידמו מדיניות של תקיפה הולכת ומתקרבת ומעצמות המערב וארה"ב הצליחו להשקיט את ישראל באמצעות הסנקציות הכלכליות. יחד עם זאת אסור לשכוח שמה שיכול להכריע את אירן אלה הן סנקציות משתקות, חמור עוד יותר אשר יובילו לקריסת הכלכלה, להתקוממות ומיגור המשטר הנוראי הקיים. הסנקציות יצליחו רק אם צבאות ארה"ב והמעצמות יהיו במצב הכן, קרובים מאוד לאירן, ומוכנים למהלכים צבאיים שיאיצו את קריסת המשטר. כדי להשיג זאת על ישראל לנהל מדיניות חוץ נבונה, חכמה ולא רק צודקת. הבעיה היא שבמצב הנוכחי חוכמה יתרה אין בממשלת ישראל. הקונסטלציה הפוליטית הישראלית מושכת את נתניהו לכיוונים מדיניים בלתי חכמים בעליל.

שישה חודשים עוברים מהר. אסור להתמהמה או להגיע לעיסוק בלתי פוסק איך מנצחים את הממשל האמריקני או את מעצמות אירופה. יש לעשות הכול כדי לרתום אותן למדיניות יותר מפוקחת, יותר הגיונית ופחות מתחשבת באירן. זה בהחלט אפשרי. אובמה אינו בוש הבן. יחד עם זאת, עד כמה שידוע עד היום, בוש הבן, המאוד פרו-ישראלי, מאוד מיליטנטי כלפי הערבים או המוסלמים, גם הוא לא נתן הוראה לצבאו לתקוף באירן. אובמה מנהל מדיניות פיוס בלתי מובנת לרבים. מכאן ועד להסקת מסקנה שהוא אויב ישראל, המרחק עצום. לכן, מומלץ לישראל הרשמית לאמץ את האמרה הכה שנונה מתחום האחר: "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם".