תוספת משימות לחיל הים

במלחמה עשו שייטת 13 ויחידה 707 פעולות קומנדו. מאחורי המבצעים ריחפה כל העת עננה של מבצעי מלחמת ששת הימים, שבה פוצל כוח השייטת לשש פעולות בו-זמנית, ולא הצליח להביא תועלת.

בתודעת המתכננים והמבצעים הייתה הכרה לא-מוצדקת כאילו לא הופגנה נחישות. שררה אז דעה, כי יש רק הזדמנות אחת לתקוף כל יעד מתוך מחשבה, שהכוח יתגלה, ותגבר הכוננות ביעד.

בזירת ים סוף הוגדרו ספינות "קומאר" בבסיס ע'רדקה כמטרה. הובלת הכוח ליעד נעשתה בסירות-גומי תוך הפלגה למרחק גדול מאוד ובים קשה. נעשה ניווט מדויק ביותר, והגעת הכוח לנקודת ההורדה במועד הייתה הישג בפני עצמו.

בגיחה הראשונה, "מגבית" 10, עמדה טרפדת מצרית באזור הכניסה, והסירות לא יכלו להתקרב, כדי לשלח את הצוללים. מפקד הכוח החליט לחזור לבסיסו מבלי לבצע. חרף כל ההתניות האחרות, הוחלט לחזור ליעד לאחר מנוחה של יממה. בגיחה השנייה, היה הים שקט, והצוללים הטביעו סטי"ל "קומאר".

בפעולה השלישית, "מגבית" 15 בליל 20-19 באוקטובר, תוכנן לפגוע בספינות האויב בעגינה באמצעות סירות-נפץ. הופעלו סירות-נפץ חדישות, שלא היו מוכרות ונמסרו למפעילים ותיקים, שהסתמכו על ידע קודם, אך לא אומנו בהפעלתן. בתקיפה הראשונה נתקע ההיגוי, והסירה החמושה הסתובבה במעגן וסיכנה את הכוח. סירת-הנפץ השנייה פגעה ברציף בקרבת המטרה שלא ניזוקה.

בפעולה הרביעית בע'רדקה, "מגבית" 16 בליל 22-21 באוקטובר, פעלו סירות-נשק חמושות תוך ירי מקלעים ומטולים נ"ט. במהלך הפעולה נתקעה סירה על שרטון, ואנשים ירדו למים וחילצוה. לבסוף התקרבה מאוד, ופגעה בסטי"ל המצרי בטיל נ"ט לאו. בעקבות הפעולה הורחק שאר הכוח המצרי לנמל ספאגה, שלושים מילין דרומה.

בתכנון הפעולות הוצגה מטרת-על למנוע מהמצרים איום על נחתות, שיובילו את כוח הנחיתה, שנועד לכיבוש אזור ע'רדקה. בהצגת מטרת-על יש כוונה לתת ללוחמים משמעות, כדי להוציא מהם אנרגיה נוספת. אך, למעשה, כשמוטלת משימה צריך לבצעה. בעת התקיפה בסירות-נפץ ובסירות חמושות כבר היה ברור, שלא תתבצע נחיתה. מפקד חיל הים עמד על כך, שהמשימה תבוצע, וָלא – זה יהיה ניצחון מצרי. ואכן עיקרון הצמידות למטרה וההתמדה עמדו במבחן. גדי שפי, מפקד הפעולה, ידע זאת והצליח.

בפורט סעיד בוצעה פעולה מוצלחת של הדבקת מוקשים בתוך הנמל. נוצרה פגיעה בחמישה כלי-שיט מצריים, אך מחצית הכוח הפושט – שני צוללים – אבדו בפעולה.

פעולות קומנדו ימי נחלקות לשני סוגים: פעולה רועשת – הגעה מהירה ליעד בסירות קטנות ומהירות, הפעלת נשק כולל סירות-נפץ והסתלקות – ופעולה שקטה, המחייבת הגעה דיסקרטית של צוללים עד למטרה ממש, ומותנית כמעט תמיד בהשגת הפתעה. בסגנון הפעולה הישראלי הכוח הפושט מחולץ באותו הלילה ואינו קאמיקזה, או מושאר לשבי, כמו שנעשה במלחמת העולם השנייה.

יתרונה של שייטת 13 מתבטא במבצעים בהסתר ובדומייה בזמנים בין המלחמות. ההפתעה בבחירת היעד, חשאיות הפעולה והמהירות בחלקה הגלוי מאפשרים להגיע להישגים. במלחמה התנאים הרבה פחות טובים וסיכויי ההצלחה וההיחלצות קטנים. כמו שחיל הים לא השלים עם היותו כוח הגנתי בלבד, וחשב שעליו לגלות יוזמה התקפית במלחמה, כך גם שייטת 13 חייבת להיות מוכנה ליוזמה התקפית ביעדי אויב במלחמה.

תחקיר הלוחמה הזעירה – תחקירי הפעולות נעשו בשייטת 13 תחת עינו של מפקד השייטת (מש"ט), ורוכזו כתיקים של חמש פעולות – אחת בפורט סעיד וארבע בים סוף. תחקיר חילי מרוכז נעשה לפני מפקד חיל הים כחודש לאחר המלחמה. מפקד זירה לא הגיע לתחקיר, אך הקליט סיכום שלו לאירועים, ואלוף תלם אישר את השמעתו בפני הנוכחים. לצורה כזו של השתתפות בתחקיר לא היה תקדים, ולא נשנתה. המדַבר בתחקיר חייב להישיר את מבטו מול הקהל, להגיד את דברו רם וברור ולענות לשאלות.

השליטה המוחלטת של חיל הים הישראלי אִפשרה להעביר לארץ כמאתיים אניות-אספקה. בעוד שהרכבת האווירית העבירה כארבעה אחוזים מההספקה, הגיעו 95 אחוזים מהסחורות ארצה בדרך הים, ושום אניית-אספקה לא הותקפה.

המלחמה הוכיחה, כי לא ניתן לוותר על תובלה ימית בזמן המלחמה, ואת המצור יש להסיר בכוח. אנשי צוות מלאומים זרים סירבו להפליג בעת מלחמה בקטע הקרוב לחופי ישראל. אניות הובאו לארץ באיוש לא-תקני, או על-ידי מתנדבים ואנשי משרדים בעלי ניסיון ימי.

ברשות הספנות והנמלים פועלת יחידה של משק לשעת-חירום (מל"ח), שתפקידה לכוון ולעקוב אחר צי הסוחר הישראלי באמצעות חברות הספנות הישראליות, כדי לספק את צורכי המשק בשעת חירום.
השינויים, שעובר צי הסוחר הישראלי, מעמידים בספק את היכולת להיענות לצרכים הללו באמצעות אניות ישראליות. כמות האניות בדגל ישראל, או בשליטה ישראלית, קטֵנה בהדרגה עקב השפל בענף הספנות בעולם. מרבית אניות בחברת "צים" הן אניות-מכולה, וקיים מחסור באניות מטען כללי, במכליות ובאניות-צובר להובלת פחם.

התוכנית לבניין ספינות-סער לא נידונה ולא קיבלה את המקום הראוי לה בתודעת חיל הים, ואינה משמשת חומר לימוד בקורסי הפיקוד בחיל.

בניגוד למלחמות הקודמות, שבהן הקו המנחה הבסיסי היה "זה מה שיש ועם זה ננצח", יצאו ספינות-הסער למלחמה עם עדיפות טכנולוגית, ונערכו בעדיפות מקומית בקרב. העקרונות, בסיס ספינות-הסער ודרכי מימושם הוכחו כטובים, וחיל הים הצליח בגלל דבקותו בהם. עם זאת לא נעשו עקרונות מחייבים בחיל הים, ובכוונת מכוון לא נלמדו והושכחו. בניין הכוח נתפס כנושא, המסור לסמכות מפקדי החיל, שלא היה להם עניין להתווכח עם קודמיהם.

את עקרונות בניין הכוח, שהביא לניצחון במלחמה, ניתן למצוא בתוכנית, שהגיש אלוף בן-נון, בינואר 1963, למטה הכללי:
"... יש לקיים חיל ים, שישיג את עיקר משימתו בדרך המהירה והזולה של השמדת חילות הים של האויב בימי הלחימה הראשונים ויהיה מסוגל לענות על מרב המשימות שנדרשות על-ידי המטה הכללי בנושאי מלחמה כוללת, מלחמה מוגבלת וביטחון שוטף... הפתרונות גלומים בשינוי התפיסה ובפיתוח נשק עדיף שישרת את התפיסה.

עיקר כוחו של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה מהירה, קטנת-ממדים וזולה יחסית אשר יקנה לה את היתרונות הבאים:

• הספינה תהיה מסוגלת להתמודד עם משחתות ועם סטי"לים גם יחד, והודות למהירותה תכתיב את תנאי הקרב.

• לספינה תהיה עצמאות אופרטיווית כספינה בודדת או כחלק מכוח משימה.

• הספינה תהיה חמושה בטילים מונחים ובתותחים אוטומטיים דו-תכליתיים מבוקרי-מכ"ם ...

• מהירות – הספינה תוכל לנוע במהירות שיוט רצופה (גבוהה), שתאפשר מעבר מהיר מאזור לאזור וריכוז כוח בנקודת הכרעה.

• כושר ימי – לספינות יהיה כושר שיט טוב בים סוער. טווח ההפלגה יענה על כל משימה באגן המזרחי של הים התיכון.

• ואחרון אך חשוב, אפשרות למעבר לבנייה בארץ, לאחר קליטת הסדרה הראשונה, שתיבנה בחו"ל".¹

האישור לבניית סדרת הספינות ניתן, אך התפיסה הכללית של המטה הכללי לגבי משימת חיל הים נשארה הגנת החוף בלבד. דרך הפעולה של תקיפת האויב בימי הלחימה הראשונים לא נידונה, והושארה לעתיד לבוא.

ריכוז המאמץ בלוחמת שטח על חשבון הכושר נגד צוללות, או אפילו על חשבון התגוננות נגד מטוסים, אִפשר להפעיל יוזמה התקפית. בחירת הסטי"לים כמטרה עיקרית סייעה רבות להצלחה. הוויתור על כושר לחימה נגד צוללות אִפשר תנועה מהירה; והוויתור על התגוננות נגד מטוסים חייב פעולה בלילה. אף כי חלק מספינות-הסער צוידו באמצעי-לחימה נגד צוללות, לא הייתה להן עדיפות טכנית לכן לא ניתן היה להפעילן ביוזמה התקפית לכך. מטוסי אויב הושארו לטיפול חיל האוויר, ובזירת הים התיכון לא היו מפגשים עם מטוסי אויב.

עדיפות טכנולוגית – הצוותים, שיצאו לקרב במלחמה, בטחו בעדיפותם על האויב. לספינות היה נשק קטלני – טיל מתביית, עם סיכויי פגיעה גבוהים. היות שלטילי האויב היה טווח כפול ויותר, צוידו ספינות-הסער באמצעי הטעיה להתגונן מטילים. הצוותים אומנו בהפעלת אמצעי הגנה ובתמרון, שנדרש כדי להימנע מפגיעה. לספינות-הסער ניתנה היכולת לגלות את ספינות האויב במרחק גדול מבלי להתגלות. ספינות האויב לא יכלו לאתר ולזהות את ספינות-הסער, וכאשר גילו, ירו טילים מהר ככל האפשר וניתקו מגע. היתרון בטווח הפך לחיסרון. עדיפות טכנולוגית לכלי הבודד מול יחידת לחימה של האויב מולו הנה העיקרון היחיד, שכמעט נשאר תקף.

עדיפות כמותית – במלחמה הופעלו אחת-עשרה יחידות לחימה מספינות-סער נגד כמות גדולה מאוד של יחידות לחימה ברשות האויבים. פתיחת הלחימה בשישה באוקטובר, ולא מאוחר יותר, מנעה מחיל הים משגה אסטרטגי: שתי ספינות "סער" 4 נועדו לצאת בחמישה-עשר באוקטובר לים סוף בהפלגה תוך הקפת יבשת אפריקה. היעדרן מהים התיכון בעת הלחימה היה יוצר נחיתות קשה. בדיעבד, הבטחת השיט בים התיכון, הייתה חשובה יותר מהשתתפותן בהסרת המצור בים סוף.

בקרב לטקיה (הראשון, שישה באוקטובר), אחרי שאח"י "חנית" הוקצתה לטפל בטרפדת ובמקשת, נעמדו שלוש סטי"לים וספינת-תותחים ישראליות מול שלוש סטי"לים סוריות. בקרב דמיאט היו חמש סטי"לים וספינת-תותחים נגד ארבע ספינות "אוסה".
בתקיפת החוף הסורי בעשרה באוקטובר תקפו שתי ספינות "סער" 4 את מכלי הדלק בבניאס במקביל לארבע ספינות שתקפו את לטקיה.

שתי ספינות "קומאר" יצאו מטרטוס נאלצתי לפרק זוג "סער" 4: את אח"י "קשת" ייעדתי להבערת מכלי הדלק; ועם אח"י "רשף" לבדה הסתערנו על שתי ספינות "קומאר", תוך כדי נפילות קרובות של פגזי 130 מ"מ. באותו הלילה חסר לנו זוג ספינות, שישמור על נמל טרטוס וייכנס לקרב עם אותן ספינות "קומאר".

בכניסה השנייה לבניאס חלק מספינות השייטת כבר הועסקו באבטחת שיט, ולא היו די ספינות, כדי להיערך מול לטקיה ומול טרטוס. הכוח, שנכנס לבניאס, חטף טילים משני כיוונים, ורק אמצעי ההטעיה עזרו לו להיחלץ.

כמות יחידות הלחימה הדרושה לחיל הים, לא הגיעה למיצוי מול המטה הכללי וגם לא בתוך חיל הים. אך מיד בתום המלחמה הוחלט לבנות עוד שש יחידות "סער" 4, שיישארו בזירת הים התיכון. הכמות המוערכת הייתה שמונה-עשרה יחידות, אך היה חשש שהמטה הכללי יפעיל את שיטת הסלאמי, ויקצץ את הכמות. קיצוץ הכמות אכן קרה, אך מסיבות אחרות.

מהירות מְרבּית עדיפה – כדי להכתיב את תנאי הקרב, המהירות המרבית של ספינות "סער" 3-1 הייתה יותר מארבעים קשר ושל "סער" 4 רק כ-35 קשר – קצת יותר ממהירות ספינות האויב. היתרון הקטן במהירות לא הספיק לסגור את פער הטווח, כדי להקדים בירי טילים. ספינות אויב, שפעלו לפי הדוקטרינה הסובייטית, ירו טילים "סטיקס" כאשר גילו מטרה, ופנו לאחור בניסיון לנתק מגע. המהירות המרבית הגבוהה שימשה את ספינות-הסער לסגור אל הספינות המצריות והסוריות עד לטווח ירי "גבריאל". במרבית הקרבות, שנערכו בקרבת הנמלים, הצליחו ספינות האויב לחזור לנמל לפני שהטווח נסגר, וניצלו.

מהירות רצופה גבוהה כמכפיל-כוח בהיערכות – המהירות הגבוהה הרצופה של ספינות-הסער הייתה כשלושים קשר. המהירות תורגלה בכל ההפלגות, והוכיחה את חשיבותה כמכפיל-כוח. מפקד חיל הים יצר עומק אסטרטגי להגנת החוף, כשקבע שהקרבות ינוהלו בקרבת חופי האויב. המרחק לחופי סוריה מחייב כמה שעות הפלגה ולחופי מצרים המרחק כפול. ספינות-הסער נקטו בשיטת הגיחות: בלילה פעלו מול חופי האויב, וביום שבו לבסיסן להתחמשות וליציאה נוספת. מערכת ההנעה של ארבעה מנועי דיזל לארבעה צירי מדחף אפשרה גיבוי הדרגתי למהירות הקבועה בעת תקלה באחד המנועים.

כושר ימי – בניית הספינות לפי מודל "יגואר" הגרמני הוכיחה עצמה בדרך כלל כטובה. מצב הים באוקטובר 1973 היה שקט במיוחד. בהפלגות לאזור מלטה, שנעשו בשלהי המלחמה ואחריה, היה לספינות הקטנות קשה. במהלך שירותן נוכח חיל הים, כי ספינות מדגם "סער" 3-1 קטנות מדי, והצוות סובל יותר ממחלת-ים. סא"ל יהודה בן-צור (חבר המטה המורחב של חיל הים) מספר, שעוד במהלך גיבוש הצורך המבצעי הביע את דעתו שעל סמך ניסיונו הספינות המתוכננות יהיו קטנות מדי ולא יוכלו לפעול בים סוער; ואכן, הוכח שצדק. בדיעבד, נראה, שבחירתן הייתה ישימה לצורך מלחמת יום הכיפורים. לפיכך, לא נבנו יותר ספינות "קטנות".

נוכחות זוג ספינות "סער" 4 בזירת הים התיכון הייתה מרכיב חשוב בהצלחה. הספינות הללו, הגדולות קצת יותר, הוכיחו עצמן כיעילות לכל סוגי המלחמה. הן סבלו פחות מתקלות ביחס לספינות הקטנות, הצוות תפקד בהן יותר טוב והן נעשו המודל הבסיסי בהמשך בנית הכוח.

מגבלת טווח וקשיי תפקוד לצוות בים – המגמה להסתפק בכלי-השיט הקטן ביותר הביאה לתכנון ספינות "סער" 3-1. מלכתחילה הוגדרו הספינות לפעולה עד ים-5 לפי סולם בופורט, אך גם בגלים נמוכים יותר היה קושי לתפקד. כשספינה נמצאת בנמל היא יכולה להמתין למזג-אוויר יותר טוב. אם נקלעה לסערה במרכז הים התיכון – לא תוכל הספינה לתפקד, ולא תמיד יש מסתור קרוב.

אורך הספינה היה דומה לאורך הגל הנפוץ בים התיכון. טלטולי האורך גרמו לכך, שהחרטום נכנס מתחת למים בתנועה נגד הגלים, או לחוסר שליטה בהיגוי בתנועה עם הגלים. השפעת מחלת-הים על הצוותים הייתה קשה. אנשים תפקדו בכוח הרצון למרות מצב הגופני. נֶפל הכשירות לשירות בים יצר בעיית איוש חמורה בצוותי הספינות.

בסדרת "סער" 4 אורך הספינה גדול מאורך הגל הנפוץ, הורגשה הקלה בתפקוד הצוות, שהקטינה משמעותית את הנפל בצוותי הים. זה היה אחד השיקולים לא לרכוש ספינות מהדגמים 3-1, וכאשר סיימו את שירותן הן הוחלפו בספינות "סער" 4.

ייצור עצמי של כלי-שיט – פיתוח טילים ואלקטרוניקה וייצורם העצמי קידמו את ספינות-הסער לעדיפות טכנולוגית, ואפשרו להפתיע את האויבים. תוך כדי המלחמה נתנה תשומת לב רבה לקצב הוצאת התחמושת ונעשה ייצור מזורז של טילים ורקטות לוחמה אלקטרונית.

בניית הספינות החלה בשרבורג. קבלת מחצית מהספינות הועמדה בסכנה עם החלת האמברגו הצרפתי על מסירתן לישראל. ייצור מקומי של ספינות "סער" 4 במספנות ישראל נתנה ביטחון במימוש ההצטיידות. היכולת לבנייה עצמית חשובה ביותר לביטחון בטווח הארוך.

ניצחון בקרבות יצר קושי למנצחים לערוך ניתוח אוביקטיווי ולהפיק לקחים רלוונטיים מעבר לתיקון תקלות טכניות. הסרת אילוצי התקציב ופתיחת הייצור האמריקני הביאה לשיכרון גבהים ולטעויות בהמשך בניין הכוח. יישום שיטת סיעור-המוחות, שנקט בן-נון, היה מונע מכשלות כאלו, והמשך התחקיר החושפני היה מונע תקלות אחרות.

בתוך ההצלחה המרשימה של ספינות-הסער בקרבות הטילים, בלטה במיוחד היעילות של ספינות "סער" 4, שנבנו בארץ. בנייתן הייתה סטייה מהעיקרון של דגם אחיד לספינות-הסער: היו שני דגמים – "סער" 4 הגדולה ו"סער" 3-2 הקטנות. הסטייה מהעיקרון אחידות הוכחה כמוצדקת במשימות אבטחת השיט ובהפלגות הארוכות בשנת 1974 מסביב אפריקה ובשנת 1976 לארצות-הברית, כלקח מהמלחמה אושרה בניית עוד שש ספינות "סער" 4 לים התיכון – בנוסף לשש הספינות, שנבנו לים האדום. גם חילות ים אחרים הפיקו את הלקח, ובנו או רכשו ספינות "סער" 4.

החלפת ספינות שרבורג – אלוף תלם ואלוף ברקאי, אחריו, ידעו, שעל-אף כל המחמאות לחיל הים, לא ישתנו קדימויות תקציב הביטחון. תלם ליווה את תוכנית ספינות-הסער כמעט מתחילתה, וגם ברקאי היה שלם עם עקרונותיה. ספינות שרבורג פעלו היטב ביוזמה התקפית בקרבת החופים אך היו קטנות למשימות בלב-ים. הייתה הערכה, שלאחר עשרים שנות שירות, יהיה צורך להחליפן; ויש להכין תחליף עשר שנים מראש. חיל הים חיפש דרך לשמור על כמות יחידות הלחימה, באותן הדרישות המבצעיות.

לחיל הים הוצגה סנפירית (הידרופויל) של החברה האמריקנית נורתרופ גרומן. שיטת השיוט בסנפירים טבולים הוצגה כמוכחת. מחיל הים הישראלי נמנע מידע על מגבלות ועל קשיים בהפעלה. הדגם הראשון של הסנפיריות "פלאגסטאף", שהוגש לבחינת חיל הים ומשמר החופים האמריקניים, ונדחה על ידם. סנפירית זו נבחרה להיות כלי-השיט הבא של חיל הים. הרמטכ"ל גור אישר לחיל הים בניית שתי סנפיריות לבחינה ברמת אב-טיפוס. לכאורה, נראה כאילו עומדת הסנפירית בכל עקרונות ספינות-הסער: ניתנת לחימוש בעדיפות טכנולוגית; מהירה, קטנה וזולה; וניתן יהיה לאיישה במחצית הצוות של ספינות שרבורג. לאור זאת תוכנן להחליף את שתים-עשרה הספינות, שנבנו בשרבורג, כשיסיימו את חייהן, בשמונה-עשרה סנפיריות, שמהירותן המרבית תוכננה להיות כ-45 קשר.

החוזה היה במסגרת הסיוע הצבאי האמריקני. לפי חוקי הייצור הצבאי, ברגע שמוכנסים בו שינויים, הופך לחוזה פיתוח, ויש לשלם את העלויות הנוספות. במהלך הבנייה האמיר מחיר זוג האבטיפוס פי שמונה מהסכום שאושר בתחילה. לאחר שנבנו והחלו בדיקות אב-טיפוס התברר, כי סנפיריות אינן אמינות להפלגה בים. הוברר, כי לא ניתן לבטוח בשיטת טיסה עם סנפירים במים לשיוט במהירות גבוהה. הסתמכות על הידרופויל, שהנה צורה איזוטרית של תנועה בים, ובחירת כלי-שיט, שאין בו ניסיון מוכח בחיל ים אחר, חרגה מכללי המימוש של ספינות-הסער. עלות הבנייה ועלות התחזוקה השוטפת לא יאפשרו לרכוש את הכמות הנדרשת של יחידות לחימה. זוג הסנפיריות, שנבנו כאב-טיפוס, הוצאו מהשירות בשנת 1991 מהשירות, ונגרטו.

ייתכן שלו הופעל נוהל החשיבה של פיתוח אמל"ח, גיבוש הצורך המבצעי, הרכבת האיפיון ורק אז נבחרו חלופות, היה חיל הים בוחר בכלי-שיט אחר. כמה שנים אחר כך פיתחה מספנות ישראל את "שלדג" – ספינה בעלת נתוני גודל ומהירות דומים לסנפירית, אך אמינותה גבוהה בהרבה. ספינות "שלדג" מהוות כיום חלק מכלי-השיט לביטחון שוטף, ואינן נושאות טילים.

ספינות "סער" 4.5 – כשהגיע זמנן של ספינות שרבורג להשבתה, הצליח מיכה רם, מפקד החיל, להחליפן בספינות "סער" 4 (מוארכות ל-4.5). הפעילות הוגדרה כמהלך תחזוקתי – ב"שיפוץ השלישי מחליפים גוף". הצגת הדברים כך קיצרה הליכים, ומנעה התערבות של המקצצים המקצועיים.

צוללות – בתקופת המלחמה נמצא חיל הים ללא צוללות כשירות. צוללות הנן קו ההגנה הראשון, שיכול לתת מידע חיוני ולגרום לאויב נזק רב. ביטחון הצלילה מחייב סדר תחזוקה קשיח ואורך חיים קצר יחסית לאניית-שטח. גיבוש איפיון ובניית צוללות חדשות הנו פרק זמן של מחצית חיי הצוללת.

חיל הים שקד על כך שלא להימצא עוד במצב של חוסר צוללות.

ספינות לביטחון שוטף – בתחילה חשב חיל הים שניתן להטיל על ספינות-סער את משימת הביטחון השוטף במשך השנה. ניסיונות החדירה הרבים של מחבלים בסירות קטנות ובאמצעים מאולתרים הביאו למסקנה, שצריך כלי-שיט קטנים ומהירים לכך.

ספינות "דבור", שנרכשו בארצות-הברית, היו חיוניות, ועשו עבודה טובה נגד סירות קומנדו מצרי בים סוף. בקטע החוף מול מוצב "בודפסט" נעשו ניסיונות חדירה של קומנדו מצרי כל ימי המלחמה. ספינות "דבור" ו"יתוש" השקיעו ימים רבים בסיורים למנוע זאת.

לאחר המלחמה פותחה בתעשיה האווירית הספינה "דבורה"; ומאוחר יותר גם מספנות ישראל הציגה דגם משלה.

קורבטות-טילים "סער" 5 – לאחר החלפת הפיקוד בחיל הים בשנת 1979, הועלתה דרישה לאונייה רב-תכליתית בהגדרת האויב לא רק סטי"לים, טרפדות ומשחתות, אלא גם צוללות ואף יכולת התגוננות מפני מטוסי אויב. לכלי-השיט קראו, "סער" 5, במטרה להשתמש בקרדיט של ההצלחה במלחמת יום הכיפורים. הקורבטות הללו אינן תוצאה של לקחי קרבות הטילים, ואין באפיונן דבר מהעקרונות של ספינות-הסער.

בצורך המבצעי הראשוני הוגדרה לפעולה במרחקים נגד מדינות המעגל השני. כאשר הוברר, שאין לשר הביטחון דאז, אריק שרון, תוכנית לפתוח חזית במרחקים. הפעלת כוח צבאי בגזרה שבה מטוסי אויב יכולים לתקוף, וחיל האוויר לא יכול להתערב לא נראתה ריאלית. גובשה תפיסת לחימה של "שהייה מוקדמת ורצופה" – דהיינו, האונייה תשמש כמעוז, המשייט במרחב ימי בזירה הקרובה לנתיבי השיט לנמלי האויב ולחוף ישראל.

רב-אלוף רפאל איתן, הרמטכ"ל, תמך עקרונית בחיזוק חיל הים, אך סירב לקבל את תפיסת המעוז המשייט והאונייה הגדולה. באפריל 1982 דחה את תוכנית בנין הכוח שהוגשה לו. לדבריו, בהנמקות שהוגשו לו אין גבול לגודל האונייה, והיא תלך ותגדל.

חיל הים לא הכין תפיסה חדשה. אך בעקבות אירועי הטבח בסברה ובשתילה הוחלפו שר הביטחון שרון והרמטכ"ל איתן. רב-אלוף משה לוי, הרמטכ"ל החדש, האריך את כהונת מפקד חיל הים, ואישר תכנון האונייה הרב-תכליתית במסגרת תקציב הסיוע האמריקני.

בנייה בתעשיה הביטחונית האמריקנית חשובה למקבלי ההחלטות בארצות-הברית. חיל הים הצטייד בשלוש קורבטות טילים, שנמצאות כיום בסדר הכוחות. קיומן מאפשר הפלגות רחוקות ושהיה ארוכה במרחקים. מהירותן אטית בהרבה מספינות-הסער, ועלותן הרבה מגבילה את כמות יחידות הלחימה. לקורבטות יש פחות נשק נגד כלי-שיט שטח מספינות "סער" 4.5. במפגש מול צוללות העדיפות עדיין לצוללות.

במפגש הקרבי הראשון ביוני 2006 מול מפרץ ביירות נפגעה אח"י "חנית" מטיל חוף-ים – כנראה, דגםC-802 . מנהיגות מפקד הספינה ועבודת הצוות מנעה את טביעת הספינה.

מודיעין-ים (מד"ן-ים) קיבל הערכה מאמ"ן, כי אירן מספקת לחיזבאללה מערכות-נשק מתקדמות. אך בהעדר ידיעות ספציפיות, קבע מד"ן-ים כי הטיל אינו בידיהם. הכישלון המבצעי הנו בלא קשר להערכות מד"ן. האויב קיים כל העת בשמות משתנים עושה תוכנית משלו ורוצה להצליח.

יחידת לחימה של חיל הים הנמצאת ב"שהייה מוקדמת ורצופה" מוסרת את היוזמה לאויב. השהייה הארוכה בים – בניגוד ל"יזמה התקפית" – גוררת שגרה, ויורדת המוכנות להתגונן מכל איום אפשרי.

המעוז המשייט – בתריסר השנים האחרונות לא התוסף אף כלי-שיט למערך לוחמת השטח של חיל הים. תפיסת הפעולה הנבחרת הנה של המעוז המשייט, המתיימר להיות מוגן מכל סוגי הנשק, שיופעלו עליו. בעיתונות מופיעים רמזים על פריגטות נגד מטוסים שיעמדו בים, ויילחמו בכל צר ואויב בשלושת הממדים – לוחמת שטח, לוחמה נגד צוללות ולוחמה נגד מטוסים. בשלב מסוים התבשרנו על הצלחה בהקטנת העלות על-ידי הצטרפות לתוכנית הספינה האמריקנית להגנת חופים (LCS). פורסם, שספינה אחת כזו עולה לאמריקנים חצי מיליארד דולר. הניתוחים המקצועיים לכאורה מדברים, שספינה אחת כזו תעמוד מעבר לשדות הגז הימיים, ותגן עליהם ועל המדינה כולה.

היות שאיני מצוי בתמונה המלאה, לא ראוי שאתייחס לצורך מבצעי זה או אחר. נראה שעיקרון תפיסת ספינות-הסער – דהיינו, כוח איכותי בכמות גדולה בתקציב סביר – עברה מן העולם. ייתכן, כי פיקוד חיל הים קיבל משימות, המחייבות פעילות בזירה רחוקה; ולכך נדרש מעוז נגד מטוסים. לאור הפרסומים על קיצוצי התקציב קשה להניח, שיימצא סכום למעוזים כאלה.

שיפור כושר לחימה בצוללות – ספינות-הסער נבנו נגד משחתות ונגד ספינות-טילים. הרכבת מכשירי גילוי ונשק נגד צוללות (נצ"ל) לא נתנה להן עדיפות איכותית על צוללת. טווחי גילוי צוללות באמצעות הסונאר של ספינות-הסער היו קצרים מאוד. צוללת אויב מגלה ספינת-סער בטווח רחוק ואף יכולה לשגר נגדה טורפדו לפני שהתגלתה. בין היתר, נובע הדבר מתופעה של שכבת מים עליונה חמה, האופיינית לים התיכון. צוללת, שיורדת מתחת לעומק שכבה זו, אינה מתגלה. על כן ביצועי ספינות-הסער, שלא תוכננו נגד צוללות, לא היו טובים, והצוללות המצריות הצליחו להתחמק. נרכשו מכשירי סונאר, הנגררים מאחורי הספינה, ויורדים מתחת לשכבת המים העליונה. בתחילת שנת 1979 הורכבו הסונארים בירכתי ספינות "סער" 2, וטווחי הגילוי לצוללות הוכפלו פי שלושה. ספינות-נצ"ל, כפי שנקראו, המשיכו לשמור על כושר לירות טילים.

העדפת התגוננות מטילים על כושר לגרום נזק – ערך מערכת-נשק נמדד לפי יכולתה לגרום נזק. ספינות-הסער נבנו כמשמידות סטי"לים של האויב. תותח 76 מ"מ הוכח כיעיל נגד כלי-שיט קטנים ונגד מטרות בחוף. תותחים 76 מ"מ בחרטום "סער" 3 הופעלו רבות במלחמת יום הכיפורים. שני תותחים ב"סער" 4 אפשרו תפוקת אש יעילה וגיבוי בעת תקלה באחד מהתותחים.

כמענה לאיום טילי אויב מדגמים שונים, לא הסתפק חיל הים באמצעי הטעיה, ורכש מערכות ירי נגד טילים בארצות-הברית. מערכת-נשק "פלנקס" הוצבה בקדמת "סער" 4 על חשבון הסרת תותח 76
מ"מ קדמי. לספינות נשאר תותח 76 מ"מ אחורי.
באותה העת פותחה ברפאל יכולת הגנה בטיל "ברק" נגד טילים. לאחר גמר הפיתוח הותקנה מערכת זו בספינות מבלי לפגוע ביכולת אחרת. למרות זאת, לא הוחזר תותח 76 מ"מ לחרטום ספינות-הסער. כאשר הורכב סונאר לגילוי צוללות, נשארו ספינות "סער" 4 ללא תותח שטח.

פלטפורמה אווירית – הצבת מסוק נעשתה זמנית, והיה ברור שצריך פלטפורמה אווירית לזיהוי. במהלך חיפוש דרך למקם מסוק על הספינות, האריכו את הגוף בארבעה מטרים – לשישים מטר. המסוק הורכב רק בשתי ספינות, והתגלה שהארכת הגוף משפרת את הביצועים. מאז כל הספינות נבנות באורך שישים מטר, וזכו לכינוי, "סער 4 וחצי".

ערך מוגבל לאלתור – בכל מלחמה מופיעות הברקות, המצאות וקונצים שונים המביאות מאמץ והתלהבות. נוכחנו בשוב בתקפות הכלל, "במלחמה אין מנצחים עם קונצים".

פעולות הקומנדו הימי נעשות בגבול יכולת הסבל האנושי. חייבות ריכוז מאמץ ולימוד מוקדם ואת הציוד הספציפי כדי להצליח. הם הראשונים להיפגע מתופעת החידושים והמצאות המתפתחת בעת מלחמה. הכוחות מוקפצים למבצעים חסרי תכנון ללא ציוד וללא הכנה מתאימה.

אלתור של הרכבת מערכת טילים על גוררת, שאינה מיועדת לכך, לא הופעל בלחימה – בין היתר, כיוון שלא היה גיבוי למקרה תקלה.
סירות-נפץ מסוג חדש, שרק הגיעו, הופעלו בקרב עם מפעילים לא-כשירים. ללא למידה ואימון הופעלו בסיכון חמור, ולא הביאו תועלת.

חשיבה מוקדמת, צורך מבצעי, אִפיון מִפרט, גיבוש תפיסת הפעלה, קליטה ואימון הם שלבים הכרחיים להישג בזירה הימית.

צוותי הספינות – הורכבו מבוגרי בתי-ספר ימיים, מאנשי אגודות ימיות ומבוגרי תיכון. הצוות בספינה קטן, ואנשים הכירו זה את זה. הידע להפעלת המערכות המשוכללות נלמד בבסיס ההדרכה החילי ובספינות עצמן. איש הצוות היה כל הזמן בלמידה ותרגול. הצורך בפעולת צוות מתואמת זריזה ותגובה מהירה ביותר להתפתחויות בקרב חייבה איוש סדיר מלא. כמעט ולא היו תפקידים, שניתן לאייש בצוות מילואים. לימאי הספינות היו כל מיני כינויים ובמהלך הלחימה הגדיר אותם מפקד השייטת כ"לוחמים" והמושג הזה נשאר עד היום.

פיקוד על כלי-שיט – בחיל הים הינו תפקיד מאתגר ומהנה במיוחד. העלייה בסולם הפיקוד, המעבירה אותך למפקד פלגה (מפל"ג) ולמש"ט, מכובדת ככל שתהיה אינה מהנה ומספקת כמו פיקוד עצמאי. אתה נמצא עם כלי-שיט, שיכול לעשות הרבה, ומפקד על חבורת אנשים לא גדולה, שאתה יכול לחנך ולטפח. עושה את ניתוב הספינה בנמל ובים באופן בלתי אמצעי ונותן לך הרגשת הישג מיידי. תורת הקרב מחייבת פעילות מפקד בשלבים קריטיים ביותר.

החלפת מפקדים – קצב ההפלגות והלחימה יצרה לחץ רב על מפקדי הספינות. במהלך המלחמה הוחלפו שלושה מפקדים: שניים עקב עלייה על שרטון ושלישי שהיה טרי מדי ולא הספיק לממש את עצמו כמפקד. כמקובל בחיל הים לגבי מקרים חד-פעמיים, שאינם מצביעים על התנהגות רשלנית, ההעברה מפיקוד זמנית. המפקדים שהוחלפו המשיכו בשירותם בחיל הים ואף קודמו בדרגות.

הקצונה הימית – ביחידות התחזוקה והפיתוח היו קציני מִנהלה, מהנדסים וקצינים טכניים. בספינות-הסער עצמן היו כל הקצינים בוגרי קורס חובלים. מרבית הקצונה בספינות-הסער במלחמת יום הכיפורים היו בוגרי בית-הספר לקציני-ים. חלקם בוגרי בתי-ספר ימיים אחרים, שנמצאו טובים בצוותי הספינות. חלק מהקצינים הגיעו לקורס חובלים ישירות מהתיכון. חיל הים קטן ומרבית הקצינים הכירו זה את זה שנים רבות. החינוך בפנימייה ואחריו החיים בצוות יצרו תכונות אופי של שיטתיות, של שיתוף פעולה ושל מסירות לרעיון של השירות בים. האווירה הכללית הייתה, שאלה אנשים שאפשר לסמוך עליהם.

כוח-האדם של חיל הים בכללותו והקצונה הימית בפרט פעלו בהצלחה רבה במהלך המלחמה. הלקח הזה לא השתרש בתודעת המחליטים. המסירות לשירות בים המתפתחת אצל הנוער בשנות הלימודים בפנימייה, באגודות הימיות ואפילו אצל לוחמי ספינות חיל הים במהלך השירות, אינה זוכה להערכה. השתרשה מחשבה כאילו אפשר לוותר על תרומתם של בתי-הספר הימיים. המקור המועדף לקצונה ימית נעשו מצטייני-על מבוגרי התיכון בכל הארץ.

על-מנת להכין את בוגרי התיכון לשירות ימי הוארך קורס החובלים פי שלושה ממתכונתו הקודמת. כדי למשוך מצטייני-על לקורס, שולבו בו לימודים אקדמאיים לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה. הקורס מושקע מאוד והמיון אליו קפדני. להערכת הוותיקים, לו הופעל המיון הזה בתקופה הקודמת אף אחד מאתנו לא היה מגיע לקצונה ימית.

הפעלת ספינות-סער נעשית בקצב סביר, ואינה דורשת את התיאום השכלי והמוטורי המדויק הדרוש לטייסי קרב. החומר, שנדרש קצין-ים לדעת, כפול ויותר מבעבר ומחייב למידה. חיל הים נעשה המקום היחידי בצה"ל, שבו איש צוות טוב המוערך כמסוגל למלא את תפקידי הקצין בהצלחה, אינו יכול להתקבל לקורס קצינים (חובלים). הקורס ארוך, ומשמעותו שלוחם שעבר הכשרה כאיש צוות ושירת בספינות עד שהתגבשה עליו חוות-דעת כראוי לקצונה, כבר חסר יתרת שירות חובה לעבור את הקורס. יש חריגים – כשמפקד נלחם כדי להשיג מקום בקורס לחייל ותיק וטוב.

בנוסף, המיון דורש הרבה יותר מהנחוץ. לאחר כל ההשקעה מצליחים לסיים את הקורס רק שליש מהמתחילים אותו, בעוד שבשיטה הישנה סיימו שמונים אחוזים. חלק מהנפל נגרם כשצוערים שלא הכירו את הים מחליטים, שאינם מתאימים. התופעות הללו נמצאות בבדיקה מתמדת על-ידי פיקוד חיל הים.

גודל הצוות – צוות ספינת "סער" מונה יותר מ-45 איש. היפגעות יחידת לחימה אחת עלולה לגרום למספר נפגעים רב. נראה כי ההתקדמות הטכנולוגית והמחשוב מאפשרים יעילות בתפעול סיכון פחות אנשים תוך יצירת אותו כוח האש. בפרויקט הסנפירית ניתן לכך ביטוי אך עם סגירת הסנפיריות לא הייתה לכך המשכיות. היות שהמלחמה הסתיימה בלא שנפגעה אף ספינת-סער, לא נוצרה דחיפות להקטין את צוות הספינות. עד היום חיל הים לא נתן דעתו מספיק לסוגיה כמה אנשים צריכים להימצא ביחידת לחימה אחת.

צניעות – חיל הים מצניע את הצלחתו במלחמה. מלחמת יום הכיפורים נתפסת בציבור כמכה קשה לישראל ולא נעים לפצוח במצהלות מנצחים. הניצחון הימי הושג במלחמה בה נפלו הרבה לוחמים בחילות אחרים. בחודש אוקטובר נערכות האזכרות. בעת שכל העם מבכה את הרוגי המלחמה אין הדעת פנויה לתהילתו של חיל הים. משום כך במשך השנים חלקו של חיל הים הוצנע - "סליחה שניצחנו".

בעשור האחרון ערך החיל פעילויות מורשת ספורות, שנגעו לסיפורי קרבות. תהליך בניין הכוח ועקרונותיו אינם נלמדים – בכוונת מכוון, כדי לא ליצור ויכוח פנימי על החלטות בעניין בניין הכוח ברמת הפיקוד.

מיעוט פרסום – למרות היחס האוהד לחיל הים בציבור בכלל ובקרב הכתבים לענייני צבא בפרט, הצלחות חיל הים אינן מתפרסמות משתי סיבות:

• סיבה מבצעית – אנשי "החיל הלבן עם הג'ובים השחורים" מאמינים שככל שיידעו עלינו פחות, יגדלו סיכויי הצלחתנו.

• סיבה ארגונית – חיל הים פועל בצוותים. קצינים ומפקדים תלויים באחרים. שחצנות הנה תכונה שלא מתקבלת על-ידי הצוות. לכן מרבית הקצונה והמפקדים צנועים מטבעם.

חיל הים הצליח כשבנה כוח תקיפה לקרב השטח, יישם את ההכנות הרבות לקרבות הטילים, ופעל ביוזמה התקפית. ריכז הרבה יחידות לחימה בהסתר, בהטעיה ובמהירות הִכה באויב במבואותיו והתרחק. עקרונות בניין הכוח ותורת הקרב הוכיחו עצמם כיעילים וישימים. מרבית לקחי הקרבות מומשו מוקדם ככל האפשר, ונעשו גם שגיאות חדשות.

אחרי המלחמה חיל הים כבר נתפס כחיל, המשתתף במלחמה, ולא רק שומר על החופים וכזרוע ארוכה למבצעים עלומים בין המלחמות. למרות שהמודעות לחשיבות הזירה הימית עלתה, רמת האיומים בזירות האחרות לא ירדה. לכן, אין מקור תקציבי לבנות זרוע ימית, המתבקשת מאתגרי הזירה הימית. וצריך לעשות שימוש מיטבי במה שניתן לקבל.

הכרה טובה של עקרונות ספינות-הסער, שהוכחו כמוצלחים, הייתה יכולה לסייע בהתמודדות עם אתגרי העתיד. נראה כי למשימות חיל הים – הגנת החוף ואבטחת השיט – מתוספות מטלות: מניעת העברת נשק בים סוף, הגנת מתקנים להפקת אנרגיה בים התיכון ובתחום האסטרטגי.

למרות כל זאת, נראה שעקרונות ספינות הסער אינם שוררים בתוכניות לבניין הכוח הימי. כאילו היה זה תהליך שמיצה את עצמו בהצלחה, ולעתיד צריך משהו אחר.

[בפרק הבא – עוזי בן-צבי סוקר את המבצעים לחילוץ גדוד 890 ונפגעיו מזירת הלחימה ב"טרטור" 42. את מרבית העבודה עשו לוחמי מילואים מיחידות חרמ"ש בחטיבות שריון, שנמצאו ב-18-17 באוקטובר 1973 סמוך ל"חווה הסינית", ולא אנשי גדוד הצנחנים.]