דמויות הנשים
כאמור, מתמקדת עלילת הרומן החדש של גבריאלה אביגור-רותם ("כל סיפור הוא חתול פתאום". הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2013) בשתי משפחות: משפחת אליאש שעלתה לארץ מבולגריה ומשפחת לאופר שעלתה מארגנטינה. סיפוריהן של שתי משפחות אלה נפרשים על פני מספר דורות במתכונת העלילה הרב-דורית. פרישת הדורות במשפחת אליאש היא מקוצרת - שלושה דורות בלבד, אך במשפחת לאופר הפרישה היא של חמישה דורות: באבע באצ'ה, בתה דוריטה, ארבעת ילדיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה, מנואל ומרתה, שהעמידו לה ביחד חמישה נכדים, ואת הנינה תות, בתו של הנכד אביעד, בנם היחיד של אוריאנה ואלסר. כעשרים שנה מבדילות בין דור לדור בשתי המשפחות.
בשתי המשפחות מתרכזת העלילה בנשים משני דורות: בדור של קלרה אליאש ודוריטה לאופר, שנפטרו מזקנה אחרי גיל 80, ובדור של בנותיהן: סימה הבת של קלרה, ושלוש בנותיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה ומרתה, שהן בהווה כבנות 60 (פרט למרתה, שהיא עדיין רווקה וטרם מלאו לה 40). וזהו בקירוב גם גילן של חברותיהן: רוסיטה, חברתה של סימה, ושלוש חברותיה של אוריאנה: איריס, יהושבע ודורונה. לפיכך, יצדק מי שיאמר, שהרומן הזה של אביגור-רותם הוא רומן המספר על הנשים, ובעיקר על נשים מתחילת ההזדקנות שלהן ועד הגיען לזקנה ממש מופלגת.
שתי הנפטרות, קלרה אליאש ודוריטה לאופר, נותרו ללא בני זוג בעשורים האחרונים של חייהן. קלרה סיימה את חייה כאלמנה ממש, כי בעלה, יוסף, נפטר כעשור שנים לפניה. דוריטה לאופר לעומתה הייתה כשני עשורים אלמנת-קש, כי אדורנו, בעלה, בגד בה, ואחרי 32 שנות נישואים, ברח עם מזכירתו הצעירה לקוסטה-ריקה הרחוקה. אף על-פי כן התכתבה דוריטה עם אדורנו וקיוותה שיום אחד ישוב אליה משם. לכן לא השלימה עם הזדקנותה, ועד יומה האחרון טיפחה את עצמה לקראת שובו.
בנות הדור של אוריאנה, שהיא הדמות המרכזית בעלילת הרומן, גילו שגורלן לא היה שונה בהרבה מזה של אמותיהן. עוד לפני שמלאו להן 60 שנה, כבר נזנחו על-ידי בעליהן. הללו חמקו-פרשו מהשינה איתן במיטה המשותפת. רובן נבגדו על-ידי הבעלים עם נשים צעירות מהן, או שהבעלים השתקעו בעיסוק שהרחיק אותם אם לא מהבית אז לפעמים גם מהארץ. במצב זה הן ויתרו על בעליהן ומצאו להם תחליף, כל אחת לפי בחירתה. אוריאנה התנחמה בחיזוריו המפנקים של החתול שונרא. סימה התיידדה עם העובדת בחנות התמרוקים שלה, רוסיטה, שהייתה בעיניה תחליף מושלם לבעלה אליהו.
כישלונן של המורדות
הבודדות מבין בנות הדור של אוריאנה, שלא השלימו עם גורלן כנשים מזדקנות שהגברים הפסיקו לגלות בהן עניין, לא שיפרו בהרבה את מצבן. אפילו מרתה, הצעירה והיפה מביניהן, הפסיקה להיות מחוזרת, ולכן נאחזה בתקוות השווא שאהובה הראשון, נדב, יחזור ויתעניין בה. לעומתה, הבינה דורונה בת ה-50, שעליה למצוא לעצמה בהקדם בן זוג, אחרי שהתברר לה כי בעלה, מוני, לקה באלדצהיימר והפסיק לזהות אותה. ואכן, היא הצטרפה לטיולים שאירגן אלסר, בעלה של אוריאנה, ביערות הגשם של דרום אמריקה, יותר מתוך עניין בו מאשר בגבישים שהוא ניסה לגלות שם. בצדק ציטטה מרתה את דבריה של אמה המנוסה, דוריטה, על חברות מסוגה של דורונה: "אימא אמרה שאין דבר כזה, חברה טובה, נשים תמיד עושות מלחמה אחת עם השנייה. מי שאומרת שהיא חברה טובה שלך, תיזהרי ממנה, היא רוצה לגנוב את הבעל שלך" (ע' 236).
יוזמה נועזת יותר מימשה יהושבע. היא לא המתינה לנס, לא מבעלה חיליק וגם לא מהמזל, אלא הורידה ממשקלה, ריעננה את המלתחה שלה, ביצעה ניתוח שהצעיר את פניה, הצטרפה לשיעורי מחול וחיזרה ללא בושה אחרי המרקיד, גידי, הצעיר ממנה ב-20 שנה. אחרי שנתיים בישרה לאוריאנה שמאמציה הממושכים הניבו לה סוף סוף את המגע עם גופו. בהשפעת יהושבע, החליטה גם אוריאנה ללחום בעודפי שומניה, ואפילו הציבה לעצמה אתגר קשה יותר - היא בחרה לחזר אחרי שלהב, יפיוף בן 30 שמכר לה מערכת תופים בחנות לכלי נגינה שבה עבד - אך במהרה פרשה מהחיזור אחריו, משום שהרגישה שהיא מגוחכת בעיניו ומושפלת בעיני עצמה. בזכות נכונותה של אוריאנה לספר בגילוי לב על הניסוי הכושל הזה שלה, ניתנה לנו, הקוראים, ההזדמנות ליהנות מתיאור קומי-אירוני של הפרשה הזו בחייה.
ספק אם הדגמה זו - ויש לזכור שההדגמה כאן פסחה על המקבילה הגברית, שגם חייהם לא היו מעוטרים בשושנים - על המתרחש בזירה הגשמית של החיים, מעניקה יתרון כלשהו לקיומם של החיים ב"עולם הזה" על הקיום של המתים בזירתם, ב"עולם הבא". מיד נדון בכך, אך בינתיים נציין, שהרומן הנוכחי מזכיר מאוד את הרומן הקודם של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק" (2007), שגם הוא התרכז בשושלת של נשים, כולן צאצאיה של צופיה ("צופקה") - האיכרה בת המאה מהכפר בגליל. בכל מקרה, לפני שחוקרת המיגדר מהרומן "שתיים דובים" של
מאיר שלו מתנפלת גם על הרומן הזה כדי לגייס אותו למטרותיה הסוציולוגיות, אצטט פעם נוספת משפט שאמרה גבריאלה אביגור-רותם ב-1995, בשנה שבה פלישת הפמיניזם לספרות הישראלית הייתה בשיאה: "אין 'ספרות נשים' כשם שאין 'ספרות גברים', יש ספרות טובה ופחות טובה...ככל שנקדים לזכור שכולנו בני-אדם, כך ייטב".
סוגיית הישארות הנפש
נפנה כעת לדיון המובטח. האתגר שמציב הרומן הזה של אביגור-רותם לקורא, אינו מתמצה בקשיים שפורטו עד כה - ריבוי הדמויות בעלילה וגם שזירת סצנות בה משתי זירות מנוגדות (זירת החיים וזירת המתים) ועוד בסדר זמנים לא כרונולוגי - אלא בתחום ההגותי. בעוד שהאקזיסטנציאליזם (הפילוסופיה הקיומית) מכחיש קיום לבן-אנוש לאחר המוות, ולכן הוא מציע לו לחיות חיים אותנטיים בשנים שהוקצבו לנו בין הלידה לבין המוות, נוטים רבים (דתיים וחילוניים, מדענים ופשוטי עם) להאמין בהישארות הנפש. תעוזתה של אביגור-רותם ברומן הזה מתבטאת בכך שבעלילתו כפולת הזירות המחישה בתערובת של רצינות והומור את שתי הזירות כזירות הממשיכות זו את זו - שכמוה כהכרה באפשרות שהגוף אומנם מתכלה, אך לנפש מובטחת הישארות.
יתר על כן: אביגור-רותם איפשרה לגיבוריה, הן לאלה שקיומם עודנו גשמי בעולם הזה והן למתים הקבורים בבית העלמין, להביע את השקפתם בסוגיית הישארות-הנפש. מאליו מובן שלאחרונים יתרון ברור על הראשונים, כי הם כבר יודעים בוודאות שבמותם לא פסקו להתקיים. אומנם גופם התפרק ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה וחיונית.
ואכן, דיירי בית-העלמין אינם כופרים בהישארות הנפש, אלא מנסים להבין מהי הנפש, ממה היא עשוייה והאם תשוב ותתאחד עם הגוף כאשר תתרחש תחיית המתים. כך משתמע מהדברים שאמרו בשיחת "הפרלמנט" שבה התאמצו לברר מהי הנפש. המורה בגמלאות שלומית הדגישה את יתרון הנפש על הגוף: "הגוף הוא רק הקנקן והנפש היא מה שמפיח חיים בקנקן, החלק החושב, המרגיש, היודע". הפסיכולוגית ליאה קוסטיינובסקי, אמה של דורונה, התקשתה יותר מהמורה שלומית לנתק לחלוטין את הנפש מהגוף, ובחרה בהגדרה מטפורית: "הנשמה נמצאת על קו התפר בין הרוח לבשר" (112-111).
הרופא ד"ר בועז גדרון התלבט יותר משתי עמיתותיו אלה, כי קשה היה לו עדיין ליישב את הסתירה בין ההשקפה המדעית-רציונלית, שבה החזיק לפני פטירתו, לבין העובדה שהתבררה לו אחרי מותו. לפיכך הציע להבדיל בין הנפש לנשמה: "הנפש היא רק אחד מתוצרי הגוף, כמו הדם או הזיעה, היא עשוייה מכימיה, פיזיקה וחשמל. כשהגוף מת, מסיימת גם הנפש את תפקידה, אבל הנשמה משתחררת עם המוות מכלאה" (שם). אך דוריטה לא התפעלה מאבחנה זו, המייחסת לנפש תפקיד בעולם הגשמי ולנשמה תפקיד בעולם הנפטרים, אלא ביטאה בפשטות ובלי להתפלפל את השקפתה הבאה: "המוות דומה במידה מבהילה לחיים, כי אי-אפשר שהאדם במותו יהיה מה שלא היה בחייו, רק ייסורי הגוף אין להם קיום, והגוף עצמו הולך ופוחת, אבל הנפש - אוהו - הנפש ממשיכה להבהב בו כאש בפתיליה, הנפש רוצה, מתאווה, רעבה, מתגעגעת, שוקקת לקחת חלק בחיים הממשיכים בלעדיה" (344). בסיפא של דבריה היא גם רמזה, כי היא מאמינה שגם תחיית המתים בוא תבוא אי-פעם ותאחד מחדש את הנפש עם הגוף.
לעומת שוכני בית-העלמין, שרויים עדיין בני-התמותה בעיר באי-וודאות ביחס לסוגיה הראשונה, של ההישארות של הנפש אחרי המוות, ולכן הם מעלים השערות שונות על הצפוי לקיומם אחרי מותם. השקפתה של אוריאנה היא היותר פסימית והיותר פסקנית: "אוריאנה מאמינה שהמוות הוא סוף פסוק, אנחנו לא נשארים כאן ולא באף מקום אחר, אנחנו הולכים ומשאירים אחרינו את הדור הבא" ( 96). סימה, שמבקרת בתדירות אצל מתקשרת, מעלה השערה מהוססת יותר, אך ללא ספק גם אופטימית יותר מזו של אוריאנה ביחס למה שצפוי לנו אחרי מותנו: "הנשמה שלנו היא אנרגיה המפיחה חיים בגוף, וכשהגוף מת היא משתחררת ומצטרפת למאגר האנרגטי של היקום" (שם). אך עולה על סימה באופטימיות היא יהושבע, חברתה של אוריאנה, שמאמינה לא רק בהישארות הנפש, אלא גם בגלגול הנפש בצורות קיום חדשות: "יהושבע גורסת שאנחנו נידונים לחזור לכאן בגלגול אנרגטי אחר כי שום דבר לא הולך לאיבוד וכל עוד כדור הארץ לא נבלע על-ידי השמש שהפכה לענק אדום, אנחנו שבים לעפרו וחוזרים ועולים ממנו כעץ או ציפור או גביש" ( 328).
המספר הכל-יודע בוחר בסיום הרומן להשמיע גם את השקפתו, שבאופן מפתיע דומה מאוד להשקפתה של דוריטה. הוא, כמובן, מאשר את הישארות הנפש כעובדה שאין לערער עליה, אך מוסיף עליה בסיום העלילה גם את בטחונו בתחיית המתים. לדעתו, ממתינים רוב "המחותלים בתכריכים מתפוררים" לתחיית המתים, כלומר: הם "מוכנים ומזומנים להצטרף אל זרם החיים", אף שמהתנסותם בשתי הזירות הם "יודעים שמוטב להם באשר הם, בשאול תחתיות", במנוחה הנכונה המובטחת להם מתחת למצבה שלהם בבית העלמין.
סִתְרֵי הסיפור
עלילת הרומן הזה היא אכן סיפור "הנוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות", שכדאי מאוד לעמוד גם בתביעותיו המבניות, ההגותיות והלשוניות הגבוהות. יהיו ודאי לרומן הזה גם קוראים שיסתפקו רק בתופיני ההפתעות שמוצפנים בסיפור המעשה, כלומר: בהליכה בעקבות החתול, המפתה להתקדם "אל תוך הלא-ידוע", כדי לדעת מה יקרה לגיבורי הרומן בהמשך. קוראים אלה, גם אם באו על סיפוקם, ייתכן שיאמרו בסיום הקריאה, שבעצם לא מצאו חידוש ברומן הזה, שהרי הספרים שקראו בעבר כבר עסקו בכל הנושאים האלה: הן תמיד היו משברים בזוגיות של נשים וגברים, תמיד הפכו החיים לקשים יותר בשנות הזיקנה, תמיד היו פערים בין דורות במשפחה, תמיד הצטייר המוות כסיוט שיום אחד יתממש לכולנו ותמיד מצאו בני אדם נוחם מאימת המוות באוכל, במין ובהרפתקאות.
לקוראים אלה ייאמר כי אין לצפות מסופר שיגלה לנו בספריו נושאים חדשים, אלא שיעמיד את הנושאים המסורתיים של הספרות שעליהם כבר כתבו דורות של סופרים, לבחינה מחודשת ואמיצה בתנאים של העת הנוכחית ובתובנות המעודכנות שלה. סופרים גדולים באמת מעולם לא התחמקו מהתמודדות עם אתגר זה, כי הם יודעים - ומצניעות לא תמיד גילו לנו זאת - שסיפור הוא לפעמים יותר מחתול.
