"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", הזהירו חז"ל. ואכן, מראהו הטוב של רב-אלוף דוד אלעזר, דדו, מטעה. לכאורה, היה איש חביב, חייכן, נעים-הליכות שהכל אהבוהו. לכן, קשה לייחס לו את תבוסת ישראל במלחמת יום הכיפורים, ועוד יותר קשה לקבל את מסקנות ועדת אגרנט, שהטילה עליו (ועל עוד כמה בכירים) את האחריות לאחת מהנוראות במפלותינו.
ראוי להגיד כבר כאן - יורשיו של דדו עלו עליו, האכילו אותנו מרורים, והכינו לנו מפלות גרועות מיום הכיפורים, שיכולים לטעות ולחושבה לניצחון פירוס. למשל - מלחמות לבנון מתחילתן ועד סופן, ובעיקר מלחמת לבנון 2, שבה הוכח, שאין לנו צבא, אין לנו הנהגה צבאית ואין לנו הנהגה מדינית, שרוצים להגן על המדינה ומסוגלים.
לו אכן ניצחנו ביום הכיפורים - כפי שטוענת אגדה עירונית ידועה בישראל - היה אלעזר מסיים את תפקידו, ומממש את יעדו - לחבוש כיסא ליד שולחן הממשלה. לכן, מן הראוי היה שיילך הביתה כשהוביל את הצבא לתבוסה. מפקד טוב יודע לבלוע את הגלולות המרות, ולסמן דוגמה אישית. כמובן, לא אצלנו. למרות התבוסה, החליטו בצבאנו המסואב לתת בונוסים לקצונה, ולהעלות כמעט את כל הקצינים בדרגה (תחת ססמת הכזב, "מימוש תקנים").
מלחמת הירושה
עוד במהלך המלחמה הבינו משה דיין, שר הביטחון (איש רפ"י), רא"ל (מיל') חיים בר-לב, מפקד חזית הדרום (איש העבודה והפלמ"ח), ורא"ל אלעזר, הרמטכ"ל (איש העבודה והפלמ"ח), שצריכים לפעול כדי לטהר את השרץ - גם כי הבחירות קרֵבות (נועדו מלכתחילה ל-31 באוקטובר, וכיאות לדמוקרטיה אמיתית, כיוון שמפלגת השלטון הייתה במצוקה - נדחו ל-31 בדצמבר). בר-לב ואלעזר החלו במסע תעמולה, באמצעות כל מנגנוני הצבא, הממשלה ומפלגת השלטון, כדי לספר, שניצחנו ניצחון כביר לאור תנאי הפתיחה הגרועים; ואם היו תקלות - הרי הן רק תוצאת פעולת דיין ואנשיו. בר-לב ואלעזר הבינו - כמו דיין - שהמלחמה הפכה למלחמת ירושה, ומתנהלת בין הפלמ"ח ו"העבודה" לבין רפ"י. בסופו של דבר נבחר
יצחק רבין, איש הפלמ"ח חסר הניסיון המדיני, לראש ממשלה. קרב הירושה הוכרע: פחות מארבע שנים אחרי המלחמה עלה לשלטון מנחם בגין, איש האצ"ל והליכוד.
היום ברור, ועדת אגרנט מונתה כדי למנוע קריסה של שלטון "העבודה", אחרי יותר מארבעים שנות שלטון מושחת של מפא"י ושל בנותיה. הוועדה סיפקה את הסחורה הנדרשת, אך זו הייתה כמו אספירין לחולה במחלה סופנית. הוועדה נשלחה לבדוק את שלושת הימים הראשונים למלחמה ואת ההחלטות שקדמו להם. למרות תמרונים מילוליים מדהימים, היא סיפרה סיפור כואב על כישלון קולוסאלי ועל שכול: שתי החזיתות קרסו מול אויב, שלא פעל לפי הכללים, והתנהג שלא-כמצופה. מולו התברר הפיקוד העליון של צבאנו כחבורה אומללה של שוטים, שטבחה בחייליה ללא היגיון, והפקירה אותם בגיא ההריגה. הבית השלישי לא חרב, אך הזדעזע, וכנראה לא השתקם עד עצם היום הזה.
נכון, הגענו לפאתי דמשק ולקרבת קאהיר, אך ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו - אחרי מלחמות התשה קצרות. תמונות הניצחון, שהעבירו המצרים והסורים ב-36 השעות הראשונות למלחמה, קבעו את האווירה בוואשינגטון הבירה, בקאהיר, בדמשק, ברבת-עמון, בירושלים ובכל מקום.
ודרך אגב, במערכת שלום הגליל כבשנו את ביירות, ואפילו החתמנו את שלטונות לבנוו על מסמך גרוטסקי, שנקרא הסכם שלום. ואחר כך נסנו מלבנון בריצת אמוק, עד דרומה מכביש הצפון, ששנים רבות היה גבול בינלאומי מוסכם על-ידי כל העולם עם לבנון. כלומר, אם הקדיחו גנרלים את התבשיל, הרי זה מתבטא בתוצאות המלחמה ובמעמד הבינלאומי של המדינה.
הגות של ברזלנים
חבורה של גנרלים מזדקנים מבקשת עתה לטהר את אלעזר ממה ש"העלילה" עליו ועדת אגרנט. החבורה מסתמכת על דור חדש, שלא ידע את יוסף, ומתרשם מעודף הברזלים של החותמים על העצומה. מחר יחליטו כמה גנרלים במיל', שמתוסכלים מהמציאות, שאחד ועוד אחד הם שבע-עשרה; וגם לזה יימצא הד נרחב במדינתנו, כיוון שברזלנים הגו זאת.
במקום הטיפשות, הגלומה בבקשה למחוק מסקנות של ועדת חקירה מלפני ארבעים שנה - הייתי מצפה מהגנרלים ליזום את שחרור כל מסמכי ועדת אגרנט - עדויות, ניירות עבודה וכיו"ב (ואני יודע מה כתוב בהם, ונותרו בהם רק מעט מאוד סודות), כדי שהציבור יבין מה איתרע לנו בתשרי ה'תשל"ד. ורק אחר כך לנהל דיון חף מִדרגות על בסיס נתונים על תפקוד הצבא במלחמה. כיוון שכידוע, דרגות אינן מעידות על תבונה, אלא, בעיקר, על ותק ועל קשרים.
וראוי להזכיר - לא בגלל ביטחון שדה מסרב צבאנו המסואב והכושל לחקור את מלחמותיו, ולחשוף מסמכים עליהן, אלא כדי לכסות על ערוות המערכת, ולהסתירה מפנינו, אזרחי המדינה. לפני כעשרים שנה הראיתי במחקרי, שמרבית הצנזורה הצבאית - בעולם וגם אצלנו - נועדה לכסות על ערוות הגנרלים, על שחיתותם ועל הניהול הלא-תקין של ענייני הביטחון. ואכן - אגדה מקומית מספרת, שבמכללה מסוימת בצבאנו, שגה אחד המפקדים, והתיר לחניכיו לחקור קרב כישלון מפורסם, שהרמטכ"ל באותה העת היה מעורב בו. ראו זה פלא, כעבור זמן קצר, הופרש אותו המפקד מתפקידו. וזו רק דוגמה אחת למה שיעול לקרות לחושפי מידע לא-מבוקר. עוד מעט יוחלף ראש מחלקת היסטוריה, וג', יורשו (?), יצטרך להמשיך בדרכו המפוקפקת - למנוע כל מחקר וכל פרסום - ברוח ההתרעה של מפקד בכיר בצבאנו בתדריכו הראשון בפני פקודיו, "אל תעשו גלים!"
מבחן התוצאה
"אנו קובעים שוועדת אגרנט החמירה ביחס למפקדנו במלחמה - הרמטכ"ל דוד אלעזר, שמנהיגותו, החלטותיו, רוחו האיתנה והמקרינה באוקיינוס הספק והמבוכה, כאשר עמדנו כפסע מכישלון, ובתנאים שאין קשים מהם, הוביל תוך ימים לניצחון יוצא דופן בהיסטוריה הצבאית אשר השלכותיו לעוצמת צה"ל והמדינה משפיעות עד היום 40 שנה למלחמה" - כותבים הגנרלים.
מכתבם הצדקני מלמד על חוסר-מקצועיות של יוצרי המכתב ותומכיו, שאינם מבינים שאלעזר הכין גרוע את הצבא למלחמה, והוליכו לתבוסה קשה.
הם מפעילים את מבחן התוצאה, ומניחים, כי קווי הפסקת-האש מלמדים על הצלחה, ולא היא. גם אם נניח, שהייתה הצלחה, סבור תא"ל (מיל') אמציה חן, פצי: "מבחן התוצאה כחזות-הכל מנע מדדו, כמו מאלה שבאו אחריו, להתייחס לסיבות השגתה [של ההצלחה]. והרי כל בער יודע כי שם ורק משם, ניתן היה לדלות את לקחי [מלחמת] ששת הימים, [מבצע] כראמה ומלחמת ההתשה, שבכולם בלטו בזה לאחר זה - כישלון מהותי של מערכות הפיקוד והשליטה, כשלי שילוב בין-זרועי, כשלי שילוב בין-חילי, העדר מודיעין טקטי במינון במקום ובזמן, כשל מערכות-התמך, הפסקת הלחימה עם רדת החמה וחידושה למחרת וירי כוחותינו אלה על אלה.
ובנוסף, מציין חן: "אם עוד נשאר בצה"ל ולו דבר-מה בתרבות הצבאית, אזי דרישתם של אבירי הביטחון 'לתיקון העוול', מבטיחה את העלמתם כליל. משום שמתן ההכשר 'בזכות אומץ, קור-רוח, וכדומה' בעת ניהול המלחמה, מקדש למעשה את אזלת-ידו ואת החסך במיומנותו של דדו בהכנת צה"ל למלחמה".
כשנה לפני פרוץ המלחמה, התנהל במטכ"ל משחק מלחמה. שם פעל צבא מצרים בדיוק כפי שפעל במלחמה עצמה, במסה שהכריעה במהירות את המערך הסדיר שלנו. למרות המתבקש מלקחי משחק המלחמה, נמנע אלעזר מהובלת מהלך להפקתם, מזכיר תא"ל חן.
"... [ו] הוסיף הרמטכ"ל חטא על פשע (ממש כך) בהנחיה/פקודה שמעליה התנוסס דגל שחור משחור- כי על המערך הסדיר למנוע מהאויב כל הישג קרקעי. הגם שנמנע מלהבטיח קיומן של תוכניות בנות-מימוש, לרבות תרגול מאסיווי של המערך הסדיר כאמצעי, שיאפשר את ביצוע המשימה במיטב" - ממשיך תא"ל חן.
"מסתבר כי בהפקרת מיומנות המערך הסדיר, לא היה די. והראיה כי בכל תקופת שירותו כרמטכ"ל, לא הייתה תוכנית להגנת סיני (למעט 'שובך יונים' נגד פשיטת קומנדו). זולת אחת שנשמרה בכספת המטכ"ל, וממילא לא ירדה לכוחות, לרבות החסך בתרגול הגיסות כולל סיורי מפקדים להכרת השטח.
"את תוצר המחדל בהכנה לקויה של הכוחות, סיכם מי שהיה סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל: 'לסיכום אני רוצה להגיד ...: 'כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא-אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה'".
אי-מוסריות
ראוי להזכיר, כי במלחמה כשלה מערכת הניהול הצבאי בשני תחומים עיקריים - לוגיסטיקה ומשאבי-אנוש. ובנוסף - פרט לכישלון הנורא של האג"ם (תורת לחימה, ארגון הכוח, כוננות, אמצעי לחימה, שילוב בין חילי ובין-זרועי, תוכניות וכיו"ב) - כמו בכל מלחמות ישראל, כשל המודיעין בהספקת התרעה אסטרטגית ובמודיעין קרבי לאורך כל המלחמה.
לארבעת הכישלונות הללו היה מחיר כבד באבדות ובכישלונות, ואם הרמטכ"ל אינו אחראי להם - אני מודיע בהכנעה, שאני אחראי למחדלים הללו.
יתר על כן, כשבודקים במה עסק הרמטכ"ל לפני המלחמה ובמהלכה וכמה מהחלטותיו (כמו הצעתו להיכנע על-אתר בשנים-עשר באוקטובר), אין מנוס להרחיב את החלטת ועדת אגרנט לגביו לגבי כלל המלחמה.
איני מחסידי ועדת אגרנט - אם כי אני מודה לאנשיה, שיצרו מצבור אדיר של מידע, שעזר לי ולמעטים שנחשפו לו להבין מה איתרע לנו בתשרי ה'תשל"ד. ואיני חסיד של ועדות חקירה. לא כך יירפא צבאנו ממחלותיו האנושות, שמאיינות את יכולתו המבצעית המתאפסת, למרות הון העתק המושקע בו.
אך יותר מכל מלמד המכתב על אי-מוסריות קצונתנו הבכירה. כותביו אינם סבורים, כי רמטכ"ל צריך לשלם - גם בקריירה שלו (ואלעזר לא נזרק לכלבים, אלא נשלח לכהונה שמנה ומכובדת של יו"ר חברה ממשלתית) - על ניהול שגוי של הצבא עד המלחמה ועל מנהיגותו המקצועית הלקויה במלחמה עצמה.
בפרק: חמישה מפקדי חיל הים הובילו במשמרתם את הפיתוח ואת הייצור, מאז תחילת שנות השישים. כבר בקרבות הראשונים הופגנה העדיפות הטכנולוגית של ספינות-הסער, שפגעו ולא נפגעו. למצרים ולסורים לא היה לכך מענה, וחילות הים של האויב הסתגרו בנמלים
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
