עקבתי אתמול אחר התוכנית "פופוליטיקה" בהנחיית עודד שחר, בערוץ 10. הדברים הבאים אינם ביקורת התוכנית בכללותה, אלא התייחסות לחלק האחרון והמייצג שלה, שכונה משום מה "חוק העמותות".

דיון זה היה בפועל מצג שוא של דיון משום שנכשל כמעט בכל היבט שדיון רציני ויסודי אמור לעמוד בו. במוצהר, ביקש המשדר לברר מה המטרה וההגיון בהצעת החוק המבקשת להטיל מס של 45% על ערבות כספים ממדינות זרות (מודגש: מדינות זרות) לארגונים ישראלים העוסקים בחבלה, גינוי, שיסוי, ורדיפה מסוגים שונים בראש וראשונה משפטית, של ישראלים בגלל דעותיהם (למשל, תמיכה בהתישבות באיו"ש), משום שהם מקיימים את חוקי מדינת-ישראל (למשל, משרתים בצה"ל במקומות שאליהם הם נשלחים ע"י ממשלת ישראל), או מפני שהם עובדים חיים ומתפרנסים באזורים שמדינת ישראל רואה חיים ישראלים בהם כלגיטימיים (למשל, חלקים באיו"ש) ואילו חוגים עויינים מבית או מבחוץ, לרבות ממשלות זרות, סבורים אחרת.

דוגמאות אלה רק באות לסבר את האוזן, אבל יש דוגמאות רבות אחרות שכולן מתאפיינות באותה פרוורסיה עצמה - ניסיון שלמדינות זרות להתעלם מריבונות ישראל ולהכתיב לממשלתה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם רצון רוב הציבור הישראלי, כפי שהוא משתקף בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות שלנו בכנסת ובממשלה.

ביסוד היוזמה עומד הטיעון שבפועל אין בעולם שום מדינה ריבונית, המוכנה לסבול מציאות שבה מדינות זרות (ואני חוזר על ההדגשה הקודמת - מדינות) מתערבות בקביעת מדיניות של מדינה ריבונית באמצעות צורה כזו או אחרת של גייס חמישי, שממומן על ידן, פועל בשרותן ופוגע בציבור הרחב בצורות שונות בשרותה של המדינה הזרה, וכנגד מדיניותה של ממשלתו הנבחרת.

במוצהר, מוצגת התנהלות שחצנית וחצופה זו כחופש הדיבור בשם הדמוקרטיה הצרופה, אולם בפועל היא מבטאת את חופש החתרנות והאנטי-דמוקרטיות. מובן שאיש לא יעלה על דעתו להניח שישראל תתמוך בתנועה לשחרור או בדלנות קורסיקה מצרפת, בתנועה הבסקית החותרת לאוטונומיה ואולי אף הפרדה מספרד של חבל הבסקים, או בדרישה לפיצול בלגיה לשתי מדינות - פלמית ווולונית, של קבוצות שוליים מקומיות.

בישראל הנייר סובל הכל, כמובן בשם "חופש הדיבור". את חופש הדיבור הסלקטיבי מייצג כמובן השמאל בישראל.

אחת התכונות הייחודיות לו היא להמציא חדשים לבקרים פרובוקציות, לכנותן בשמות יפים, לעטפן בכסות אידיאולוגית אקטואלית ואקסקלוסיבית, ולהתנהל סביבן ככת מוכת סנוורים, עד אשר... הימין הישראלי (שקצב הלימוד שלו איטי להחריד) לומד את הפטנט, ומפעיל אותו כנגד השמאל. או אז, הופכת התנועה מאמש לאנטי-דמוקרטית, לפשיסטית, לרודפת ולקיצונית. כך היה עם נושא הסרבנות, כך היה בנושא החרמות, וכך כנראה עתיד להיות גם בסוגיה הנוכחית; את המבוא לכך ראינו בתגובות השמאל לחוק המוצע ב"אירוע פופוליטיקה" האמור לעיל.

הכשל הגדול ביותר של התוכנית היה שלא הצליחה למקד את הדיון בשאלות-היסוד המתוארות לעיל. בפועל הוקדש עיקר הזמן לשטיפת מוח שמאלנית בדמות חזרה אינסופית על סיסמאות סרק האומרות במילים שונות את הביטוי הפשוט "חופש הדיבור". למחזה האבסורד הזה נסחפו כל המשתתפים, מי בכוונת מכוון ומי משום שלא הצליח לעמוד בפרץ, ולשמור על ראשון - ראשון, ועל אחרון - אחרון.

מצד השמאל השתתפו בפנל ח"כ תמר זנדברג ממר"צ, ויריב אופנהיימר יו"ר "שלום עכשיו", מצד הימין השתתפו ח"כ איילת שקד ורונן שובל, יו"ר "אם תרצו", ובאמצע - עודד שחר, מנחה הדיון, שהתקשה עד מאוד לבדל את דעותיו האישיות מתפקידו בתוכנית, (אגב, חולשה הפוקדת אותו לעיתים מזומנות כמנחה דיוני "פופוליטיקה") ובמקום להסדיר ונווט את הדיון הפך אותו לשוק מזרחי בלתי נסבל.

לכאורה, בנו עורכי התוכנית פנל בעל ייצוג מאוזן לתפארת - שני חברי שמאל, שני חברי ימין ומנחה שהבילבול והרעש שהוא משרה על הדיון, אמור לטשטש את עמדותיו האישיות; אמרו, אך לא מצליח. שלושה כשלים שהשתלבו זה בזה הפכו את הדיון לפארסה. השמאל התעלם מהנושא המוצהר של החוק המוצע וניווט את הדיון לעבר "חופש הדיבור". בתחום זה שני דוברי השמאל מיומנים ו"שולטים בחומר" ומשום שהם גם פחות מרוסנים מדוברי הימין הפחות מנוסים, הצליחו להאפיל על הנושא העיקרי ולדקלם בערך 20 פעם ויותר את משפטי המפתח "חופש הביטוי", או "חופש הדיבור".

נראה שהאסטרטגיה שהנחתה צוות זה נגזרה מאסטרטגיות התעמולה של בריה"מ ושל גבלס, הגורסת שאם אומרים שקר, או טוב יותר חצי-אמת מספיק פעמים, הדבר מקנה להם דימוי של אמת אמפירית. לדברים הללו צרפו את הטענה - שגם היא בלתי רלוונטית לחוק המוצע - שגם הימין נהנה מתרומות של גורמים שונים מחוץ לישראל, ובאותה נשימה ממש ברחו מלהתעמת עם כל טענה "חלושה" שהוכיחה שהחוק אינו עוסק במקורות מימון כלשהם, אלא במקורות ממשלתיים ובמעשי חתרנות מדינתיים.

ח"כ שקד התגלתה בדיון הזה כדוברת רהוטה של מטרות החוק, אבל כווכחנית חלשה לעומת שני יריביה משמאל. ח"כ שקד פעלה היטב כשלא נגררה לפרובוקציות, לא מצד יריביה ולא מצד המנחה, אבל הצליחה "לקושש" לעצמה בזכות "מרפקיה" זמן מסך פעיל מצומצם שלא היטיב עם הסנגוריה המוצדקת שבאה ללמד על הצעת החוק. והואיל והמנחה היה עסוק בעיקר ביצירת פרובוקציות, או בהצגת עמדותיו שלו, לא מצא זמן לסייע לה להתגבר על ניסיונות ההשתקה של יריביה, ולחדד ולהבהיר את הדברים כמתחייב מלשון החוק המוצע. אין כשלון גדול מזה של מנחה פנל בדיון ציבורי, גם אם הנושא הראשי הוא פוליטיקה, ויש לכך מספיק דוגמאות בעולם הרחב, דווקא במדינות המתקדמות ביותר.

שמעתי כבר מספר רב של פעמים את התוכנית, ובכל פעם החלטתי להמנע בעתיד מבזבוז זמן בהאזנה לדיוני סרק מסוג זה. נראה שמידת הזרא עדיין לא הגיע ל"קו העליון" של סלידתי ממנו, אבל אני קרוב לכך מאוד.

אם כוונת ערוץ 10 היא לנסות ולצבור רייטינג בזכות פרובוקציות ו"התפרעויות מסך", ייתכן שהוא בדרך הנכונה. אבל אם הכוונה היא לעצב שיח ציבורי איכותי וענייני ולנסות לתרום תוכן של ממש לסוגיות בהן מתלבט הציבור הישראלי - לא תהיה תפארתו על הדרך בה מתנהלת כיום במת "פופוליטיקה".

אינני בא להסתיר את דעתי בעניין החוק. אני תומך בו, וסבור בדומה ל.... "אם תרצו", שהוא "חלבי מדי. אם תניח ישראל לגורמים פוליטיים חיצוניים לנהל את ענייניה מבית, תאבד במהירות את מעט הריבונות שהיא עדיין מקיימת דה-פקטו. לכן, גם אם בשולי הדברים צריכים לפעמים לחרוג מ"המידתיות האופטימלית" ולתת לתוקפים וליריבים מנה אחת אפיים, להציב גבולות חדים ולהתעקש על עיקרי-יסוד, יש לעשות זאת. כאשר ירווח מעט, נשוב ונבחן את עצמו ונתקן את הדרוש תיקון. בתמהיל "צודק" ו"חכם", יש מי שגורסים שחכם הוא בדרך כלל הוותרן.

במקרה הישראלי אני סבור שחכם הוא דווקא העקשן. יותר מדי דוגמאות בסביבה הקרובה והרחוקה שלנו מעיד שכללי המזרח התיכון אינם כללי אירופה או אמריקה, וגם על אמריקה יש לשאול כיום מי היא בעצם...

לסיום הדברים הללו אנסה בשורות הבאות להציג את עמדותי בשאלת הצעת "חוק עמותות" - האם זהו חוק ראוי או לא ראוי.

חופש הביטוי הוא מושג ביניים בין חופש המחשבה לחופש המעשה. חופש ביטוי הוא חופש דיבור שאין עימו הטפה או הנעה של אנשים אחרים למעשה או מחדל. בעוד חופש הביטוי מתחולל בדלת אמות של הדובר ומותיר לזולת חופש בחירה מלא, הנעה למעשה דוחפת במידה קטנה או גדולה יותר את הזולת לפעול בהתאמה עם הרעיונות והעמדות של הדובר, לעיתים מבלי שהוא ער מספיק לסיבות מעשיו או לצדקתם. חופש הדיבור הוא כמעט חופש מלא, וגבולותיו נגזרים מהאמור לעיל.

חופש המעשה הוא למעשה הפוך למושג עצמו ומבטא את גבולות התיחום של החופש. גבולות אלא נקבעים כאשר מעשה של האחד פוגע בזכויותיו של האחר. מרגע שחופש הביטוי של האחד משמש אמצעי להגבלת חופש הביטוי של האחר, הוא מחייב סייגים.

במילים אחרות: כאשר חופש הביטוי הופך לחופש ההסתה, השיסוי, הרדיפה או האינוס של האחר, הוא אינו חופש ביטוי אלא חופש דיכוי, ונגד חופש כזה מותר לפעול וחייבים לפעול. במקרה דנן, זו מטרת החוק המכונה "חוק העמותות", שצעדי הנגד הכלולים בו הם פונקציה של עוצמת הניצול לרעה של חופש הביטוי.

ברמה המדינתית הדיון נוגע גם לשאלה מהי דמוקרטיה ומהי חזות פיקטיבית של דמוקרטיה. בדמוקרטיה, הריבון הוא העם והחלטות מדיניות וממלכתיות מתקבלות בהצבעות רוב במוסדות הנבחרים ע"י הציבור בבחירות דמוקרטיות.

שום מדינה דמוקרטית נורמלית אינה מסכימה שמדינות זרות תפעלנה בתוכן "גייס חמישי" שיקדם מדיניות העומדת בסתירה למדיניות המוסדות הנבחרים שלה. כאן אין מדובר באמירות בעלמא אלא במעשים. כאשר מדינה זרה - שלה כוח גדול בהרבה ורב גוני משל כל גורם פרטי לא מדינתי - מזרימה כספים באופן סלקטיבי לארגונים המשרתים את מדיניותה נגד מדיניות הממשלה הנבחרת - זו חתרנות, וחתרנות יש לבלום. כספים זרים מסוגלים לקנות נאמנות, ותלות, ועיוורון רציונלי ומעשי פשע ואלימות; בפוטנציה מדובר במאפיה במסווה של תמיכה מוסרית-אידיאולוגית.

לסיכום: נושאי הליבה של הדיון שלמעשה התמסמס, חשובים לאין ערוך ממחזה האבסורד שהציגה לציבור תוכנית "פופוליטיקה" בערוץ 10, ב-17.12.13. חבל שהערוץ אינו מוטרד מכך שעם ביצועים כאלה, ערכו לדיון הציבורי האקטואלי נמצא בדעיכה מתמדת, שלא להחמיר ולומר בקריסה.