מזה כחצי שנה מתנהל משא-ומתן בין נציגי מדינת ישראל לבין נציגי הרשות הפלשתינית על עתיד יו"ש.
מאז שנת 1991 היו אין-ספור משאים ומתנים (מדריד, אוסלו, חברון, וואי, קינג-דיויד ועוד ועוד) התוצאה המעשית של כל המשאים ומתנים הללו הייתה יצירת סוג של ממשל אוטונומי לרוב ערביי הגדה המערבית. המו"מ הנוכחי חפץ להביא ליצירת יישות עצמאי לחלוטין לפלשתינים בשטחי יו"ש.
ממה שניתן להבין מהכתוב והנאמר בתקשורת אין במו"מ הזה שום פריצת דרך. מדינת ישראל מתעקשת על סידורי ביטחון מחמירים, לפחות בעשור הראשון להסכם ועל שינוי גבולות באופן שיקיף את רוב היהודים החיים בשטחים שנכבשו ממלכת ירדן במלחמת ששת הימים. נרמז כי מדינת ישראל תסכים להעביר, בתמורה, שטחים ממדינת ישראל לפלשתין.
מנגד, בעמדות הפלשתינים, רשמית, אין כל תזוזה. הדרישות שלהם בשנת 2013 הן אותן הדרישות שהועלו בשנת 1991 בוועידת מדריד; נסיגה מלאה, עצמאות מוחלטת, פתרון בעיית הפליטים הפלשתינים שעזבו בשנת 1948, בחלקה בתחומי מדינת ישראל ולדעתי, בהמשך, תבוא גם התייחסות לפלשתינים החיים בתחומי מדינת ישראל. ברור לכל יהודי החי במדינת ישראל כי מילוי תביעות אלו במלואן פירושן העלמות מדינת ישראל מהעולם תוך עשור אחד או שניים. נרמז בתקשורת כי מתנהל מו"מ מקביל, חשאי וכי שם הושגו הבנות מסוימות. נקווה.
למילה שלום בהיבט המדיני יש פירושים שונים.
יש לנו הסכם שלום עם מצרים. שליטי מצרים לדורותיהם (סאדאת, מובארק, מורסי ועתה סיסי) הקפידו על כל פסיק ונקודה בהסכם. אך העם המצרי לא השלים עימנו. אין שלום בין העם המצרי לעם היהודי והישראלי בפרט, אך הסכם זה הוא הדוגמה החיובית ביותר להסכמים כאלה.
יש לנו הסכם שלום עם מלכת ירדן. גם במקרה זה מקפידים על מילוי ההסכם כלשונו. חלק מהעם הירדני שמוצאו בדווי והחרד לשלטונו נוהג בידידות רבה עם הישראלים, אך החלק בתושבי ירדן שמוצאם פלשתיני ואשר שיעורם באוכלוסייה גדל כל הזמן אינם רוחשים ידידות אלינו אלא ההפך-איבה.
אנו במצב שלום עם כל מדינות אירופה אך למרות זאת אנו חשים את השנאה כלפינו המבעבעת מתחת לקרקע שם.
לטעמי הבעיה היא בצד הפלשתיני. מדינת ישראל הוכיחה יותר מפעם כי אם יש צורך, למען קידום הסכם מדיני, לעקור ישובים היא מבצעת זאת כיאות. לכן הישובים ביו"ש שיהיה צורך לפנות יפונו כפי שפונו ישובים אחרים בעבר. מסיבה זו הבנייה הנוכחית ביו"ש היא חסרת חשיבות מההיבט המדיני.
לעומת זאת טרם ראינו אפילו צעד אחד קטן של ויתור מצד הפלשתינים. אני חושב שהדבר נעוץ בחולשה ובחוסר האונים הפוליטי של מנהיגי הפלשתינים בהווה. הם יודעים שאין בכוחם לממש את הדברים שיכתבו בהסכם ולכן שמירת מעמדם הנוכחי מותנה בעמדות הקיצוניות שיביעו. הרי אבו-מאזן מפחד לערוך בחירות, כמתבקש, לנשיאות ולפרלמנט מחשש סביר מאוד שיפסיד. דבר המוכיח את חולשתו בקרב בני עמו. אין לי ספק שהאמריקנים והאירופאים מודעים לכך אך אינם מסוגלים להעמיד אלטרנטיבה אחרת לאיסלאם הקיצוני של החמאס.
נשיא ארה"ב אובמה רוצה באמצעות הסכם כלשהו בין ישראל לפלשתין להאדיר את שמו בהיסטוריה העולמית ושר החוץ
ג'ון קרי מנהל באמצעות התהליך את מסעו למועמדות לנשיאות ארה"ב בבחירות הקרובות. האירופאים יודעים שאין להם כל השפעה על הפלשתינים לכן הם מנסים להשפיע על הנעשה באזור באמצעות לחץ על ישראל. עוד סימן לחולשתה של מדינת ישראל.
לדעתי אין ברירה אלא להתכונן ברצינות למהלך חד-צדדי שיקבע את גבולות המדינה הפלשתינית ואת אופן התנהלותה וטובה שעה אחת קודם כי לא נראה שתוצאות המו"מ הנוכחית יטיבו עם מדינת ישראל.
