השופטת: חנה קיציס, בית משפט השלום בנתניה

המועד: יום ראשון, 22.12.13, שעה 08:30

הנושא: עניינים מקומיים (פלילי)

את ארבעת התיקים הראשונים לא מצליחה חנה קיציס לקדם, למרות שהיא מתחילה את היום בשעה שנקבעה והצדדים יודעים זאת וגם הם מגיעים בזמן. בראשון יש בקשה לדחיית הקראת כתב האישום כדי שניתן יהיה להתקדם בהליכי התכנון, וקיציס נענית לה למרות התנגדות התובע. קיציס מקציבה למדינה שבועיים למענה לטענות המקדמיות ודוחה את הדיון עצמו לחודש מרס, "הכי רחוק שאני יכולה".

בשני דווקא הסכימה המדינה לדחות את הדיון עד שהנאשם יסיים לרצות שישה חודשי מאסר שהוא מתחיל כעת, אבל זה יוצא כאשר קיציס תהיה בחופשה. לכן מבקשים הצדדים לקבוע את הדיון הבא לחודש ספטמבר, אבל קיציס לא מסכימה ואומרת לתובעת: "אני אתן לך את המועד האחרון שאני יכולה, אתן לך יום באפריל שתרכזי [דיונים] אצלי"; הדיון נקבע ל-6.4.14.

בשלישי יש לנאשם טענה מקדמית, לפיה השטח עליו בנה אינו מצוי בסמכותה של הוועדה המקומית שהגישה את כתב האישום נגדו. הסניגור מבקש ארכה כדי להשיב על טענה זו, ותחילה קיציס מסתייגת: "אדוני צריך להיות מוכן לזה היום, עכשיו". אבל הוא לא מוכן, וכעת מתחילה התדיינות על מועד הדיון הבא. כאשר הסניגור אומר שאינו יכול ב-30.12.13, קיציס שואלת בכעס-מה: "למה אדוני לא יכול?". התשובה היא שהאדון נוסע לחו"ל וקיציס קובעת את הדיון ל-2.1.14.

ברביעי מגיע לאולם בנו של הנאשם והוא מבקש לשוחח עם התובעת, אך זו מסרבת ואומרת שהגיע הזמן לתת מענה לכתב האישום. קיציס: "הם רוצים לדבר על הסדר, נכון?" - היא פונה לבן. "אתם רוצים להודות? אז למה לא לדבר איתם?". התובעת: "זה חלק מהנסיונות לדחות את התיק. דבר אתי בטלפון". הבן מציג אישור רפואי לפיו אביו עבר ניתוח, קיציס דוחה את הדיון ל-8.1.14 ופונה לבן: "איחולי רפואה שלמה, קח את הטלפון שלה, דברו איתה".


"הקלדנית לומדת לאט-לאט"


בשעה טובה אפשר לגשת לתיק שניתן לעשות בו משהו מעשי: מענה לכתב האישום. קיציס אומרת לסניגור להגיב לפי סדר הסעיפים והיא מגיבה מיד ומקשה עליו: "למה השימוש התיישן? לא עולים במדרגות האלה? ממתי התוכנית?". ניד ראש קל של קיציס מרמז שהיא לא ממש קונה חלק מטענות ההגנה. כאשר התובעת משיבה, קיציס מבקשת ברוח טובה לדבר יותר לאט, "כי הקלדנית לא כל כך בקיאה בתחום, היא לומדת לאט-לאט". לאורך כל הדיון קיציס מסייעת לקלדנית בסבלנות רבה.

אחרי שהיא שומעת את שני הצדדים, תוהה קיציס: "אם זו ההגנה, למה אנחנו מקיימים הוכחות? למה צריך חקירה [של הפקח]?". הסניגור אומר שיבדוק ואין לו התנגדות שהדיון יהיה רק על הצד המשפטי. קיציס שואלת מתי התובעת תהיה אצלה שוב בעוד חודשיים, כי "יש כמה ימים צפופים, אני רוצה להיות קצת אחרי זה", וקובעת את המשך הדיון ל-23.2.14.

כעת עוברים לטיעונים לעונש בעניינו של אדם שבנה בצורה בלתי חוקית על קרקע חקלאית. "אנחנו נבקש רק לא טיעון ארוך, בסדר?", פונה קיציס לתובעת, אך למעשה נותנת לה להאריך ולחזור על כל מסכת העובדות. כאשר טוענת התובעת שהעבירות נעשו למטרות כלכליות, קיציס מחייכת ומעירה: "זה לא עסק כלכלי, הוא עובד למחייתו, זה לא טייקון כלכלי". התובעת טוענת שזה כן כלכלי, וקיציס מעירה: "דיברתי יותר על הסככה" [שהוא בנה]. בין לבין קיציס מחניקה פיהוקים, ולבסוף מנסה להביא את התובעת לסיים לאחר שהיא מציגה פסיקה: "בנדון דידן, את טוענת לקנס של?". התובעת לא מגיבה, ממשיכה לטעון, אבל קיציס לא מוותרת: "במקרה זה אנו עותרים?". התובעת נענית ומבקשת קנס של 100,000 שקל והריסה מיידית.


"יצא לי לדון אחרי 8-7 שנים"


הסניגור, שהתבטא בתוקפנות רבה כלפי התובעת בזמן הטיעונים שלה, ממשיך באותו קו בטיעוניו-שלו. קיציס אינה מגיבה, למרות שחלק מההתבטאויות צורמות ואף גובלות בעלבונות אישיים לתובעת. לעומת זאת, היא מגיבה כאשר הסניגור מאשים את המדינה שכתב האישום הביא לכך שהדיון נקבע במהירות רבה "כאילו מדובר בארכי-עבריין", שכן יוחסה למרשו הפרה של צווים. "לעולם תביעה על הפרת צווים תיקבע אצלי במהירות, כי כבר יצא לי לדון בתיקים אחרי שבע-שמונה שנים", היא מסבירה.

נקודה אחרת מביאה את קיציס לוויכוח ארוך עם הסניגור, עד שמתברר שהפעם הוא דווקא צדק. מדובר בשאלה האם ההתחייבות עליה חתם מרשו בעת שהורשע בפעם הקודמת בעבירות דומות, הייתה בתוקף כאשר ביצע את העבירות בהן הורשע הפעם. קיציס מסכימה עם התובעת שכן, אבל הסניגור מתעקש ומוכיח שהיא טעתה לגבי תאריך תחילתה של ההתחייבות. "גבירתי תענה לי אחר כך", היא אומרת לתובעת בהקשר זה.

כאשר הסניגור ממשיך לתקוף את התובעת, קיציס מנסה למקד אותו בעיקר: "ועכשיו לעצם העונש". זה לא ממש עוזר; הטון שלו תוקפני ולעגני, וקיציס אינה מגיבה למעט חיוך קל העולה על שפתיה. רק כאשר הסניגור מכנה את התיק "מיש-מש", קיציס מעירה לו והוא מתנצל. אך לסיום הוא שוב תוקף את התביעה וטוען שהיא עשתה מזה תיק רצח (ממש כך). לבסוף מבקש הסניגור להסתפק בעונש על תנאי ולקבל אורכה של 18 חודש, משום שמרשו נמצא לדבריו בסיומו של הליך קבלת היתר.

כאשר התובעת מגיבה על נושא ההתחייבות וניגשת לקיציס כדי להגיש לה את הנייר, הסניגור מזנק: "מה קורה לנגד עיני? אני צריך לדעת כל רגע מה קורה". וזה אחרי שהוא כבר האשים את התובעת בכך שהיא מוסרת לקיציס מסמכים בלא להראות לו אותם. כעת, סוף-סוף, נמאס לקיציס וכאשר הוא קם, היא מרימה עליו את קולה: "תודה!". את מתן גזר הדין היא קובעת ל-5.1.14: "אני צריכה תוך 30 יום, נכון?".

השורה התחתונה: שוב מתברר שבדיני תכנון ובנייה, ההליכים המשפטיים הם לעיתים פארסה. קיציס הייתה יכולה לכל הפחות לצמצם את מימדי התופעה, אם לא הייתה נענית בכזו קלות לכל בקשות הדחייה. המזג השיפוטי הנעים שלה מנוצל לרעה בידי הסניגור עליו הרחבנו; לשים גבולות הוא חלק מהתפקיד השיפוטי.

יעילות: 8.

מזג שיפוטי: 8.