סולם איתמר

המשורר משוטט בחצרותיה של ההתגלות. שירי האמונה שלו נוסקים בספרו האחרון לעולמות נבואה, שאולי הם מקומו של כל משורר שיצירתו נוגעת ביסוד עליון

ספרו של איתמר יעוז קסט צולל לחצרות הקודש, מציב משקפת שירית אל האור המיוחד של בין הערביים. השירים בספר יוצרים עלילה שמספרת את הסיפור של מעבר מחדר לחדר, זמן שבין אור לחושך, בין קודש לחול. זהו זמן ההבדלה שבו נכתבים השירים. השירים מתכתבים עם ספרו הקודם של יעוז קסט, "ספר האור הלבן" שיצא לאור בשנת 2009.

שירתו של יעוֹז קֶסְט, בשני ספריו האחרונים, בונָה "סולם איתמר" שירי, שדרכו אנו רואים את מלאכי השיר שלו עולים ויורדים ואנו הקוראים נחשפים לשירה מפעימה של התגלות. הוא צולל לרבדים נסתרים ולמחוזות מיסטיים - ובכך מגביהים השירים עוף. מן המעמקים אנו ממריאים למעלה.

זמן ההתגלות אצל יעוז קסט הוא זמן הדמדומים, השראה של בין הזמנים, של התחברות בין עולמות. כך בשיר הבא (עמוד 21):

בְּכֵפֶל פָנִים
יוֹרֵד הָעֶרֶב הַפִּתְאֹומִי,
עוֹדֹ ֹזוֹהֵר מִצַּד זֶה וּכְבָר מַחֲשִיךְ מִצַּד זֶה
וּמַרְעִיד אֶת כְּנָפָיו כְּפַרְפַּר בְּטֶרֶם הֵעָלְמו.ֹ

ברגע של ערפול מציאות, של ערפול חושים, יש כר נוח להתחברות לעולם הרוחני, לעולמות עליונים. זוהר מכאן וחושך מכאן - ויש מסרים ששוברים את הערפל והדמדומים כדי לבשר אות, כדי להעביר מסרים שמֵעבר לזמן.

מצב ההתגלות הוא מצב של חיפוש ותהייה, וכך ראינו תיאור דומה בספרו הקודם, "ספר האור הלבן":

בְּבֹקֶר כָּזֶה שֶׁהוּא כִּמְעַט צָהֳרַיִם אוֹ עֶרֶב/ אֲנִי יוֹרֵד מֵעַל הַמִּטָּה כְּמִי שֶׁמַּגִּיעַ מֵעֵבֶר לַזְּמַן/ וּבִמְקוֹם בָּבוּאַת הַשָּׁמַיִם - עַל קִיר חַדְרִי לְפֶתַע מֻקְרֶנֶת/ כְּתֹבֶת אוֹר מִצַּד הַכִּכָּר: כְּעֵין סִימָן.

כך פותח איתמר יעוז קסט את שירו "קולות מעבר לזמן", שיר מתוך מחזור שירי אמונה, שנכתב בין השנים 2005-2009. מחזור זה פותח את קובץ שירי האמונה שלו, מקבצי השירים הסוללים שביל אור מיוחד. הקובץ הקודם איגד בין דפיו שירי אמונה לכל אורך הקריירה השירית של יעוז קסט - ואלה פורשים לפנינו סימני דרך ועקבות של האורות, שהובילו את המשורר בכיוון האמונה.

הקדשה נבואית

בשירי ההתגלות בספריו מתווה המשורר סימני דרך, ודרך החיפוש מגששת ומובילה בין הזמנים בתחושה של אובדן הכיוון, במצב של ערפול חושים. אולי זאת חווית-היסוד של התחברות לעולם הרוחני. החיבור בין המציאות לאמונה מתחיל במצב דמדומים, ברגעים של ערפול הגדרות. הירידה מן המיטה החומרית היא דרך של המראה רוחנית מעבר לזמן, ומראה השמים הופך לאות, כתובת המבשרת מעין התגלות.

בספר שיריו החדש "בחצרותיך לעת ערב" אנו רואים בהמשך השיר שצוטט רצון לבנות קוד חדש, שפת סתרים, ורק דרך לשון השירה ניתן להגיע לאותו מישור מיסטי:

אֲנַחְנְוֹּ ֹמְדַבְּרִים בִּשְפַת-סְתָרִים
לְבַל יָבִינוּ אוֹתָנוּ חֶפְצֵי הַבַּיִת חוֹרְשֵי הָרָעָה
שֶהֲרֵי לְעֵת כָּזוֹ נוֹטִים הַכֹּל לִשְכֹּחַ
לָשָוֹןֹ-ֹשֶל-מַעְלָה (עמוד 21).

בשירי ההתגלות של יעוז-קסט מתגלה שפה מלוטשת המצליחה לבנות עולם של אין גבולות, אין תחומים, העולמות נושקים, מצב של בינתיים, של בין תחומים ודווקא משם הנשמה ממריאה. שירתו חיה מחדש את הנבואה ומעצבת לעצמה קדושה נבואית.

בשיר 'קריאת השֶקט' בספרו זה (עמוד 24) הוא כותב כך:

הַקְּרִיאָה בָּאַָה מִןִ ִהַמְּעַרְבֹּּלֶתֶ הַפְּנִימִית שֶל הַגּוּף
וְאוּּלַי לֹא הָיְתָה זוֹ קְרִיאַת אֶנוֹש מִן הַבָּשָר וּּמִן הַדָּם,
כִּי אִם קְרִיאַת הַשֶּקֶט הַמְּבְֹהָל
אֲשֶר פָּעַר אֶת פִּיו לְפֶתַע
בְּלֵב יַלְדוּתִי.

קריאה פנימית מעוררת את המשורר ואנו רואים כאן תרגום של הקדשה נבואית לסיטואציה מציאותית מאוד, קריאה ממחוזות הילדות שלו מחברת בין הזמנים. הביטוי "בשר ודם" מתנתק ומופרד לשני חלקים, "מן הבשר ומן הדם", וכך הופכת הקריאה לשיבה אל המצב הקדום בטרם היות עולם. השקט המבוהל של ההתגלות החדשה מבשר מצב של בין הוויות, של מערבולת, מצב שברירי המוביל להתחברות.

בספריו של המשורר אפשר לזהות התכתבות עם מראות נבואיים כמו חזון מקל השקד (של ירמיהו) או חזון המרכבה והמראות המחשמלים (של הנביא יחזקאל), וכן שימוש בביטויים של התגלות כמו "נופל וגלוי עיניים" (של נביא אומות העולם בלעם). כמשורר של אמונה הוא ניצב בין החוויות, ובשיר "עין דו-סטרית" הוא כותב על המשורר הרואה גם את המוחש וגם את פנימיותו:

כְּמוֹ עַיִן דּוּ-סִטְרִית הָרוֹאָה אֶת הַמּוּחָשׁ וְאֶת בָּבוּאָתוֹ -
אֶת עוֹלַם-הַחוּץ הָרוֹטֵט בְּתוֹךְ חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים שֶׁבִּי,
וְאֶת עוֹלַם-הַפְּנִים שֶׁהוּא רְאִי לְכָל שֶׁחַי וְקַיָּם מִחוּץ לְגוּפִי,
כָּךְ מִתְהַלֵּךְ אֲנִי עַל-פְּנֵי אֲדָמָה זוֹ שֶׁלַּאֲבוֹתַי הָיְתָה נַחֲלָה וּבַיִת.

העין של המשורר רואה את הנגלה ואת הנסתר, והוא חי הן ברשות היחיד והן באותה נחלה של האבות. האמונה מחברת בין רשות היחיד לרשות הרבים, ההעצמה של נשמת המאמין יוצרת מציאות חדשה:

וְרַק לִפְעָמִים
רֶגֶשׁ פִּתְאוֹמִי - כְּעֵין שָׁלִיחַ מֵעוֹלָם אַחֵר,
יִתְעוֹרֵר בַּבָּשָׂר לִכְדֵי רֶגַע וְיִבְרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ חֲדָשִׁים.

צינור שפע

לאורך כל השנים משוטטת נשמת המשורר בשבילי אמונה ותהייה, והתחושה היא שהכוחות הרוחניים היו וישנם, שהחיבור היה מאז ומעולם: כתיבה אמונית אינה בורחת מן העבר, אינה מוחקת דיסקטים קדומים, וההתחברות מזכירה שורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?", שורה המתכתבת עם אמירה מיסטית של רבי נחמן מברסלב.

זו שירה שנמצאת במסע, מסע ממקום למקום, מזמן לזמן, ולא שירה של מוטציה שבה ניתקים מן הציר הראשון. ועם זאת, ההתחברות אינה השתעבדות אלא יניקה לצורך יצירה מחודשת, מחשבה מחודשת. כתיבה מסוג זה היא כתיבה שבה הכותב איננו לבד, הוא הולך בשיירה, הוא מחבר זמנים, תפילתו מבשרת דיאלוג מתמיד וההפריה הזו גם מפלסת שבילים חדשים, צינור-שפע להתעלות רוחנית מחודשת.

הכוחות הרוחניים של האמונה יוצרים התעלות של נפש המשורר, של הווייתו, והוא מקבל השראה אלוהית. לרגע הוא בזמן הזה, לרגע הוא שליח מעולם אחר, והנה יש לאל ידו לברוא שמים וארץ חדשים. "ותחסרהו מעט מאלוהים...". הכוח להאמין ולהתחבר לכוחות עליונים מעצים את כוחותיו של המאמין לראות מוחש ופנימיותו, להמריא ליסוד האלוהי שבו, לכוח היצירה.

שירת האמונה של איתמר יעוז-קסט היא שירה קיומית-רוחנית, ודרך מחוזות האמונה הוא צלל לחזיונות חלומיים שבהם הוא יוצא אל מחוץ לקיום שלו, והמרחקים הפיזיים נמחקים בעוצמת החוויה והעילוי:

עַל סַף הַתּּוֹדָעָה עוֹד הִתְרַפֵּק הַחֹשֶךְ
וְהתִּקְרָה הָיְתָה כְּמֵי מַעֲמַקִּים.

ומתוך מצב בין זמנים זה של סף התודעה הוא מגיע לרגע של פגישה עם דמות מן העולם האחר:

"וּמִישֶהוּ תָּלוּש מִתּוֹךְ חֲלוֹם, לִמְרַאֲשוִֹתַי נִצָּב לוֹ,
"לַיְלָה יָלִין בֶּכִי" הוּא שָר לִי, כִּמְדֻמֶּה (עמוד 30).

המציאות האמונית שנפרשת מגלה לנו עולם של ערבוב ישויות, עולם שבו הממד הרוחני והאלוהי שולט בכול:

בֵּין הַחֲצֵרוֹת
שוּב קוֹלוֹת-שֶל-מַעְלָה.
עוֹפוֹת
חוֹצִים
אֶת קַו הָאֲדָמָה הַמִּתְעַגֵּל.
אוּלָם בְּחַצְרוֹתֶיךָ הַגְּנוּזוֹת,
אֵלִי
כְּבָר מַמְתִּינָה דְּמוּת-צֵל,
בָּבוּאַת קְדוּמִים שֶל קִיּוּמִי (עמוד 51).

אולי בכל משורר חבויה וגנוזה דמות של נביא מימי קדם, והשירה היא מעין דרך להאיר חצרות גנוזות, לתת לדמות הצל הרחוקה לשוב ממרחקי ימים למציאות החדשה. כאותם נביאים הנישאים על-כנפי השכינה, נישא המשורר על-כנפי הרוח ומתחבר אל ההשראה הא-לוהית בד-בבד עם דמותו האמיתית, הרוחנית. באמצעות "סולם איתמר" שיצר בשיריו, הוא עולה ויורד עם המלאכים שבתוכו, מבקש את זהותו בכל פעם מחדש, חיפוש בלתי נלאה שאינו נגמר לעולם.