מחזהו של ג'ון אוסבורן (1929-1995) "הבט אחורה בזעם" היווה מהפכה בתולדות התיאטרון כשכתב אותו אוסבורן ב-1956. המבקרים נזעמו: כיצד העז לשבור את הסגנון האנגלי המעושה והמלאכותי, ולקח את הצופים אל המטבח של המשפחה האנגלית הממוצעת? אל המריבות, החיים העלובים, המשעממים וחסרי התוחלת...
לא עוד תלבושות תקופתיות, דוכסים ורוזנים. מחזהו של אוסבורן היה הסיפתח לשורת מחזות וסרטים שטיפלו במעמד העמל באנגליה, בצרות של היומיום, ובנכות הנפשית אליה מגיעים בשל המצוקה. לנו כיום, זה נראה הרבה יותר ריאלי מאשר לקהל בשנות החמישים. אבל אז - זו הייתה מהלומה בפרצוף. כיום, אפילו אמפטיה מצד הצופים זורמת לבמה. ואיזו דרמה שהמחזאי יוצר!!! וזאת למה? כי הכל לקוח מיסודות אוטוביוגרפיים, מהסבל שידע הוא עצמו, כשאביו נפטר כשהיה בן עשר, אף כי הותיר לו קרן שהספיקה ללימודים בבי"ס פרטי. שם זה מהווה חותמת לשיוך חברתי.
הזעם שהצטבר בליבו של המחבר, כשהעיפו אותו באמצע לימודי האוניברסיטה שלו, כי חבט במורה שסטר לו - הזעם הזה ממשיך לבעבע בו, ועשה מבן דמותו, ג'ימי, מהיר חמה, עד לסכנת אלימות.
בדירה צנועה במיוחד, אנו פוגשים את ג'ימי (דייוויד לוינסקי) הרעיה הנאמנה שלו, אליס (קורין בלמור סוויסה), שכל הזמן טרודה בגיהוץ ובעבודה סיזיפית של משק הבית. אין לה דבר אחר לעשותו, וגם היא, מרוקנת מבפנים עד יאוש, וכן את קליף, חברו הטוב והנאמן של ג'ימי (שרון פרידמן). קצת מוזר המשולש הזה, אך הנאמנות של שני הגברים איש לרעהו, חרף כל ההתכתשויות ביניהם, עקב הזעם המבעבע בג'ימי כל העת, ושמתפרץ בצרחות ובחבטות, אך תמיד הם משלימים וממשיכים. קליף הוא העוגן השפוי והאנושי ביניהם, המשרה את הרוח הנורמלית בבית.
אליס כה פוחדת מבעלה, שכשהיא נכנסת להריון - אינה מעיזה לספר לבעלה, רק לחבר הטוב קליף. הדרמה תופסת תאוצה עם בואה של חברתה של אליס לביקור שמתמשך מעבר למה שתוכנן. כי הלן (אלה רוזנצוויג היפה והמושכת) ממריצה את אליס לעזוב את הבית ואת בעלה, כדי לחדול לסבול מהתקפות הזעם שלו. אך באותה עת, ממש כשאליס עוזבת - הלן וג'ימי נתקפים בתשוקה אחד לרעותו, והמרצע יוצא מהשק. כי האש שהייתה בינו לאשתו - כבתה, והחברה המצודדת הדליקה בו אותה שנית. כל זה, לקוח מאירועים שקרו למחבר, כשאשתו בגדה בו ועזבה אותו.
הבימאי המחונן והמתרגם אלחנן שפירא, שביים ביו היתר גם את "ציפור שחורה", היטיב לבחור את הקאסט ההולם ביותר לדרמה. עבודתו ניכרת בתנועות הגוף כשהשחקנים אינם מדברים, אך כל זיע וניע שלהם הוא בעל משמעות. סבילותה של האישה, וכבישתה את רצונותיה ורגשותיה עד היותה לאפס, מדגישים את עוצמת הרגשות המדוכאים, הן בצורת תסרוקתה והן בחוסר האיפור, כמו כדי לכער אותה ולהוריד מיופיה האמיתי. לעומתה, הלן, מאופרת במלוא הטיפוח, עם שפתיים אדומות לוהטות, וביגוד מחמיא וסקסי, לוכדים את הבעל העייף מעמל החיים ללא תוחלת, ומשמחים את ליבו וגופו. מעניין עד כמה שאלמנטים אלה משמעותיים, מה שמומחש בסצינת הסקס הלוהט ביניהם, לעומת הצינה שנשבה בינו לאשתו.
הסיפור מקבל תפניות נוספות, ומפתיעות, אך עיקר הליבה הוא העמדת המציאות העלובה והמייסרת, בצבעים שעד אז לא העזו להראות ברחבי הממלכה המאוחדת על הבמות או המסכים. וכאן ניכרת חשיבות הבימוי, ועם זאת - השגי חמשת השחקנים כולל האב (עדי ווייס) שמגיע לקחת את בתו מבעלה.
הביצוע הוא כמו קונצרט לחמישייה קאמרית: מתומצת, מרוכז ומשמעותי, תוך מתן אפשרות לכל שחקן לבטא את האופי הייחודי של הדמות אותה הוא מגלם. כך דייויד לוינסקי בעל העוצמה המשחקית הבלתי רגילה, והיכולת לעבור ממצב רוח זועף ביותר, לרוך ועדנה, כשהוא רק רוצה בכך. כך היא קורין בלמור סוויסה שכובשת את כל רגשותיה, ובאיפוק שלה מחצינה כוח נפשי רב לסבול כל כך בשקט. כך גם אלה רוזנצווייג המנצלת את נשיותה ופקחותה להשפיע על מהלך הדרמה, וכך שרון פרידמן הכה נוגע ללב, ברגש שבו, בחום שהוא מקרין ובחינו הרב.עדי ויס, חרף תפקידו הקצר, עושה זאת במעשיות וברהיטות.את התלבושות עיצבה אודליה שמעוני, את התאורה ואת הצילומים - יצר אורי רובינשטיין.
"הבט אחורה בזעם" עלתה בהבימה ב 1959 עם מישא אשרוב ומרים זוהר, ולפני כמה שנים בתיאטרון "הספריה”. ככרטיס פתיחה של תיאטרון חדש צעיר וקומפקטי - תיאטרון "תא", היא ממחישה עד כמה הפקות פרינג' מעוטות אמצעים, אך רוויות בטמפרמנט, התלהבות ויצירה של צעירים מוכשרים, יכולות לעלות בעוצמת החוויה על הפקות עתירות בהשקעה עד בזבוז, בתיאטרונים הגדולים. ההפקה תמשיך לעלות באולמות ובערים נוספות, מלבד האולם של "האקדמיה לאמנויות המופע", ברח' בית אלפא 13 שקרוב לתיאטרון "תמונע". נאחל להם הצלחה, לאור הרף הגבוה שהם בחרו להתחיל בו, וגם לממש את התקוות.
