יש מי שרואים בסיכוי המפוקפק שאכן יפרוץ, חזון אחרית הימים, ויש מי שפוחדים הכל הוא מחזה שווא, דוגמת המחזות שראינו בשני הדורות האחרונים. ובכן, הוא לא זה ולא זה: הוא שינוי שעשוי לבשר מעבר למצב טוב יותר ועשוי לפחות באותה מידה להביא לנו את אכזבת חיינו. שלום, אם יכון באמת, יהיה מהפך חיובי מרחיק לכת, אבל לא ימות המשיח. אם לא יכון באמת, יהיה לצד האכזבה שבדבר, שינו חמור לרעה של כל מה שידענו עד כה.
במציאות כזו מקודמות שתי גישות קוטביות: החסידים השוטים של שלום בכל מחיר, עוסקים רק בשלום ולא בסיכוי הראלי להשגתו ובמחירו - שגיאה חמורה. החסידים השוטים של אין סיכוי לשלום, עוסקים רק בסימנים השליליים לאי-נכונות הצד השני לשלום ובמחיר העצום הנדרש עבורו - גם זו שגיאה חמורה. בין העוסקים בניהול התהליך, יש נציגים גם לגישה הראשונה וגם לשניה. וכזהו המצב גם בציבור. מספר הדעות ובנות-דעה הוא לפחות כמספר בעלי זכות ההחלטה וברור שכל ניחוש הוא בגדר הימור רגעי על מצב "שיווי המשקל" לגבי דעת הציבור על "ביצה שטרם נולדה", על חוזה שאיש אינו יודע עדיין את פרטיו.
שאלת השלום ושאלת מחיר השלום, היא אולי השאלה הקרדינלית ביותר שעומדת בפני אזרחי ישראל מאז הקמת המדינה. זו הכרעה היסטורית במלוא מובן המילה. ראינו עד כמה מתקבעת לפעמים החלטה שנראית על פניה כהחלטה זמנית, למשל קביעת תוואי קווי שביתת הנשק 1949. קווים אלה, שהיו על-פי כל חוק וכל כוונה, קוים זמניים שאותם יש להחליף בגבול מוסכם ובר הגנה, נראים כיום לחלק מהציבור שלנו ולמספר לא מבוטל של אנשים אחרים "כמקודשים", למרות שאין הם כאלה משום בחינה שהיא. כאשר נופלת החלטה הקשורה בהסכם שלום וכל מה שמתלווה אליו, הדברים נעשים "מקודשים" פי כמה וכמה.
לכן, איננו עומדים, אולי, להדרש להכריע בשאלה סמנטית, הצהרתית או זמנית, ואסור שנתיחס לדברים בקלות ראש.
השאלות החשובות
גם עתה, במהלך המו"מ, וגם אם יבשיל ויובא האישור הציבור, תעמודנה על הפרק שתי שאלות שלובות זו בזו: האם הצד השני באמת רוצה שלום, מוכן לשלום, וזכאי על-כן למלוא הוויתורים שאנו מוכנים לעשות למען מצב חדש של שלום אמיתי? האם המחיר שאנו נתבעים לשלם עבור השלום הזה ראוי אל מול הערכת כוונותיו האמיתיות של הצד האחר? שתי השאלות אינן ניתנות להפרדה. הן מקשה אחת וכל הכרעה תהיה בהכרח על שתיהן.
בהכרעות מסוג זה, בדמוקרטיה אמיתית, אין צודק יותר מהעברת ההכרעה הסופית לידי העם, שהרי הדמוקרטיה היא של העם, על-ידי העם ועבור העם. וכשם שאיננו רוצים לוותר על ריבונות ולהניח לאחרים להחליט עבורנו, ואיננו רוצים לקבל תכתיבים אלא להחליט בעצמנו, אין סיבה שלא נלך עם קונספט בסיסי זה "עד הסוף" ונחזיר את זכות ההכרעה מגופי הייצוג לעם.
רק שם, אצל העם הבלתי-אמצעי, תתקבל ההחלטה הלגיטימית ביותר, זו שתשקלל את כל הגורמים, את כל הלחצים, את כל השאיפות ואת כל הפחדים והחששות בצורה האותנטית והמלאה ביותר. שום דבר לא בוער. מותר לקחת זמן ככל שידרש לניהול מערכה ציבורית הסברתית וערכית בטרם יערך המשאל, ומשנבוא למשאל, נבוא מוכנים ככל שרק ניתן בנסיבות הזמן והמקום שבו נדרשת ההכרעה. שום קבוצה של נציגים אינה יותר מתאימה או יותר מוסמכת מ"מליאת העם" לקבל הכרעות מסוג זה, משום שהעם הוא שישא במלוא תוצאות ההחלטה.
מסננת העם
חוק משאל העם אינו בא למנוע שלום (כפי שטוענים משמיצים אחדים) או להביא שלום (כפי שטוענים שוטים אחרים), הוא בא למנוע ספסרות ב"שלום" - ספסרות מצד תומכיו, מצד מתנגדיו ומצד המתווכים הלא קדושים העוסקים בו לצורך ושלא לצורך. והוא בא לומר לצד השני שימו לב, כל מה שיוחלט בין המנהיגים, חייב לעבור בסופו של דבר את מסננת העם. לכן תתאמצו, תתאמצו ככל יכולתכם להביא להכרעה "עסקת חבילה" שבה היתרונות שווים או גוברים על החסרונות, או לפחות מקוזזים בצורה מתקבלת על הדעת; משום ש"חכמת העם" מגלה את מלוא יכולותיה דווקא כאשר ה"מתמטיקה" והלוגיקה הטהורות כושלות.
חוק משאל העם בא למנוע קבלת החלטות לאומיות היסטוריות על חודו של קול מניפולטיבי, בין אם זה קולו של ראש ממשלה, קולו של סגן שר מקרי, קולו שח"כ כזה או אחר (עם כל הכבוד), או קולו של שפוט תורן בכנסת של חטא-נעורים, או רדיפת בצע שטרם נחשפו לציבור. הוא בא לתת לציבור אפשרות להביע את דעתו ולקבל החלטה גורלית עבורו, כאשר הוא אינו צופה פסיבי במחזה. הוא בא לגרום לקרובים ולרחוקים להבין ששלום צריך להראות ככזה לא רק משום שהתקשורת מספרת כך ולא רק משום שאיזה שהוא נשיא מעבר לים שמחר יהפוך שכוח-אל אמר שזה כך, אלא משום שהציבור אינו עושה אותו מאונס אלא משכנוע, מתוך החלטה מודעת וככל האפשר מושכלת - כל אחד מבעלי זכות הבחירה כמיטב ידיעותיו, תחושותיו ושיקול הדעת שלו, והוא עומד מאחוריו לטוב וגם לפחות טוב... יש את מי לשבח על שסייע להגיע לכך, ואין את מי להאשים על שהקדיח את התבשיל.
החוק מאפשר להשתחרר אד-הוק מכל שיקולי השוליים וההתניות הפסיכולוגיות שמנחות עמדות בבחירות רגילות. "שלום" איננו רק מה שמקבלים הוא גם מה שמוותרים עליו, שהרי רבים מוכנים לשלום אבל רק מעטים מוכנים לו בכל מחיר. לכן, השאלה אינה רק מה מקבלים אלא לא פחות מכך גם מה משלמים, וכאן להחלטות הציבור ערך שלא יסולא בפז, משום שאף נבחר ציבור אינו מכיר את רצון הציבור לאשורו בהקשר "לחבילת השלום" שתבוא להכרעה אם תבוא ולכשתבוא.
להערכתי, רוב המתנגדים לחוק משאל העם נמנים על "שפוטי השלום בכל מחיר", גם אם הם אומרים אחרת. הם אלה ששאיפותיהם וזיקותיהם הלאומיות מסתיימים במקום שאפילו הערבים אינם מעיזים להתקרב אליו, והם מקווים לנס פוליטי מניפולטיבי דוגמת "אוסלו", שאין סיכוי שיתרחש במשאל עם. ולכן, נוסף על כל הדברים שנאמרו לעיל, גם מסיבה בנאלית זו, חשוב חוק משאל העם וחיוני.
אינני מתכוון לחזור כאן על הנימוקים "האקדמיים" המנתחים את שיטת משאל העם כשיטה דמוקרטית לקבלת החלטות, על כך כבר נאמרו דברים רבים, וכמו בכל שיטה דמוקרטית, יש במשאל העם יתרונות רבים ויש גם חסרונות. אני משוכנע בעליונותם של היתרונות על פני החסרונות, אבל גם בצורך לנהל את התהליך בזהירות, באחריות ובשקיפות, משום שכאן טמונים כמה וכמה כשלים פוטנציאליים שחובה להמנע מהם. מוקדי התהליך הם: ההכנה הציבורית, ניסוח שאלת (ות) המשאל, שיטת ניהול ההצבעות והפיקוח עליה, ספירת הקולות ופרסום התוצאה. מדינת
OECD, מסוגלת ללא ספק להתמודד עם מורכבויות אלה.
והערה אחרונה נוגעת לשסעים החברתיים שלנו בראי הדיונים וההחלטה על "חבילת השלום". השסע הפוליטי-לאומי הוא כיום אחד השסעים החמורים ביותר, אם לא החמור מכל. הכרעה על הסכם שלום אמורה ל"נקות את השולחן" בעניין זה מכל וכל, ולהיות אחת התוצאות החשובות של ההסכם. לכן, חייבים לנהל מו"מ, ללא לחצי זמן וללא לחצים אחרים, פרק זמן ארוך ככל שידרש בכדי לבחון אמיתית את כוונות הצד השני ולמצות את הסיכוי. מהלכיו של קרי אינם רצויים משום שהוא מפקיע את הדיון מידי הצדדים ומנסה לקצר דרכים, ובתהליכים היסטוריים ופסיכולוגיים העומדים ביסוד השלמה לאומית, אין לדעתי קיצורי דרך.
מאידך-גיסא, פועל קרי לבחינה של גבולות ההשלמה שהם גם גבולות הוויתורים של הצדדים, וכאן תרומתו חיובית בהחלט. אם יצליח להביא להסכם שלום (לא הסכם מסגרת ולא הסכם ביניים!!!), שאותו יהיו המנהיגים משני הצדדים מוכנים להציג לציבוריהם ו"להסתכן" במשאל עם לגביהם, או אז נעשתה התקדמות, תהיינה תוצאות המשאל אשר תהיינה. להערכתי, הצבעת הציבור תושפע גם מהעובדה שהוצבה לפניו "חבילת שלום" של תן וקח, שמנהלי המו"מ סברו שהיא מאוזנת מספיק, כדי להביאה להכרעה. עדיין צריך הציבור לשקול את שיקוליו ולהכריע את הכרעותיו. אבל גם אם לא נגיע למשאל, או המשאל יכריע נגד "חבילת השלום", בהנחה שהתהליך נבנה ונוהל כהלכה, חייב המשאל לסיים את הוויכוח הפנימי האינסופי בשאלת גבולות מדינת ישראל והיחסים עם הערבים בתחומי ארץ ישראל המערבית. הכרעה במשאל, או התמוטטות המו"מ, חייבות להוביל לדרך חדשה. והדרך החדשה חייבת לכלול ביטול הסכמי אוסלו, ופתרון ארץ-ישראלי מקיף בהשתתפות ירדן.
