האם משטרת ישראל שיקרה ביודעין לבית המשפט העליון? זוהי המסקנה העולה מפסק דינו של בג"ץ בנוגע לאי-מניעת נסיעה של אופנועים ואופניים על מדרכות תל אביב. השוואה בין דברי המשטרה לבין המציאות המוכרת לכל תל אביבי מובילה למסקנה, שהמשטרה לא אמרה את האמת.
יוסף קופלמן ביקש בשנת 2012 להורות למשטרה לנמק מדוע אינה רושמת דוחות לרוכבי אופניים, אופנועים, אופניים חשמליים וקורקינטים חשמליים הנוסעים על מדרכות בתל אביב, והחוצים מעברי חצייה בלי שהם יורדים מהאופניים וחוצים ברגל. וזו הייתה תגובת המשטרה, כפי שתמצתו אותה השופטים
מרים נאור,
עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז (1.1.14):
"המשיבה הצהירה ברורות, כי אין היא נוקטת במדיניות של אי-אכיפה ואף ניתנה הנחיה מפורשת לבחון את הנתונים שברשות המשטרה על-מנת לנסות ולאתר מוקדי סיכון להולכי רגל בהם ראוי יהיה, בהתאם למדיניות האכיפה בה נוקטת המשיבה, לתגבר את פעילות האכיפה ולנקוט פעולות אכיפה אקטיביות כלפי רוכבי האופניים הרוכבים על המדרכות. אולם, לאחר בחינה ובהתאם לנתונים לא נמצא מוקד כזה... המשיבה הבהירה ששוטרים הונחו לשקול אכיפה של איסור הרכיבה על גבי מדרכות, ככל שיש בדבר סיכון להולכי הרגל, כאשר עבירה כזו נגלית לנגד עיניהם".
נניח בצד את השאלה, מדוע בג"ץ מקבל כתורה מסיני הצהרה של המשטרה שאינה מגובה בעובדות ונתונים. נשווה את ההצהרות הללו למציאות אותה מכיר כותב שורות אלו, ההולך ברגל מדי יום מרחקים משמעותיים בליבה של תל אביב. אני יכול להצהיר בלב שלם, כי מעולם - מעולם - לא ראיתי שוטר הפונה לרוכב אופניים, אופנוע ושאר כלי משחית הנוסעים על המדרכה. ליתר דיוק: אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי שוטר ברחובות תל אביב, שלא באירועים המוניים או בזירות פשע.
כל הולך רגל תל אביבי יכול לספק למשטרה אין-ספור "מוקדי סיכון להולכי רגל". רשימה חלקית ביותר של "מוקדי סיכון" בטווח של 500 מטר מביתי שהכנתי תוך דקה: רחוב ארלוזורוב בין אבן גבירול לשלמה המלך; רחוב ברקוביץ מול מגדל המוזאון (בכניסה לבית ספר יסודי); אבן גבירול פינת בלוך. אמירה לפיה המשטרה לא מצאה מוקדי סיכון, יכולה לנבוע אך ורק משקר מכוון: או שהמשטרה כלל לא חיפשה, או שהיא מתעלמת ביודעין מן המציאות הניכרת לעין.
