שי פירון, אתה יכול עדיין לתקן

שר החינוך, שי פירון, להוט לבצע חידושים בתחום פעילותו ועל כך תבוא עליו הברכה. עם זאת, בתחום אחד הוא נוטה ככל הנראה לחזור על ליקוי ותיק, ככל הנראה מתוך שמרנות: מועד פתיחתה של שנת הלימודים. שנות הלימודים נקראות בדרך כלל בשמן העברי - השנה, למשל, היא שנת תשע"ד - מכיוון שהן נפתחות סמוך לראש השנה. אבל, משום-מה המועד המדויק של תחילת הלימודים - אם אין שביתה - נקוב לפי הלוח הלועזי, 1 בספטמבר בדרך כלל.

המשמעות של פתיחת שנת הלימודים בתאריך לועזי היא שמספר ימי הלימודים עד ראש השנה משתנה משנה לשנה: לפעמים מדובר בימים ספורים ולעתים בחודש ואף יותר. התוצאה היא שבשנים מסוימות ילדי ישראל אינם יכולים להספיק ללמוד על חגי ישראל ותרבותו בימים הבודדים שלפני ראש השנה. ובהמשך, כאשר יהפכו לאזרחים בוגרים, אזרחי ישראל ימשיכו לשאול את השאלות התמוהות כמו מתי "יוצא" השנה ראש השנה ומתי "נופל" יום הכיפורים. כבר למעלה מ-3,500 שנה שמועדים אלה חלים ב-א' בתשרי וב-י' בו, עוד מהימים שבהם איש לא חלם על הלוח הנוצרי ("הכללי", "האזרחי", "הלועזי"). חגי ישראל אינם "יוצאים" ואינם "נופלים".

אתגר לא מסובך למשרד החינוך ולשר פירון העומד בראשו: במקום קיבוע של תאריכים לועזיים חסרי משמעות, מה יותר פשוט מלקבוע שכל שנת לימודים תיפתח ב-א' באלול, וכך יהיה תמיד חודש לימודים מלא עד ראש השנה. כך יהיו לימודים סדירים במשך חודש, ולא המשך הבטלה של החופש הגדול עד "אחרי החגים". כמובן שמיד יקומו תלמידים, ובעיקר מורות ומורים, ויתבעו את עלבונו של החופש הגדול, מחשש שזה יקוצר. גם בלי להגיע להחלטה הדרושה שחופש זה ארוך מדי ובזבזני מדי (סוגיה זו ראויה לדיון נפרד), אין כל בעיה להחליט שחופש זה יתקיים בחודשים תמוז-אב במקום ביולי-אוגוסט. חום יולי-אוגוסט זהה לחום תמוז-אב. אין כל קושי ששנת הלימודים תתחיל ב-א' באלול ותסתיים ב-ל' בסיוון במקום ב-1 בספטמבר עד 30 ביוני.

חגי ישראל ומנהגיהם קשורים בלוח העברי ובעונות השנה בארץ ישראל. מי שמאחל שנה טובה סמוך לראש השנה מתכוון לשנה העברית החדשה, כלומר לזו המתחילה ב-א' בתשרי ולא לזו שמתחילה ב-1 בספטמבר או בתאריך אחר כלשהו. לוח שנה הוא מחזורי מטבעו, ואינו יכול להתייחס בכל שנה לתאריכים אחרים עבור אותם מועדים ואירועים. אבל, לא ניתן לתת משמעות לכך בעיני ילדים ומבוגרים כאשר מתנכרים ללוח שלנו.

הזדמן לי לשוחח עם תלמידת כיתה ד', ילידת פברואר, ילידת פורים. אותה תלמידה לא זו בלבד שלא ידעה את התאריך העברי של יום הולדתה ושהוא חל בחודש אדר; היא אף לא ידעה מהו חודש אדר, וממילא גם לא מה הם החודשים האחרים בלוח השנה היהודי (אין חשיבות לכך שחלק משמות החודשים העבריים לקוחים מתרבויות המזרח הקדום). במציאות זו סכנת ההתבוללות מאיימת לא רק בתפוצות, אלא גם בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אגב, חברתה, תלמידת החינוך הממלכתי-דתי, ילידת אדר, ילידת פורים אף היא, אבל איננה מכירה את החודשים הלועזיים. אין מנוס משימוש מקביל בשני הלוחות, ואין להתעלם מאחד מהם. הם אינם באים האחד על חשבון האחר.

טוב עשו חלוצי ההתיישבות הציונית כאשר חידשו את מנהגי החגים היהודיים וקיבעו את קשרם לעונות השנה ולפעילויות החקלאיות: חג הקציר, חג הביכורים, חג האסיף, ראש השנה לאילנות. מעשה מבורך זה איננו שלם כאשר האירועים אינם מתפרסמים על-פי הלוח העברי (אין מניעה לפרסם גם את התאריך הנוצרי). אגב, ט"ו בשבט חל תמיד בט"ו בשבט, לא ב-16 בינואר... 16 בינואר חל השנה בט"ו בשבט... כמו-כן: כאשר העירייה של העיר העברית (?) הראשונה מפרסמת, למשל, שאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל יתקיימו ב-22 באפריל - במקום לציין ד' באייר - היא מנתקת את הקשר ההיסטורי ליום העצמאות.

בימים אלה של ייאוש, הינתקות ואובדן דרך חשוב לשוב אל השורשים ולהשיב את התקווה ואת הציונות למחוזותינו. זהו צורך קיומי ללא קשר עם היותו של אזרח ימני או שמאלני בהשקפותיו הפוליטיות, דתי או חילוני במנהגיו ובאורחות חייו. לוח השנה העברי איננו של ה"דתיים" אלא של כולנו. לוח השנה העברי הוא גם המכנה המשותף והמקשר בין כל היהודים בעולם, המתחילים את שנתם החדשה מדי שנה ב-א' בתשרי.