להתעורר בבוקר עם שיניים ישרות

בעשור האחרון התפתחו חלופות דיסקרטיות ליישור שיניים, הפונות בעיקר למבוגרים שלא מעוניינים להרכיב מכשור אורתודנטי נראה לעין. עם הזמן, הפכו השיטות למבוקשות גם בקרב ילדים, שמתביישים ללכת עם גשר.

הראשונה היא "גשר שקוף": סמכים חיצוניים קבועים שעשויים מפלסטיק שקוף או מחרסינה בגוון השן. השנייה היא אורתודנטייה לינגואלית (מצד הלשון) - סמכי מתכת שמודבקים בחלק הפנימי של השיניים, ללא ביטוי חיצוני בשיניים.

בראשונה, ההבדל העיקרי בין הגשר הרגיל לגשר השקוף בא לידי ביטוי בנראות או בשקיפות המכשור. שאר היתרונות והחסרונות זהים, למעט מחירו היקר יותר של הגשר השקוף. השנייה לא זכתה לאהדה רבה בין האורתודונטים, בגלל הקושי בנגישות לצד הפנימי של השיניים. בנוסף, מטופלים רבים התלוננו על שריטות בלשון והפרעות בדיבור.

שיטה שלישית שנכנסה לתחום, היא יישור באמצעות פלטות לא קבועות, שהמטופל יכול להסירן כרצונו. מדובר בפלטות שקופות המיוצרות, כסדרה, בעזרת מיפוי תלת מימדי של שיני המטופל. הפלטות ניתנות להסרה לשם צחצוח שיניים או בעת אכילה. את הפלטות השקופות מרכיבים ומחליפים על-פי קצב התקדמות הטיפול, כל כמה שבועות. הפלטות השקופות אינן בולטות לעין ובזאת יתרונן. הטיפול מאפשר שמירה על היגיינת הפה, שכן ניתן להסיר את הפלטות ולצחצח את השיניים ללא הפרעה.

עם זאת, את הפלטות המטופל נדרש להרכיב 22 שעות ביממה. בזמן ארוחה, עליו להסירן, דבר שעשוי לגרום אי נעימות ומבוכה. הפלטות דורשות זמן הסתגלות, מבחינת השפעתן על הדיבור, ומחיר הטיפול גבוה ביחס לשיטות הקודמות.

כל שיטות יישור השיניים שתוארו התבססו על ההנחה, כי תזוזת שיניים אורתודנטית ניתנת להשגה רק על-ידי הפעלת כוח רציף והמשכי על השיניים. אלא ששורה ארוכה של מחקרים מדעיים בתחום האורתודונטייה והאורתופדיה מצאו, כי בניגוד לאותו כוח המשכי, דווקא הפעלת כוח פולסטיבי, בדומה לפעימות הלב, מדוד על השיניים יעיל ובריא יותר ליישור שיניים. לא מסב למטופל כאב, שהיה חלק בלתי נפרד מהתהליך ומקצר את זמן הטיפול.

גילוי מהפכני זה הוביל לפיתוחה של אלטרנטיבה טיפולית חדשה בתחום יישור שיניים. מדובר על מערכת יישור שיניים, שמבוססת ופועלת על עיקרון ביומכני זה. המערכת מורכבת מפלטה פלסטית שקופה ובה בלון סיליקון זעיר, המתחבר ליחידת שליטה. יחידה זו מזרימה לבלון אוויר, שמפעיל במחזוריות כוח מדויק ומתון על השיניים וגורם לתזוזתן. גישה טיפולית זו מאפשרת להפחית את שעות הרכבת המכשיר ל-10 שעות בלבד ביממה ובילדים לפרק זמן של שמונה שעות ביממה.

חשוב לזכור, כי בגיל צעיר, יישור השיניים הוא קל, מהיר ויציב יותר מאשר בגילאים מאוחרים. אצל ילדים, העצמות גמישות יותר, הרקמות התומכות עשירות יותר בתאים וכלי דם, ולכן מנגנוני שחלוף העצם הנדרשים לתזוזת שיניים טובים יותר, דבר שמשפיע על מהירות הטיפול. בקרב מבוגרים תזוזת השיניים איטית יותר, ואין אפשרות להשפיע על עמדת הלסתות מלבד בניתוח.

ארודנטיס (aerodentis) הוא המכשיר הראשון מסוגו שהכוח המופעל בו ידוע וניתן למדידה. חידוש נוסף שמציעה הטכנולוגיה היא יחידת שליטה המתעדת את מהלך הטיפול באמצעות כרטיס חכם, כך שבעת ביקורת, הרופא שולף את הנתונים מהכרטיס החכם, ומתכנת את המשך הטיפול בהתאם לצרכים ולהתקדמות.

היתרון המרכזי והבולט של שיטה זו ביחס לכל האחרות הוא שהטיפול נעשה בלילה ובשינה, כך שהמטופל משוחרר ממכשור אורתודנטי בשעות הפעילות, ומכל הפרעה לדיבור ולאכילה.

בגישה זו ערך מוסף לבריאות השיניים: הפעימות הממוחשבות והמבוקרות ממריצות את זרימת הדם לרקמות התומכות בשיניים, ומונעות סיבוכים הכרוכים בהפעלת כוח המשכי כמו כאבים וספיגת שורשים.

עם זאת, השיטה לא מתאימה לכולם, ורק רופא שעבר הכשרה בשיטה יוכל להעריך אם אפשר ליישם אותה. היא דורשת משמעת עצמית ושיתוף פעולה של המטופל בהרכבת המכשיר מדי לילה לפרק הזמן המינימלי הנדרש. משך הטיפול נע בין שלושה ל-24 חודשים.