לאט, בהדרגה

מדינת ישראל שבה להוציא להורג בלא משפט לוחמים עזתים, חברי ארגוני טרור שונים, המבקשים לפגוע בישראלים חפים מפשע. השבוע התנקשו כוחות ישראל בשניים כאלה. מעיתוני הבוקר עולה כי המעשים בוצעו לא כדי למנוע ירי מיידי על ישראל, אלא כדי למנוע ירי עתידי ובעיקר כנקמה; "עונש", כפי שזה מכונה לעתים בשפת החוק, בגין מקרי ירי שלהם היו המוצאים להורג אחראים בעבר. באופן סמלי, על החזרה למדיניות ההתנקשויות הוחלט בעקבות ירי הרקטות לעבר ישראל עם תום הלוויתו של אריאל שרון.

העיתונות הישראלית אינה יוצאת מגדרה כדי לדווח לקוראיה על ההסלמה. התנקשות בפלשתינים דומה מבחינתה לרקטה פלשתינית שנוחתת בשטח פתוח. עמוס הראל וגילי כהן מדווחים בידיעה קצרה המתפרסמת באמצע עמ' 4 של הארץ כי "צה"ל התנקש בחיי פעיל טרור ברצועה". לפי הדיווח, מבצע משותף של חיל האוויר והשב"כ הביא אתמול להתנקשות המוצלחת בחייו של אחמד זענין, בן 22 מבית-חנון, פעיל בזרוע הצבאית של החזית-העממית.

כתבי הארץ מציינים בדיווחם כי את האחריות לירי רקטות לנגב המערבי אחרי הלווית ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון מייחסים לזענין צה"ל והשב"כ. בהמשך הידיעה נכתב כי יחד איתו נהרג צעיר עזתי נוסף, "שבהודעת שר הביטחון הבוקר [הטעות בזמנים במקור] נאמר שהיה מעורב גם הוא בירי רקטות לישראל".

עוד מוזכר בידיעה כי הייתה זו ההתנקשות השנייה השבוע, אחרי שביום ראשון האחרון נעשה ניסיון לחסל פעיל בג'יהאד-האיסלאמי בשם אחמד סעד. זה נפצע קשה ויחד עימו נפצע גם ילד פלשתיני בן 12. "שתי הפעולות השבוע הן הראשונות מסוגן לאחר כמה חודשים", מדווח. "הן לא כוונו לחוליות בדרכן לשגר רקטות, אלא לפעילים המעורבים באופן שוטף בירי".

בידיעות אחרונות מדווח יוסי יהושוע על ההתנקשות תחת הכותרת "חוזרים לסיכולים". "סיכול ממוקד", כזכור, הוא המונח המכובס שניתן להתנקשויות בלוחמי האויב, שנבע מהרציונל המקורי של פעולות מסוג זה – הרג אדם ספציפי בעל כוונה ספציפית לבצע פעולה צבאית נגד ישראל. לפי הארץ, במקרה של שתי ההתנקשויות השבוע הסיכול היה ממוקד בפגיעתו, אך לא ממוקד במניעתו. למעשה, כך גם לפי ידיעות אחרונות, שמדווח כי צה"ל "משנה את אופי התגובה לירי רקטות – מתקיפת מחנות ותשתיות צבאיות לפגיעה ישירה בפעילים מרכזיים האחראים לשיגורים".

בכותרות ובפסקאות הפותחות של הידיעה, ידיעות אחרונות ויהושוע אינם מציינים כי אחריותו של זענין לירי הרקטות אחרי הלווית שרון היא טענה של גורמי ביטחון, אלא קובעים זאת כעובדה גמורה. רק בעומק הידיעה אפשר למצוא סייג כי השב"כ הוא המייחס לטרוריסט את מעשיו.

לצד הדיווח החדשותי מתפרסם בידיעות אחרונות טור פרשנות מאת אלכס פישמן הנושא את הכותרת "נשק אפקטיבי". "החיסול הממוקד היה ונשאר אמצעי ההרתעה האפקטיבי ביותר מול מארגני הטרור, בעיקר ברצועת עזה, שלשם צה"ל לא יכול להיכנס ולבצע מעצרים", הוא כותב, ומתגאה בזמן הקצר שלקח לשירות הביטחון הכללי לזהות ולאתר את האחראים לשיגורי הרקטות.

בישראל היום מתפרסם שילוב בוטה בין התרברבות בנקמה להיתממות וצדקנות. מחד-גיסא, כותרת הידיעה על הפעולה נפתחת בביטוי "סוגרים חשבון". במלים אחרות, העיתון מתפאר ביכולת של ישראל להוציא להורג בלא משפט אנשים שחשודים באחריות לירי לעבר ישראלים חפים מפשע. מנגד, ובניגוד לנכתב בהארץ ולמשתמע מידיעות אחרונות, כתבי ישראל היום מציינים כך: "בצה"ל מדגישים כי הם פעלו 'להסרת איום מיידי על אזרחי ישראל'". כלומר, הפעולה הייתה מחויבת המציאות כדי למנוע פגיעה קונקרטית בישראלים, ולא חס וחלילה פעולת תגמול. ניחוש: אריאל שרון אינו מתהפך בקברו.

ידיעות אחרונות וישראל היום מקדישים את הכותרות הראשיות והעמודים הראשונים למותן של שתי ילדות קטנות מהרעלת חומרי הדברה. הכותרות הראשיות גסות ("אסון הרעל" ו"הריסוס הרג את הילדות", בהתאמה), והכותרות בעמודי הפנים מזרת אימה ("אסון בלתי נתפס בירושלים", "החומר מחסל הכל", "אין תרופה לרעל", "בבוקר הם עוד היו הורים לארבעה ילדים", "נמחקה המשפחה", "כמו מתקפה כימית").

על-אף השטח הנרחב שמוקדש לסיקור המקרה ועל-אף ששני הטבלואידים משלבים בדיווחם רשימת "שאלות ותשובות" בנושא הדברות, עורכי העיתונים הללו לא מצאו לנכון להעלות שאלת יסוד - עד כמה ראוי ונחוץ בכלל להדביר בתי מגורים ברעלים קטלניים.

מעריב מעלה שאלה זאת הבוקר, באמצעות טור דעה של אביב לביא. "טרגדיית ההרעלה בירושלים שולחת תזכורת כואבת: חומרי הדברה הורגים", כותב לביא. "[...] בימי שיגרה חומרי ההדברה לא הורגים אותנו בבת אחת, אבל זה לא אומר שהם לא הורגים, או לפחות גורמים לפגיעה בבריאות: לאט, בהדרגה. [...] בית מטוהר מחרקים זה כיף, אבל לכיף הזה יש מחיר, והגיע הזמן לשקול האם כדאי לשלם אותו".

המשפחה שנפגעה מהריסוס הקטלני הייתה חרדית, ובעיתונות החרדית מדווח בהרחבה על האירוע. בשער "המודיע" מוקדשת הכותרת הראשית למקרה, והדיווח נתון במסגרת שחורה. "עלה מוות בחלוננו - אסון כבד בשכונת גבעת מרדכי בירושלים", נכתב בכותרת הגג לידיעה. "אסון מחריד בירושלים" היא הכותרת הראשית של הטבלואיד החרדי "הפלס".

ב"המבשר" הדיווח הנרחב על האירוע נתון במסגרת אדומה. נלווה לו שיר מאת מ. דף, הכותב, בין היתר, כך: "בְּאֵדִים רְעִילִים נִלְכְּדוּ / פְּעוֹטוֹת רַכִּים לְיָמִים / מֵאַרְצוֹת הַחַיִים נִגְדְעוּ / תָּכְפוּ צָרוֹת אֵימִים / אָב רַחוּם הַצֵל נאָ / עוֹלָלִים רַכִּים נֶאֶבָקִים / הוֹרֵיהֶם מְיוּסָרִים אָנאָ / לִשְׁלוֹמָם מָרָה זוֹעֲקִים".

אגב, "המודיע" "המבשר" מדווחים על חשיפה של השב"כ אשר מנעה פיגועים בישראל תוך מתן קרדיט לקדוש ברוך הוא ("בחסדי שמים נחשפה חוליית אל-קאעידה שתכננה פיגוע בבנייני האומה ובשגרירות ארה"ב בישראל"). האחריות בעיתונים הללו להרעלת ילדים קטנים אינה נזקפת לאף גורם שמימי.

איתמר אייכנר מדווח על בדיחה שסיפר ראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלך פגישתו עם מנכ"לית יאהו מריסה מאייר. "חשבתי לתבוע אתכם שגנבתם לי את השם: נתניהו יאהו", אמר ראש הממשלה למנכ"לית. "מאייר, כך סיפרו הנוכחים, צחקה בנימוס", כותב אייכנר. הדיווח הוא חלק מסיקור ביקורה של משלחת ישראל בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. מהסיקור לא ברור אם אייכנר נשלח מטעם העיתון לשוויץ, או מדווח על האירועים שם מישראל.

בישראל היום אי-אפשר לטעות - חזי שטרנליכט נמצא בשוויץ. תעיד על כך השורה "שליח 'ישראל היום' לדאבוס", שמודפסת תחת שמו, כמו גם הקרדיט שקיבל על צילום מטושטש הנלווה לידיעה פרי עטו (תצלום דומה, ברור יותר, מתפרסם בשער ישראל היום עם קרדיט לערוץ 2. ההתעקשות לפרסם גם את התצלום המטושטש של כתב העיתון בשוויץ אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס של הקורא).

גם שטרנליכט מדווח על הבדיחה של ראש הממשלה נתניהו ("אני שוקל לתבוע אתכם על השימוש בשם יאהו, שנמצא בתוך השם שלי: נתנ-יהו"), אולם אינו מפרט לגבי תגובתה של מאייר. מנגד, ידיעה שלמה שלו מוקדשת לבדיחה מאת הנשיא שמעון פרס, שאף הוא חבר במשלחת לדאבוס. לאחר שראה הנשיא כי המטוס הישראלי הונחה לחנות בשדה התעופה ליד המטוס האירני אמר: "אנחנו טסים איתם בחזרה".

מעריב שלח את אריאל כהנא לכנס בדאבוס, והוא מדווח בידיעה המרכזית בעיקר על חוויותיו האישיות. בידיעה נפרדת מדווח כהנא כי ראש הממשלה נתניהו לא הוזמן לטקס הענקת פרס "פעמון הזהב" לנשיא פרס.

ב"דה מרקר" מצליח מוטי בסוק לדווח על פגישת נתניהו-מאייר בלי להזכיר את הבדיחה של ראש הממשלה. שליח העיתון לפיסגה, איתן אבריאל, משגר טקסט מפוכח שעוסק לא רק בצפיפות בבתי המלון אלא גם בכלכלה. "למרות הכותרות, כנס דאבוס אינו באמת ועידה להצלת העולם, וענייני אי-השוויון הם לא באמת הנושאים שאנשים מדברים עליהם ויעסקו בהם. זהו כינוס של אנשי עסקים שבאו לפגוש אנשי עסקים אחרים - קולגות, ספקים ולקוחות - ולהתחכך עם עיתונאים, עם שרים, עם נגידים ועם פקידים בכירים.

"[...] מאחר שדאבוס הוא המקום לחשובים ולמצליחים, ומאחר שכולם יודעים שהסינון קפדני ועלות הכניסה גבוהה, אזי עצם הנוכחות - באמצעות התיעוד האינטנסיבי בתקשורת הכלכלית - הוא מהלך חשוב מאין כמוהו למיתוג של כל מנהל בכיר.

"[...] על-אף שהעיתונאים יבחרו להדגיש ציטוטים על סיכונים ועל חששות, וייצרו כותרות והתייחסויות לאי-השוויון ולפערי העושר וההכנסות, בחדרים ובחדרי האוכל עצמם כמעט לא יעסקו בכל זה. אנשים הגיעו לכאן עם תוכנית ממוקדת וצפופה, שמיועדת לשרת את שורות המכירות והרווחים של התאגידים, כמו גם את תשלום הבונוסים. פשוט לא יהיו להם זמן ותשומת לב נפשית לעסוק בדברים אחרים, ודאי שלא בדברים הקשורים לשאלות עמוקות, כמו למשל כיצד ראוי לחלק את תוצרי הצמיחה והכלכלה. באי כנס דאבוס הם אנשים שעבדו קשה מאוד כדי להגיע לעמדת המנהל ולייצג את החברה. הם חוששים כי בכל רגע יבוא מישהו צעיר או מוכשר יותר, שיירש את מקומם בראש הפירמידה. הם באו לשמור בקנאות על מעמדם ועל הסביבה שמאפשרת להם להרוויח - ולא לשנות את העולם".

• "אחת למספר שנים חוזרת ועולה הטענה כי שיעור ההרשעות בישראל עומד על 99% [...] הבסיס לאגדת ה-99% מצוי בנתונים שפרסמה בעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שאותם הפסיקה לפרסם לאחר שהבינה כי הם מטעים. אולם רבים עדיין אינם מודעים לטעות, וממשיכים להסתמך עליהם [...] אלא שבמחקר שביצענו ביחד עם עו"ד ענבל גלון נמצא שהנתון האמור מטעה. למעשה, נכון יותר לומר כי שיעור ההרשעות עומד על כ-70%".

כך כתבו לפני כשנה וחצי פרופ' אורן גזל-אייל וד"ר קרן וינשל מרגל לאתר ynet. השניים התבססו על מחקר שערכו עבור מחלקת המחקר של הרשות השופטת, שמצא כי שיעור הזיכויים אומנם קטן מ-1%, אולם שיעור ההרשעות רחוק מ-99%, וזאת מפני שתיקים רבים מסתיימים בביטול כתבי אישום, חזרה מכתב האישום או נסגרים בלא הרשעה מוחלטת בשל סיבות אחרות.

על-אף שחלפו קרוב לשנתיים מאז פורסם המחקר, הוא הופך הבוקר לידיעה מאת טובה צימוקי בידיעות אחרונות. "מחקר רשמי של הנהלת בתי-המשפט, שנערך בשנים 2010-2011, מגלה ששיעור ההרשעות בישראל עומד על 99 אחוז", נכתב בשורת הפתיחה של הידיעה.

למרות הקביעה הברורה הזו, שעומדת כאמור בניגוד מוחלט למסקנות המחקר, המסגור של הידיעה נוטה יותר לעמדת עורכי המחקר. "אשמים, אבל לא לגמרי", נכתב בכותרתה.

יוסי יהושוע ממשיך לדווח על העימות בין השר להגנת העורף גלעד ארדן לשר הביטחון משה יעלון כאילו ססמת העיתון שבו הוא כותב, "ידיעות אחרונות - העיתון של המדינה", משמעותה שזהו כלי התקשורת היחיד בישראל. "השבוע נחשף ב'ידיעות אחרונות כי ארדן פנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בדרישה שיחייב את שר הביטחון להעביר אליו את תקציב המשרד להגנת העורף - 220 מיליון שקלים", מזכיר יהושוע. בפועל, על הדרישה הזו דיווחה במקביל גם לילך שובל בישראל היום.

עיתון "בשבע", שצינזר בשבוע שעבר מאמר ביקורתי מאת ידידיה מאיר על זאב חבר (זמביש), וגרס כמאה אלף עותקים שבהם הוא נכלל, מעניק הבוקר למאיר מעין פיצוי. מדורו מוקדש ל"תגובות לטור שלא פורסם", ובו מצוטטים כמה מהמכתבים שקיבל מקוראים אשר קראו את הטור שהעלה לעמוד הפייסבוק שלו.

אדם שהזדהה בשם הבדוי "משה", כתב: "ר' ידידיה היקר, התחדש לי היום חידוש עצום: גם ב'בשבע' מצנזרים. גם שם יש ועדה רוחנית. שכוייח. תשמע, זה היה הזוי לראות את התקשורת החרדית מול החילונית השבוע. התקשורת החילונית היללה את שרון, וההתנקות הייתה עבורה ממש שולית, והתקשורת החרדית כולה, כולל 'יתד נאמן', נכנסה בשרון בכל הכוח בגלל ההתנקות".

מנגד, מדורו הקבוע של העורך עמנואל שילה, "שולחן עורך", נעדר השבוע מ"בשבע".

אלה לוי-וינרב מדווחת ב"גלובס" כי לפי דוח מבקר המדינה על השלטון המקומי שפורסם אתמול, ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, המליץ לעירייה לשכור את שירותי חברת יחסי הציבור ארד תקשורת, בלי לחשוף שהיא ניהלה את קמפיין הבחירות שלו.

מגזין "טיים אאוט" הוקדש השבוע לאנשים מעוררי השראה. בין היתר הוגדרו כמה עיתונאים כמעוררי השראה ונשאלו מי מעורר בהם השראה. ליאת שלזינגר בחרה בענת סרגוסטי, חגי מטר בחר בעמירה הס, עינת פישביין ועירית דולב בחרו באריה כספי, רביב דרוקר בחר באדוארד סנודן ועמרי אסנהיים בחר באימא שלו.