דורון זהבי סלח לנו

חשבתי שצריך לבקש סליחה מדורון זהבי, אבל האמת היא שכולנו בעצם דורון זהבי, וכולנו נפגעים מן העריצות המשפטית והתקשורתית, שכופה את ערכיה הלא-מציאותיים על מציאות חיינו בישראל.

דורון זהבי היה קצין בחיל המודיעין שבתפקידו כחוקר שבויים חקר יחד עם עמיתיו ומפקדיו את המחבל מוסטפא דיראני - שהחזיק את קצין צה"ל רון ארד כשבוי "פרטי" שלו בלבנון. מטרת החקירה הייתה לגלות מה אירע לרון ארד ואיפה הוא. כידוע, המידע הזה לא הושג, ורון ארד לא איתנו ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.

דיראני טען בבית המשפט הישראלי שזהבי אנס אותו במהלך החקירה. מובן מאליו לכל ישראלי סביר שמדובר בשקר מוחלט. אבל נערכה חקירה בכל זאת, והוברר שלא היה שום דבר כזה. הלחץ שהופעל על דיראני בחקירתו היה רובו פסיכולוגי, ולא חרג ממה שמתיר במפורש החוק הישראלי, ואף הוכח מאוחר יותר שזהבי לא עשה או אמר לדיראני דבר שלא נעשה או נאמר על ידי מפקדו הבכיר.

אבל רק אצלנו לשבוי יש עורך דין שמעליל בשמו על קציני צה"ל (לרון ארד כמובן לא היה בלבנון עורך דין, ולא זכויות כלשהן).

רק במדינה שלנו יכול טרוריסט להאשים את החוקר שלו בעינויים שלא היו, או להאשים אותו בכלל במשהו.

רק אצלנו המדינה מעדיפה להאמין לשקר של טרוריסט, ואפילו לשלם לו פיצויים במיליונים על דבר שלא קרה, גם אחרי שהתברר שמדובר בשקר ולמרות זאת. (כמו עם ה"פליטים" האפריקניים כיום, אף שהם פשוט לא פליטים, אבל השקר הזה מוטח בנו בהתמדה בתקשורת שיודעת היטב שזהו שקר).

רק במדינה שלנו מעדיף הצבא לזרוק משורותיו קצין מצוין ורב הישגים, שעשה את מה שמדינת ישראל פקדה עליו לעשות, באמצעים שניתנו בידיו, כדי להציל חיים, וזאת לא כי הוא אשם במשהו, אלא כי אינו מוצא חן בעיני התקשורת, הוא "סומן", ולכן הוא "נעשה בעיה" לצה"ל.

רק במדינה שלנו לא רק שזורקים אותו מהצבא באשמת שווא שהופרכה, אלא גם משקרים לו ולבית המשפט, כדי להסתיר את מה שהתקשורת עוד יותר לא תאהב לשמוע. לא משהו לא תקין, אלא רק עוד מאותו דבר, שהתקשורת עוד יותר "תחגוג" עליו, על גב כולנו ועל גבו של צה"ל בפרט (ורק הודות לחקירה עיתונאית, ומישהו עם קצת יושרה מוסרית בתוך צה"ל, האמת יצאה לבסוף לאור, מצולמת, עובדתית).

אין זו פעם ראשונה שקצין בצה"ל נזרק מהצבא, לא כי הוא אשם במשהו, אלא כי הוטחה בו האשמה "בעייתית", שהופרכה לאחר חקירה. אבל בעיני התקשורת, שמו של האיש כבר הוכתם, ולכן הוא "שרוף", וצריך לעוף מצה"ל. כך קרה לתא"ל רן פקר, שנזרק מצה"ל כי מישהו סיפר שהוא רצח שבוי, ולמרות שחקירה משפטית יסודית ניקתה אותו לחלוטין מאשמה, שר הביטחון דאז לא העז להחזירו לתפקידו בצה"ל מחשש שהתקשורת "תסמן ותשפוט" אותו, את השר. לכן תא"ל פקר נזרק מצה"ל. אתה זכאי, לחלוטין, אבל תיענש בכל זאת כי "סומנת", ועם התקשורת איננו מעזים לריב.

המקרה של דורון זהבי דומה למקרה של פקר. ישראל שלחה את שניהם במשך שנים רבות להילחם למעננו, וזה לא משנה אם בתא הטייס או בחדר החקירות. כי להפחיד טרוריסט שבוי כדי להציל חיים של חייל שלנו זה לא פחות מוסרי מלהרוג אויבים בפצצות כדי להציל חיים, או מכל תפקיד אחר. בשני המקרים זה היה כדי להציל את חיי כולנו, שכן אלה ישחטו את כולנו אם רק יוכלו.

בשני המקרים הוטחה האשמה שקרית, זדונית, במטרה לנצל את אופיין המקולקל של התקשורת ומערכת המשפט שלנו. ובשני המקרים (אלה רק שתי דוגמאות), אופורטוניזם בלתי נסבל של בכירים פחדנים גרם להם להפקיר ולזרוק מצה"ל פקודים ותיקים נאמנים ויעילים, רק כדי שמפלצת התקשורת לא "תסמן ותשפוט" אותם, במקום את הפקוד שלהם שכבר "סומן" על ידה.

כולנו משלמים את המחיר ברמת הביטחון שלנו, ברמת בטחון הפנים שלנו, ברמת היעילות של הממשלה והשירות הציבורי שלנו, שעקוד על ידי "יועצים משפטיים" שאיש אינו מעז עוד שלא לציית אוטומטית ל"עצתם", פן יסומן ויסולק בבושת פנים, ומכווץ מפחד פן יסומן על ידי התקשורת, ויירדף עד שיסולק. שלטון הפחד.

והערה לסיום: הסיבה שבגללה דיראני הגיע בכלל לבית משפט ישראלי, היא שהוא נחשב כאן "משפטית" לפושע (טרוריסט), ולא לשבוי מלחמה. והסיבה שאינו נחשב לשבוי מלחמה היא שמדינת ישראל לא הכריזה כלל על מצב מלחמה, גם לא כשיורים עליה במטרה מוצהרת להשמידה. והיא אינה מכריזה על מצב מלחמה, כי אנו בוחרים לשקר לעצמנו ולדבר על "טרור" ועל "פיגועים" ועל "מבצע", ועל ארגון טרור כזה או אחר, ועל רקטה מסוג כזה או אחר, כדי לא להכיר במציאות. שכן הכרה בה לא תאפשר לנו להמשיך עוד באשליות של שלום חוזי ו"דו-קיום" שטיפחנו, ונצטרך להשיב לעצמנו תשובה כנה, או יותר נכון להזכיר לעצמנו, מי אנו, למה אנו כאן בכלל, מי משכנינו הוא אויב ומי לא, ולמה. ואם נכריז שישראל מצויה במלחמה, הרי נצטרך לנצח בה, ניצחון אמיתי, ולא רק "להשיב את השקט (הזמני והחלקי) בעוטף עזה", וביטויים דומים שכל מילה בהם היא זנות מושגית וערכית, גם אם הורגלנו לשמוע אותם מכל ערוץ אינספור פעמים.