לפני שנתאר את השתלשלות הפרשה, נקדיש מלים אחדות לדמויות הראשיות בדרמה הזאת: מפקד מחוז ירושלים - דוד שאלתיאל; מפקד האצ"ל בירושלים - מרדכי רענן (קופמן); מפקד לח"י בירושלים - יהושע זטלר; מפקד היחידה הירושלמית נגד הפורשים - מאיר פעיל (פילבסקי), ומפקדי הכוחות שהשתתפו בהתקפה: בן-ציון כהן ויהודה לפידות מאצ"ל, ופתחיה זליבנסקי מלח"י.

דוד שאלתיאל נולד בהמבורג ב-1903 ובמלחמת העצמאות כבר היה מבוגר יחסית. הוא שירת בלגיון הזרים הצרפתי וזכה בעיטור השירות המצוין. במחצית שנות השלושים התגייס ל"הגנה" ונשלח מטעמה לאירופה לרכוש נשק. הוא נתפס על-ידי הגסטאפו, עבר עינויים קשים ונכלא במחנה ריכוז. הוא שוחרר במארס 1939, חזר ארצה והועמד בראש הריגול הנגדי בש"י. בשנת 1941 הוא קיבל את הפיקוד על סניף "ההגנה" בחיפה ובשנת 1946 הוא מונה לראש הש"י. בתחילת פברואר 1948 קיבל את הפיקוד על ירושלים, לאחר שמפקדה הקודם, ישראל עמיר, הודח מתפקידו¹. כאן נציין רק שבדיווחי שאלתיאל על פרשת דיר-יאסין יש כמה דברים שסותרים את מה שעולה מכל הדיווחים האחרים, וגם סותרים כמה דיווחים אחרים שלו עצמו. אחרי מלחמת העצמאות הוא הקים את חילה ספר (משמר הגבול) והיה מפקדו הראשון, היה נספח צה"ל בפריס ושגריר בברזיל, בונצואלה, במקסיקו ובהולנד.

מרדכי רענן הצטרף לאצ"ל בגיל ארבע-עשרה, סיים קורס מפקדים ופיקד על קורס "סגנים". בימי "הסזון" חטפו אותו אנשי "ההגנה", חקרו אותו באלימות ושחררוהו. הוא עסק בהדרכה ובתעמולה בחיפה ובירושלים, ומונה למפקד האצ"ל בירושלים, אחרי שהבריטים הגלו לאפריקה את קודמו, יצחק יגנס ("אבינועם")².

יהושע זטלר היה חבר האצ"ל, פרש ממנו עם הפילוג והיה ממייסדי לח"י וראש המטה של אברהם שטרן. הוא ישב שנים אחדות בכלא עכו וברח ממנו עם חבריו, זמן-מה לפני פרוץ המלחמה. כשחזר לתל אביב לא מצא שפה משותפת עם חברי מרכז לח"י, על כן הקים "ארגון אוטונומי" בירושלים, כדבריו. אי-ההבנות בינו ובין מפקד לח"י, נתן ילין-מור, היו לסכסוך גלוי אחרי פרשת דיר-יאסין. בספטמבר 1948 יזם את רציחתו של מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט³.

בן-ציון כהן שהיה מפקד מחלקה ומפקד בסיס של האצ"ל בשכונת עץ-חיים, עבר קורס קומנדו בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם, ואחר-כך שירת במשטרת היישובים העבריים והשתתף בפעולות רבות של האצ"ל⁴.

פתחיה זליבנסקי, יליד תל אביב ובן למשפחה חברונית, השתתף בפעולות רבות של לח"י ונחשב לאחד הנועזים שבאנשי ארגון זה⁵.

יהודה לפידות היה מפקד מחלקה באצ"ל בירושלים, ואחד משלושת המפקדים הירושלמים של ארגון זה שעברו השתלמות בלחימה סדירה אצל מדריכים ששירתו בצבא הבריטי⁶. היום הוא פרופ' אמריטוס לביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חקר וכתב את ההיסטוריה של אצ"ל.

מאיר פעיל הוא האיש שפוצץ את הפרשה ב-1948 ושהחזיק אותה על אש גדולה וקטנה עשרות שנים. פעיל שירת בפלמ"ח, סיים קורס מפקדי-מחלקות של "ההגנה", השתתף ב"סזון" ופיקד על יחידה ירושלמית שפעלה נגד הפורשים מטעם הש"י. "משלהי 1947 הייתי אחראי לפעולה נגד הפורשים בירושלים, כפוף לקצין המטכ"ל הממונה על פעולה זו", העיד פעיל לפני כותבי ספר תולדות "ההגנה". "לרשותי הייתה יחידה בת עשרה חבר'ה, פלמ"חניקים ואנשי חי"ש וש"י בירושלים". בעדות מאוחרת יותר טען פעיל כי פעילות היחידה שבפיקודו, נגד האצ"ל ולח"י, הופסקה בפרוץ מלחמת העצמאות, אך כל המקורות האחרים (לרבות עדותו המוקדמת), מפריכים עדות זאת⁷. ב-18 במארס 1948 אישר ישראל גלילי, במברק, את הצעת דוד שאלתיאל, לפרק את היחידה, לצרף את אנשיה למשטרה הצבאית שהקים אז, ולמנות את פעיל למפקד המשטרה הצבאית⁸. לאחר עשרה ימים ביקש פעיל תקציב מדוד כהן (מרכז הפעולה נגד הפורשים), "כדי לשמור על היחידה", לא קיבל אותו, ושלח מברק ליגאל אלון: "יחידת הביצוע הועברה למשטרה הצבאית במחוז. לי אין מה לעשות בה. עציוני דורש להשאירני אצלו. מחכה להוראות ממך"⁹. היחידה אכן התפרקה, ופעיל היה מחוסר-תעסוקה כשתקפו אנשי האצ"ל ולח"י את דיר-יאסין. הוא גם לא שותף במגעי שאלתיאל עם הפורשים. הוא אלוף משנה בדימוס ד"ר להיסטוריה צבאית, פיקד על בית הספר לקצינים של צה"ל הרצאה במשך עשרות שנים בפ"ם ובמכללה לביטחון לאומי, והשפיע על על הכשרת שרשרת הפיקוד בצה"ל ועל תפיסת עולמם של קציני צה"ל הבכירים יותר מכל אדם אחר. בהכשרת מפקדי צה"ל בהרצאותיו מחוץ לצה"ל (במכון אבשלום ועוד) תפסה עלילת הדרם בדיר יאסין מקום מרכזי.

לקראת פרוץ מלחמת העצמאות נשלט הכפר דיר-יאסין על-ידי השכונה היהודית גבעת-שאול ולא היה לו סיכוי לשרוד במלחמה. התוצאה: ב-20 באוגוסט 1947 נחתם הסכם שלום מקומי בין דיר-יאסין לגבעת-שאול, ביוזמת אנשי המדור ליחסי שכנים בסוכנות היהודית שבראשו עמד עזרא דנין, והמחלקה העברית של ההסתדרות. זה היה אחרי שהוועד הערבי העליון קרא לערבים לבצע פיגועים לקראת דיוני עצרת האו"ם. באותו פרק זמן נחתמו בריתות כאלה בין כפרים ערביים ליהודים בכל הארץ, לרבות הכפר קסטל ש"ההגנה" תקפה וכבשה, שבוע בדיוק לפי כיבוש דיר-יאסין¹⁰. בינואר 1948 חידשו נכבדים משני הצדדים את ההסכם, לאחר שתושבי דיר-יאסין הזמינו את המשטרה לסלק כנופיה ערבית שניסתה להתמקם בתחנת הקמח של הכפר. הנכבדים התחייבו לסלק גם בעתיד אנשי כנופיות מכפרם או לדווח עליהם למשטרה. בתמורה הובטחה להם זכות מעבר ברכב דרך שכונת גבעת-שאול לירושלים. פרטי ההסכם דווחו למפקדת מחוז "ההגנה" ולוועדת החירום של הערבים בעיר העתיקה¹¹. ב-15 בינואר דיווח הש"י:

• 
  נכבדי דיר-יאסין כרתו ברית-שלום עם גבעת-שאול. אלה היו תנאי ההסכם: "אנשי דיר-יאסין יודיעו על כל מקרה של הימצאות אנשי כנופיות בסביבה (במקרה שלא יצליחו להדוף אותם מן המקום) לפי הסימנים הבאים: ביום, אנשי דיר-יאסין יתלו כביסה במקום מוסכם (שתי חתיכות לבנות ובאמצע חתיכה שחורה). בלילה, אנשי דיר-יאסין יאותתו בפנס 3 נקודות. אנשי גבעת-שאול יענו בקו אור. אנשי דיר-יאסין יסיימו ב-3 נקודות. לאחר החלפת הסימנים הנ"ל, יש להיפגש במקום מוסכם עם החלפת סיסמא. הסיסמה תשתנה כל שלושה ימים¹².
  

ב-5 בינואר 1948 דיווח הש"י:

• 
  הכפרים אבו-גוש, קולוניה, קסטל ודיר-יאסין, שקטים בהחלט ונמנעים מפעולות התקפה על יהודים.
  

מפקד גבעת-שאול, יונה בן-ששון, העיד שבמהלך כל חצי השנה שלפני המלחמה לא הייתה אפילו תקרית אחת בין תושבי דיר-יאסין ובין היהודים¹³.

אבל אנו מוצאים עדויות אחרות.

מגבעה שגובהה שמונה מאות מטרים מעל פני הים, במרחק שבע מאות מטרים ממערב לגבעת-שאול, הייתה לדיר-יאסין שליטה על השכונות המערביות של ירושלים, על הכניסה אליה ועל המושבה מוצא. על-פי הסטטיסטיקה המנדטורית האחרונה היו בדיר-יאסין כשש מאות תושבים¹⁴. באפריל 1948 ישבו בכפר זה כאלף ומאתיים איש, ורק חמש מאות מהם היו תושביו הקבועים. האחרים היו פליטים מליפתא, משייח'-באדר, מרוממה ומשכונות אחרות.

בימי מלחמת העולם הראשונה וכן באוקטובר 1928 תקפו תושבי דיר-יאסין תושבים יהודיים מגבעת-שאול. במהלך שנת 1928 תקפו תושבי ליפתא, עין-כרם ודיר-יאסין, את בית-הכרם, שכונת מונטיפיורי וגבעת-שאול, וניסו לנתק את התחבורה מהשפלה לירושלים¹⁵.

איש הש"י-הערבי בירושלים, עובדיה, שהיה איש-הקשר של "ההגנה" עם דיר-יאסין, נפגש בתדירות עם תושבי הכפר ועם המוכתר שלהם, שהיה מודיע של "ההגנה"¹⁶. כך נודע לש"י כי ב-3 במארס נכנסה לדיר-יאסין יחידה של אנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני והתכוונה לתקוף את גבעת-שאול. נכבדי הכפר הביעו התנגדות, והיחידה ויתרה על ההתקפה¹⁷. ב-23 במארס סירבו תושבי דיר-יאסין לארח יחידות עירקיות וסוריות מ"צבא ההצלה", למרות הוראת הוועד הערבי העליון¹⁸.

ב-4 באפריל, כשהתחוללו הקרבות על הקסטל, הציע סגנו של עבד אל-קאדר, כמאל עריקאת, לנכבדי דיר-יאסין ועין-כרם להכניס לוחמים לכפריהם כדי שישמרו על ביטחונם, ונכבדי דיר-יאסין ענו לו: "יש (לנו) יחסי שלום (עם היהודים), וכניסת זרים תפר אותם". עריקאת לא התחשב בהתנגדותם, והכניס לוחמים לדיר-יאסין. אחרי שנים אזכר ראש הש"י של ירושלים, יצחק לוי, מחצית מן האירוע הזה במכתבו למנחם בגין:

• 
  דיר-יאסין היה כפר שקט, דוגמת אבו-גוש, ועשה עימנו הסכם שלא ייתן מקלט לכנופיות. הכפר עמד בלחץ קשה מצד הפיקוד הערבי ולא נכנע. חמישה ימים לפני ההתקפה על הכפר זימן כמאל עריקאת את נכבדי הכפר אליו ודרש מהם לקלוט כנופיות לוחמים. הם סירבו, כי פחדו מאתנו והאמינו בהסכם שכרתנו עימהם¹⁹.
  

תושבי כפרים לא מעטים שניסו לשמור על יחסי השכנות הטובים עם היהודים (קולוניה, קסטל ועוד) לא עמדו בלחץ האקטיביסטים והמפקדים הצבאיים הערביים, ולש"י נודע על תהליכים כאלה גם בדיר-יאסין. מרדכי גיחון, קצין המודיעין בחבל 2 של "ההגנה" בירושלים, ביצע שתי פשיטות מודיעין לעין-כרם והביא משם מסמכים שהעידו על קשר סדיר בין דיר-יאסין ובין בסיסי המתנדבים מסוריה ומעירק שבעין-כרם. זמן קצר לפני ההתקפה דיווחו אנשי התצפיות של גיחון שאנשים חמושים רבים נעים בין עין-כרם לדיר-יאסין ומקצתם לובשים מדים עירקיים, ושאנשי-צבא ערביים רבים נכנסו לדיר-יאסין ורק מעטים מהם חזרו לעין-כרם. את ממצאיו אלה הביא גיחון למפקד חבל 2, משה בר-נון. לפי עדותו של גיחון לא נפגש איתו ראש הש"י של ירושלים, יצחק לוי, אחרי דיווח זה, לא תדרך אותו ולא ביקש ממנו פרטים נוספים²⁰. בספרו "תשעה קבין" התעלם לוי מן הדיווחים האלה שהיו מפריכים את התיזה שלו על פרשת דיר-יאסין.

בסוף דצמבר 1947 קלטה יחידת האזנה של "הש"י הערבי" שיחת טלפון על יחידה ערבית העומדת לצאת מעין-כרם ולתקוף את שכונת בית וגן במערב ירושלים. לוחמי "ההגנה" ארבו ליחידה זו, וקרב התחולל מדרום לדיר-יאסין. ערבי אחד נהרג וחבריו נסוגו. מתקרית זו אפשר ללמוד שההסכם עם דיר-יאסין לא הבטיח שקט ליהודים במערב ירושלים²¹.

כמה מאנשי האצ"ל ולח"י שנפצעו בקרב על דיר-יאסין, תבעו לדין בשנת 1952 את משרד הביטחון של מדינת ישראל, ודרשו ממנו להכיר בהם כנכי מלחמה. הרי עדותו של חבר "ההגנה", ארנולד שפר, במשפט זה: "בפברואר-מארס 1948 הייתי נהג ליד מטה 'ההגנה' בירושלים... שהיתי בגבעת-שאול וסביבתה... קיבלתי פקודה להסיע מישהו מגבעת-שאול לדיר-יאסין... האחראי על "ההגנה" בגבעת-שאול, או אחד מעוזריו... ציווה עלי להסיע שני חברי "הגנה" בלבוש גפירים. נאמר שנתגלו ערבים זרים בדיר-יאסין, והזכירו... גם עירקים. הגפירים שהסעתי היו צריכים לגרום לגירושם של הערבים הזרים. לא נתקלנו בהתנגדות במשך הנסיעה. נעצרנו לפני שני בתים בחזית הכפר. הגפירים פנו לבניינים. כשהגיעו למרחק מאה מטרים מהם, יצא מאחד הבתים זקן, התקרב אלינו והתחיל בשיחה. מה דיברו, אינני יודע. אחר-כך חזרנו למכונית ונסענו לגבעת-שאול. בדרך חזרה החלו יריות. חזרנו לגבעת-שאול והיריות נמשכו. היריות היו משני הצדדים. אנשי 'ההגנה' החלו להתקדם בכיוון שני הבתים הקיצוניים של דיר-יאסין. הודענו (להם) שמתקרב משוריין משטרתי בריטי, והמתקדמים חזרו כלעומת שבאו"²².

ב-30 במארס דיווח מרדכי גיחון: "מאה וחמישים איש, רובם עירקים, נכנסו לדיר-יאסין. התושבים נוטשים מפחד הזרים ופעולות גמול מצד היהודים". יצחק לוי העביר ידיעה זו לראשי הש"י בתל אביב לאחר עשרה ימים, והיא הופצה למפקדים הבכירים של "ההגנה" ב-9 באפריל, יום ההתקפה²³.

חמישה ימים לפני כן, ב-4 באפריל, התפרסמה ידיעה בעיתון "דבר": השכונות המערביות של ירושלים, בית-הכרם ובית וגן, הותקפו בליל שבת (2 באפריל) ביריות מכיוון דיר-יאסין, עין-כרם וקולוניה. קצין המודיעין של חטיבת "עציוני", ציון אלדד, דיווח לדוד שאלתיאל ב-4 באפריל: בדיר-יאסין אסיפה. מזוינים יצאו בדרך למוצא תחתית, מערבית צפונית מגבעת-שאול. יורים על מכוניות עוברות²⁴. באותו יום דיווח מ"ארזה" סגן מפקד גדוד "בית-חורון", מיכאל (מיקי) האפט: "מכונית נוסעים של מוצא הותקפה ליד טחנת-הקמח (תחת הכפר דיר-יאסין), והיא עומדת שם. יש עליה אש רובים. שילחו גם אתם משוריין עם נשק. יש חשש שהכביש מנותק"²⁵.

אנשי לח"י שנסעו באותו יום (4 באפריל) לאבו-גוש במשוריין, כדי לקנות נשק מערבים, הותקפו באותו מקום (ליד תחנת הקמח) בשעה שש בבוקר. מפקדם, דוד גוטליב, סיפר שהנהג פתח את דלת המשוריין וירה לכיוון מקורות הירי. לדעת גוטליב היו היורים לא אנשי הכפר, אלא מתנדבים שחדרו אליו. קצין המודיעין דיווח על התקרית הזאת למפקדי "ההגנה" במוצא ובקסטל²⁶. באותו יום, בשעה חמש אחר-הצהריים, שלח האפט מברק למפקדיו בירושלים: כדי למנוע (התקפה) על מוצא תחתית, ניתוק הדרך לירושלים ותפיסת העמדה הדרומית לצובא, יש לתפוס את דיר-יאסין²⁷. דוד שאלתיאל שלח מברק לשמעון אבידן, אור ל-9 באפריל, בשעה שתיים וארבעים דקות אחרי חצות (כשעתיים לפני שהתחילה ההתקפה): הערבים בדיר-יאסין הציבו מרגמה כלפי הכביש בכדי להפציץ את השיירה²⁸.

למרות כל המידע הנ"ל שאמור היה להיות זכור לראש הש"י של ירושלים, יצחק לוי, ואשר נחשף בפניו בארכיון צה"ל, הוא כתב בספרו "תשעה קבין", שיצא בהוצאת "מערכות" של צה"ל ב-1986, שלטענת האצ"ל ולח"י, שסורים ועירקים חנו בדיר-יאסין: "לא היה בסיס עובדתי כלשהו"²⁹. מוזר שפרופ' בני מוריס העריך כאמור את ספרו של לוי כ"ממצה והוגן". בעדותו לעמי איסרוף מ-1998 הדגיש מאיר פעיל כי הכפר היה שקט מתחילת מלחמת העצמאות ועד ההתקפה עליו, וכי הוא לא שמע שנורו ממנו יריות על ירושלים העברית או על הדרך אליה³⁰. מכאן שמאיר פעיל שיקר או שלא היה מצוי בעובדות. כך או כך הוא התגלה כמקור בלתי אמין.

מכיוון שאין להניח שיצחק לוי, מאיר פעיל, וקציני מחלקת היסטוריה של צה"ל שקראו את מחקרו של לוי לפני שפורסם, לא ראו את המסמכים לעיל, מתבקשת המסקנה כי הטיעון שדיר-יאסין היה כפר שקט, הוא מניפולטיבי ונועד לטשטש את המציאות של 1948. מכאן נובע שהראשון מחמשת הטיעונים העיקריים שעיצבו את הנרטיב של דיר-יאסין, הינו מופרך מעיקרו. השאלה שנבקש להשיב עליה היא: מדוע השתמשו, ועדיין משתמשים, אנשי "ההגנה" לשעבר, היסטוריונים כבני מוריס וקציני מחלקת היסטוריה של צה"ל, בטיעונים מניפולטיביים כדי להצדיק "טבח" של יהודים בערבים. הם היו זקוקים מן הסתם לסיבה טובה שאותה ננסה לחשוף.

בדברו על הסיבות להתקפה על דיר-יאסין אמר מרדכי רענן: "מהר-חברון ומהעיר חברון היה לערבים ציר לוגיסטי לקסטל, דרך בית-לחם, בית-ג'אלה, עין-כרם וצובא. דיר-יאסין היה עמדה קדמית שחיפתה על התוואי הלוגיסטי הזה. רצינו לעזור ל"הגנה" בקרבות הקסטל. אמרנו, נכבוש את דיר-יאסין, נשלוט על התוואי הלוגיסטי הערבי ונחליש את הלחץ מהקסטל. באותו פרק זמן התחיל מבצע 'נחשון', ודיר-יאסין שלט על קטע הכביש האחרון בכניסה לירושלים. השתלטות על הקסטל לא הייתה פותרת את הבעיה, הרי הערבים היו יכולים לחסום את הכביש ליד דיר-יאסין. לכן אני טוען שכיבוש הכפר השתלב באסטרטגיה של 'ההגנה'"³¹.

אחרי שרענן וזטלר החליטו לתקוף יחד את דיר-יאסין, נפגשו נציגי שני ארגוניהם: מטעם האצ"ל - קצין המבצעים, יהושע גל; בן-ציון כהן (שמונה למפקד הכוח התוקף של האצ"ל); ומפקד המחלקה, יהודה לפידות. ומטעם לח"י - קצין המבצעים, מרדכי בן-עוזיהו ("דרור"); פתחיה ("יועד") זליבנסקי (שמונה למפקד הכוח התוקף של לח"י); ודוד שניוויס ("זמיר").

הרי תוכניתם: עם שחר, יתקוף לח"י את הכפר מצפון, והאצ"ל יתקוף ממזרח; כוח נוסף של האצ"ל יתפוס עמדה על רכס השראפה (הר-הרצל) ויחסום את דרכה של תגבורת ערבית העלולה לבוא מעין-כרם וממלחה.

מפקדי האצ"ל ולח"י העריכו שהקרב יהיה קל, אם בכלל, וסביר יותר שהערבים לא ילחמו כלל.

עד אז פעלו אצ"ל ולח"י בחוליות קטנות, ומעולם לא ריכזו כוח גדול לפעולה. בעיניהם, מאה ועשרים לוחמים היה כוח גדול מאוד. הם האמינו שעצם הופעת הכוח תמוטט את מגני הכפר. לכן הם ויתרו על יתרון ההפתעה והחליטו לשלוח לפני ההתקפה משוריין עם רמקול למבואות הכפר, לקרוא לתושביו להיכנע ולהודיע להם שהדרך לעין-כרם פתוחה. הם האמינו שגם הלוחמים הזרים וגם תושבי הכפר יברחו מיד. לימים סיפר יהודה לפידות, שכאשר דנו בשאלה כיצד לנהוג בתושבים שלא יברחו, היו בין אנשי לח"י שהציעו להרוג אותם, כדי להפחיד את הערבים בכל הארץ ולהרים את המוראל של יהודי ירושלים, אבל הוא וחבריו, מפקדי האצ"ל, הסתייגו מהצעתם, בטענם כי עניין זה שייך לתחום הפוליטי, ואמרו שיביאו את ההצעה למטה שלהם. בן-ציון כהן (איש האצ"ל) סיפר לימים שהיו חילוקי דעות גם בשאלה מה לעשות בשבויים, ושרוב הנוכחים בישיבה אמרו שיש להרוג את כל הגברים, וגם את אלה מבין הזקנים, הנשים והילדים שיילחמו, ואילו הוא ולפידות טענו שאין לפגוע באזרחים. באותה עדות אמר כהן: "יכולנו לראות שהרצון לנקום היה חזק, אחרי שהלמו בנו בגוש-עציון ובעטרות. דעתי הייתה שאם תתפתח לחימה, אין להיכנס לבית בלי להשליך לתוכו רימון ובלי להשתמש בחומרי חבלה." לדבריו: "הוחלט להעביר הוראות חמורות לגבי שבויים, להימנע מפגיעה בהם, אלא אם יתנגדו, ולהעבירם לכפרים ערביים." לפידות סיפר שמטה האצ"ל בירושלים הורה לו ולפקודיו להתנהג לפי אמנת ז'נווה, ושאנשי לח"י קיבלו את הדין. סוכם שהאצ"ל יספק את הנשק – שלושים רובים, שלושים וחמישה סטנים תוצרת אצ"ל ושלושה מקלעים – ולח"י יספק את חומר-הנפץ והאקדחים. 7 באפריל נקבע כתאריך ההתקפה, מפני שקרב הקסטל היה אז בעיצומו.

אבל דיר-יאסין הותקף יומיים אחר-כך, ב-9 באפריל כי ההכנות ארכו מעבר למצופה³².

ברוב ההסכמים והמגעים בין דוד שאלתיאל ואנשי מטהו ובין מפקדי האצ"ל ולח"י בירושלים, היה זלמן מרט איש-הקשר מטעם "ההגנה". מגעים אלה היו סודיים, ורוב המפקדים הבכירים – לרבות אנשי המטה של שאלתיאל – לא ידעו עליהם. אחרים ידעו רק קטעי-דברים. מאיר פעיל בוודאי לא ידע עליהם, כי הוא לא היה מאנשי מטהו של שאלתיאל ולא היה מקורב אליו, ובתקופה הנדונה הוא היה חסר תפקיד וחסר מעמד. אחרי הקרב בדיר-יאסין טען שאלתיאל שלא היו הסכמים ולא היו מגעים. אחדים ממפקדי "ההגנה" בירושלים מסרו עדויות על מה שקרה בדיר-יאסין, וכמה מהם לא הקפידו על ההבחנה בין עובדות ובין תעמולה.

ב-1960 אמר דוד שאלתיאל לאנשי מחלקת-היסטוריה של צה"ל: "אינני יכול לטעון שלא ידעתי על הפעולה. יום לפני הפעולה (8 באפריל) הודיע לי על כך ישורון שיף. נפגשתי עם איש לח"י והודעתי שאני מתנגד לפעולה. הדגשתי שהכפר הינו ידידותי לנו. אם ברצונם לפעול להצלת העיר, יש גזרות ותפקידים יותר חשובים. אולם הם הודיעו לי שבכל זאת יבצעו פעולת תפיסת הכפר, ושזו משלחת עונשין. אמרתי שבמקרה כזה יהיה עליהם להחזיק בכפר. הנחתי הייתה שהם יירתעו מהפעולה מפני שלא ירצו להיות מרותקים. הצעתי להם לעזור לנו בקסטל"³³. קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", ציון אלדד, העיד ששאלתיאל סיפר לו כי האצ"ל ולח"י מתכוונים לתקוף את דיר-יאסין, ושהוא, אלדד, אמר לו: "זה כפר שקט ותושביו לא הפריעו לנו." אלדד אישר: "ל'פורשים' הוצעו יעדים אחרים אך הם סירבו"³⁴.

סיפורו של מאיר פעיל: "יום או יומיים לפני פרשת דיר-יאסין פגשתי חבר, איש לח"י, משה אידלשטיין – שהיה פעם בפלמ"ח והכיר אותי מפלוגה ד' (אך אני חושב שהוא לא ידע מה היה תפקידי בירושלים) - והוא אמר לי שהאצ"ל ולח"י יוצאים לתקוף את דיר-יאסין ושכדאי לי לבוא לראות איך הם פועלים. רצתי מיד אל דוד שאלתיאל והוא סיפר לי שאנשי האצ"ל הודיעו לו על תוכניתם לפשוט על דיר-יאסין, ושהוא אמר להם שיש ל"הגנה" הסכם עם כפר זה ושאין טעם לפשוט על כפר שקט, והציע להם יעדים אחרים, עין-כרם או קולוניה, אך הם סירבו. דוד (שאלתיאל) סיפר לי שהוא התלבט מאוד אם לאשר את הפעולה הזאת; הוא לא העלה על דעתו שעלול להיות שם טבח. במצב-הרוח שהיה בימים ההם היה קשה למנוע בכוח את פעולתם של האצ"ל ולח"י, וגם אילו רצה שאלתיאל לסכל אותה, לא היו לו כוחות לכך. הוא העריך שאנשי האצ"ל ולח"י יפעלו גם בלי אישורו, לכן אישר להם, בתנאי שיישארו בכפר אחרי כיבושו ויתגוננו מפני התקפות-נגד של הערבים. אני זוכר שהבעתי את תמיהתי על מתן האישור, אך לא התווכחתי אתו, הבנתי שזה מחוסר ברירה. לי כבר לא הייתה אז סמכות להחליט לסכל את ההתקפה על דיר-יאסין, והרי מפקד המחוז כבר אישר אותה".

ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, היה גם הוא בדרך להדחה מתפקידו, אחרי חלקו במחדל פיצוץ מכונית התופת במוסדות הלאומיים³⁵. בספרו כתב לוי: "כאשר נודע לי על מכתבו של שאלתיאל אל אצ"ל (ראו להלן), מיהרתי אליו והעמדתי אותו על חומרת המעשה. תושבי הכפר נאמנים להסכם בינינו ובינם, ואסור לפגוע בהם בצורה כה מכוערת. ביקשתי רשות להודיע לתושבים ש"ההגנה" אינה אחראית עוד לשלומם ולייעץ להם לפנות את הכפר, בלי לגלות להם כי התקפה ממשמשת ובאה. שאלתיאל דחה את פנייתי ואמר כי אינו יכול לסכן מבצע של יהודים על-ידי רמז כלשהו לערבים, אפילו יש עמם הסכם. אני סבור היום, כי אילו היה שאלתיאל אוסר על שני הארגונים את ההתקפה, בהסתמך על ההסכם עם דיר-יאסין, הם היו נמנעים מלתקוף את הכפר"³⁶.

הרי קטע ממכתב ששלח שאלתיאל כשהתרחשו הדברים, ב-7 באפריל 1948, לרענן ולזטלר: נודע לי שאתם מתכוונים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הינם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה, בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל-ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר אשר... יביא לעזיבתו על-ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על-ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית, וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקורבנות גדולים של אנשינו. נימוק נוסף שברצוני להביא לפניכם הוא שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית הקמת אווירודרום שלנו³⁷.

במכתב זה של שאלתיאל לא מוזכר ההסכם בין תושבי דיר-יאסין לתושבי גבעת-שאול, וגם לא מדובר בו על סירובם של אנשי הכפר לאכסן את החיילים העירקיים והסוריים, ועל התנגדותם ללחץ של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

המשפט: "דיר-יאסין והחזקתו הינם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו", מפריך את הטענה שמפקדי "ההגנה" לא ראו טעם בכיבוש דיר-יאסין, ומחזק את ההשערה שעדויותיהם של יצחק לוי ושל מאיר פעיל מפוברקות ומטרתן להצדיק לאחר מעשה את עלילת הדם שרקמו על אצ"ל ולח"י אחרי כיבוש הכפר. זאת ועוד: חמישה ימים לפני כן יזם שאלתיאל את כיבוש כפר הקסטל שנעזב על-ידי תושביו ונתפס על-ידי אנשיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. לקח כיבוש הקסטל והקרבות שהתחוללו בו לימד את שאלתיאל שמוטב ליהודים כפר מאוכלס עם תושביו הערביים, מאשר הריסות עם כוחות לוחמים.

בדוח ששלח למחרת הקרב (ב-10 באפריל) קצין המודיעין של החבל, מרדכי גיחון, לזלמן מרט, נאמר: סיוע לפורשים על-ידנו. הקצין המקשר של הפורשים מסר את שעת האפס. ניתנו לעמדותינו הוראות מתאימות בכל הנוגע לסיוע בשעת נסיגה ועזרה רפואית³⁸. אחרי שנים סיפר גיחון כי מפקדיו אמרו לו שיש הסכם בין "ההגנה" לבין הפורשים על תקיפת דיר-יאסין וש"ההגנה" אחראית לחסימת הדרך בין דיר-יאסין לעין-כרם, והורו לו להציב מקלע שפנדאו על רכס השראפה ולשלוט באש על הדרך. גיחון וחברו עשו את הלילה בגבעת-שאול ב-8 באפריל, כדי לצאת לעמדתם בשחר של 9 באפריל³⁹. עדות זאת מלמדת על תכנון וביצוע משותפים של "ההגנה", לח"י ואצ"ל, בניגוד לעדויותיהם של מאיר פעיל ושל יצחק לוי.

מתוך דוח של הש"י: לפני הקרב מסרו אנשי האצ"ל בפגישה עם נציגי "ההגנה" את פרטי תוכניתם, כולל שעת השין. באותה פגישה נקבע שבמידה והאצ"ל ייאלץ לסגת, יחפו כוחות "ההגנה" על הכוח הנסוג.

רק בשנת 2002 הרהיב עוז איש "ההגנה", מאיר אביזוהר, לחשוף מקצת מן האמת על מעורבות הארגון בהתקפה על דיר-יאסין, בספרו מוריה בירושלים בתש"ח – גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים: "לח"י... ביקש ש'ההגנה' תאבטח את דרכי הגישה לכפר, מפני החשת תגבורת אויב ולשם הוצאת הפצועים במידת הצורך. שאלתיאל אישר בקשה זאת לאחר שנועץ בזלמן מרט, מג"ד 'מוריה'. השניים שהו במהלך המבצע בגבעת-שאול, שגבלה עם דיר-יאסין. הפלמ"ח הקצה מחלקה לאבטח דרכי הגישה לכפר והציב מרגמות למקרה הצורך. ואילו גדוד 'מוריה' הציב חוליית מקלע על משלט בכפר שראפאת, כדי לשבש אפשרות של החשת תגבורת מעין כרם"⁴⁰.

מרדכי בן-עוזיהו (דרור) וזלמן מרט, תיאמו לפני ההתקפה את מהלכיה ואת סידורי הקשר. לימים סיפר זטלר שאחרי אחת מפגישות-התיאום אמר לו דרור כי מרט מבקש, בשמו של שאלתיאל, כמה פחי חומר-נפץ. דרור נתן למרט חומר-נפץ, שהיה ללח"י בשפע, וקיבל בתמורה פח מלא כדורים של מקלע ברן⁴¹. את התחמושת הזאת הביא לאנשי לח"י, משה סולומון, מפקד מחלקה בגדודו של מרט⁴². כמה מאנשי לח"י סיפרו שמרט נפגש עם דרור וברזילי ב-8 באפריל לפנות ערב, בביתו שבשכונת בית-הכרם. על פגישה זו סיפר ברזילי: "מרט ביקש, בשמו של שאלתיאל, שנתקוף ביום ו' (את דיר-יאסין), 9 באפריל, עם שחר, כדי לסייע בכיבוש הקסטל מחדש. אנחנו ביקשנו ממנו רכב, תחמושת ומזון, והוא נענה לבקשתנו מיד. את הבקשה לתקוף עם שחר הבאנו להכרעה לזטלר ולרענן"⁴³. זטלר: "בלח"י היו דתיים קיצוניים רבים, ואני השתדלתי לא לפעול בשבת; התקפה ביום שישי בבוקר הייתה עלולה להכניס אותנו לפעילות מבצעית בשבת, אבל אחרי שקיבלתי מדרור את בקשתו הנמרצת של שאלתיאל, הסכמתי לתקוף ביום שישי עם שחר"⁴⁴.

משה אידלשטיין סיפר שב-8 באפריל אחרי הצהריים, בבית-הקפה "אלנבי" הירושלמי, ביקש ממנו אחד מאנשי מטה הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לתאם את ההתקפה על דיר-יאסין עם התקפת הפלמ"ח על הקסטל ועם נסיעתה של שיירת "נחשון" הראשונה מירושלים לתל אביב. אידלשטיין הביא את הבקשה הזאת לזטלר, ו"בלילה נסעתי עם אחד ממלווי השיירות של הפלמ"ח, אברי אלעד, לאורך השיירה שחנתה על הכביש בבית-הכרם, ושוחחנו על תיאומים אחרונים"⁴⁵.

דרור וזליבנסקי דיווחו, לפי עדותם, למרט, שזטלר מסכים לתאם את התקפת דיר-יאסין עם התקפת "ההגנה" על הקסטל ועם נסיעת השיירה. לדברי זליבנסקי אמר להם מרט, לפני שנפרדו ממנו: "עשו ותצליחו"⁴⁶.

לפי עדויות אלה אפשר להניח שבתוכנית התקפת-הנגד של יגאל ידין בגזרת ירושלים, נכללה, יחד עם המערכה על הקסטל ופתיחת הדרך לשפלה, גם התקפת אצ"ל ולח"י על דיר-יאסין. ארבעה ימים אחרי ההתקפה, כתב איש הקונסוליה האמריקנית, תומס ווסון, לשר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, שהיא הייתה "קשורה בקרב המתנהל עתה בין היהודים לערבים על הדרך מתל אביב לירושלים"⁴⁷.

הנתונים לעיל מפריכים את טענתם של מאיר פעיל, יצחק לוי ואחרים, המקובלת על רוב החוקרים בנרטיב של דיר-יאסין מזה 66 שנים, שאנשי אצ"ל ולח"י תקפו את הכפר ללא אישור המוסדות המוסכמים ובניגוד לאינטרס הצבאי של היהודים באותו זמן. נעלה מכל ספק הוא ששאלתיאל דיווח לפחות לדוד בן-גוריון על ההתקפה הממשמשת ובאה, וקיבל את אישורו, שהרי מטעם זה עצמו מינה בן-גוריון את שאלתיאל למפקד ירושלים. בראיון שקיימתי עם שאלתיאל הוא אישר שכל מהלך שעשה הוא תיאם עם בן-גוריון.

________

[הפרק הבא יתאר את ההכנות האחרונות לקרב, את מהלכי הקרב, את החפ"ק (חבורת פיקוד) של ההגנה בראשות מפקד המחוז דוד שאלתיאל, שהוקמה סמוך לקרב ופעלה מראשיתו בתיאום עם מפקדי אצ"ל ולח"י; את המשבר בקרב שגרם למעורבות יחידת מלווי השיירות של הפלמ"ח בו; את לחימת הפלמ"ח בדיר יאסין שהוכחשה לאחר מכן והוסתרה במשך שנים.]

1. יוסף שפירא (היום מבקר המדינה), "דוד שאלתיאל" שם; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם דוד שאלתיאל.
2. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מרדכי רענן.
3. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם יהושע זטלר ועם נתן ילין-מור.
4. ארכיון המחבר, ראיון עם בן ציון כהן ב-7 במאי 1968.
5. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם פתחיה זליבנסקי.
6. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם יהודה לפידות.
7. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מאיר פעיל ועם יצחק לוי; עדות של מאיר פעיל לפני כותבי ספר "ההגנה" מ-10 במאי 1971; עדות מאיר פעיל לעמי איסרוף מ-1998; ראיון עם דוד כהן ב-18 ביולי 1987 (כהן פיקד על הפעולות נגד האצ"ל ולח"י במלחמת העצמאות, אחרי שיהושע גלוברמן נהרג בפרוץ המלחמה, והיה מפקדו הישיר של מאיר פעיל); דוד בן-גוריון. יומן המלחמה: מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, 2 בפברואר 1948, תל אביב: החברה להפצת משנתו של בן-גוריון, 1982.
8. ארכיון צה"ל, עדות של דוד שאלתיאל מס' 75; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם דוד שאלתיאל.
9. מברקי מאיר פעיל הועמדו לרשות המחבר על-ידי אורי ברנר שהיה ממלא-מקום מפקד הפלמ"ח ונמנה על צוות הכותבים של ספר "ההגנה".
10. בני מוריס, עמ' 61. S/25/2966. ארכיון ציוני מרכזי.
11. יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלשתינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 154; ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (שירות הידיעות של ההגנה), 5 בינואר 1945.
12. שם, 15 בינואר 1948; יהודה לפידות, בלהב המרד – מערכות אצ"ל בירושלים, ירושלים: מדרשת תגר לחינוך לאומי, 1996, עמ' 307.
13. ארכיון המחבר, ראיון עם יונה בן-ששון, ב-12 בנובמבר 1980.
14. יואב גלבר, עמ' 155.
15. שמואל אבן אור, מעריב כ"ז אייר תשל"ד; ירדנה גולני ומשה בן שאול (עורכים), המיתוס של דיר-יאסין, תל אביב: הדר, 1976, עמ' 14.
16. ארכיון המחבר, ראיון עם יונה בן-ששון, ב-12 בנובמבר 1980; ארכיון דוד שאלתיאל: דוח בן נור.
17. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 3 במארס 1948.
18. פרשת דיר-יאסין, דיווח סודי, למכותב בלבד, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר.
19. מכתב מיצחק לוי למנחם בגין מ-14 באפריל 1971, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר; יצחק לוי, תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, תל אביב, מערכות, 1986, עמ' 341-340.
20. ארכיון המחבר, ראיון עם מרדכי גיחון ב-2 בדצמבר 1987.
21. הבוקר, 30 בדצמבר 1947; יצחק נבון, בתוכנית "עושים מדינה" בגלי צה"ל, 30 בינואר 1988.
22. מכון ז'בוטינסקי, תיק כיבוש דיר-יאסין; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון.
23. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 9 באפריל 1948.
24. ארכיון צה"ל, תיקי חטיבת עציוני, מאת חשמונאי (קצין המודיעין של עציוני), 4 באפריל 1948, שעה 10.00.
25. שם, מאת סער 4 באפריל 1948.
26. שם, מאת חשמונאי, 4 באפריל; ארכיון לח"י, עדות של דוד גוטליב.
27. ארכיון המחבר, יומן מבצעים ארזה, 4 באפריל 1948 שעה 17.00 תשדורת מס' 562; א"צ, תיקי עציוני, ארזה.
28. ארכיון צה"ל, תיקי עציוני, יומן פעולה, 9 באפריל 1948.
29. יצחק לוי, עמ' 341.
30. עמי איסרוף העבירה למחבר. את העדות ניתן לאתר באינטרנט.
31. ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם מרדכי רענן.
32. מכון ז'בוטינסקי, תיק כיבוש דיר-יאסין; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם מרדכי רענן, יהושע זטלר, פתחיה זליבנסקי, ובן ציון כהן; דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרך ו', תל אביב: מוסד קלוזנר, 1965-1980, עמ' 81-82; ארכיון דוד שאלתיאל, דוח בן נור; דוח של מפקד "ההגנה" בירושלים על פעולות אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין מ-12 באפריל 1948, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר; יוסף שפירא, עמ' 141.
33. שם, שם.
34. שם, שם; א"צ, עדותו של ציון אלדד.
35. ב-11 במארס 1948, ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות", כרך ג', פרק 5, הוצאת שרידות 1999.
36. יצחק לוי, עמ' 342-341.
37. יוסף שפירא, עמ' 139.
38. דוח אלעזר (כינויו של מרדכי גיחון ב"הגנה"), 10 באפריל 1948, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר.
39. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון.
40. מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח – גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים, מחברות לספרות, 2002, עמ' 90.
41. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע זטלר.
42. משה סלומון, ביומנו, בתוך ינאית רחל, יצחק אברהמי וירח עציון (עורכים). ההגנה בירושלים: עדויות וזיכרונות מפי חברים, ב', ירושלים: ארגון חברי ההגנה בירושלים ע"י קריית ספר, 1973-1975, עמ' 123.
43. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי.
44. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע זטלר.
45. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה אידלשטיין.
46. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם פתחיה זליבנסקי.
47. FRUS, 1948,Vol. 5, p.817.