מכל שלל התכונות שאפיינו את דמותו הססגונית של אדיר ז"ל, הייתה תכונה אחת, שדומני שלו נשאל היה בוחר שבה יזכרו אותה - יהודי גאה. ותכונה זו הלכה והתבלטה בשנים האחרונות יותר ויותר, דווקא מול החיוורון הפושה מסביב, דווקא מול הערפול והבלבול.
אצל אדיר לא היה עמעום, לא "מצד אחד - ומצד שני", לא "תראה, זה נכון, אבל..." ולא "דברים שרואים מכאן לא רואים משם": הוא ראה את הדברים באופן חד וברור, והגדיר את המציאות בקול רם וצלול - קול יהודי, חוצב את סלעי האמת מהר סיני ומהר הבית, ובונה איתם מבנה איתן ויצוק.
דווקא הוא, איש "העולם הגדול" (שהיום כולנו רואים עד כמה הוא קטן), שלמד קולנוע וטלוויזיה בארה"ב, שהכיר אישית את הברנז'ה התקשורתית והאמנותית במערומיה, על חולשותיה וכיעוריה - הבין עד כמה איש אמת חייב לחתור אל העומק, ולהציב את עצמו על הסלע המוצק העתיק של היהדות. הוא ראה בבהירות את השקר, השחיתות, התככים ודו הפרצופיות של המנהיגות ה"ישראלית" לסוגיה, איבחן אותה, והציב לה אלטרנטיבה שורשית, הנשענת על התרבות היהודית שעמדה בכל פגעי הזמן ונשארה נצחית, חיה וקיימת.
כשראה למה הפכה הציונות ולאן הגיעו מנהיגיה הפוליטיים ומוביליה התרבותיים - הבין שצריך לחזור אל הבסיס היהודי, ומשם לבנות הכל מהתחלה. מול תרבות אוסלו, המאפיינת בנטישת כל זיק של מורשת וחיבור היסטורי ליהדות ולארץ ישראל, בהפקרת יהודים לחסדי רוצחים ערבים ניאו-נאצים - הלכה והעמיקה בו ההכרה כי הפתרון מצוי רק בבניית אלטרנטיבה ערכית המבוססת על חיבור לעם היהודי מורשתו ולארץ ישראל. הוא היה בטוח שהישראליות הרדודה והשטחית, האנוכית והנהנתנית, רוויית השקר והצביעות, לא תוכל לשרוד, ויש להציב מולה את היהדות העמוקה והנצחית.
לכן יכול היה לפתוח את פינתו הקבועה במנגינה "לא תנצחו אותי": את היהודות הנצחית אי אפשר לנצח. לכן דיבר ללא ליאות על העמקת הקשר היהודי, על חידוש הברית עם החרדים, ותמיכה חסרת פשרות במיישבי הארץ. הוא הצליח לבטא אמת זו בשפה צבעונית ועזת ביטוי, ולא היסס להשתמש בביטויים עסיסיים (ובשיחות פרטיות - גם בביטויים שאי אפשר להדפיסם). ולכן דוקא הוא קומם עליו את סוכני התרבות והפוליטיקה הפוסט ציוניים והאנטי ציוניים השולטים בעולם התקשורת, האמנות והתרבות הניאו-ישראלית.
דווקא הוא, שלא נראה כמו מתנחל או דתי טיפוסי, דווקא הוא על עיסוקו המודרני ושפתו העכשווית - סיכן את ההגמוניה התרבותית השלטת, ולכן דווקא עליו יצא חוזה של עוינות מוחלטת בין עמיתיו לשעבר. לכתו בטרם עת הותיר חלל גדול בלב חבריו ובמה שמכונה "ימין" (אדיר גם התנגד להגדרות הללו כשראה מה קרה לאלו שמוכנים "מנהיגי הימין") ובמאבק על עתידו של העם היהודי בארץ ישראל.
בפגישה עם חברים לפני מספר שבועות אמר "אל תדאגו, בינתיים אני עוד כאן". כעת הוא כבר לא כאן, ואנחנו דואגים, כואבים ומתגעגעים. כמה סמלי שבדיוק עם פטירתו פורסם שהממשלה עומדת לשחרר אלפי מחבלים, ובו בזמן בונים מחנות מעצר לאלפי מתנחלים שייאבקו בנסיגה. ננסה להתנחם בכך שלפני לכתו, הספיק ליצור זיק אדיר של נחישות ואמת, לייצר עולם מושגי שלם, נשען על בסיס נצחי, שיעמוד בכל מצב; ובסוף, זה ברור - "אל תדאגו יהודים, אנחנו ננצח!".
