גורשנו מבתינו כדי לשוב אל הבית

1. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!" (במדבר, יד). לא מכבר יצאו מבית העבדים לאחר מאות שנות דיכוי, וכבר גברו הגעגועים. המדבר משתרע מולם, והארץ המובטחת רחוקה. בשעת המצוקה פונים העבדים המשוחררים למקום היחיד שהכירו, לאֵם המכה והמשעבדת, רוצחת התינוקות: מצרים.

אלפי שנים מאוחר יותר גורשו צאצאי העבדים האלה מספרד, לאחר תרומה אדירה בת מאות שנים לתרבות, לכלכלה, לחברה ולפוליטיקה שם. דבר לא עזר ליהודים המועמדים לגירוש. במאה האחרונה טרם הגירוש הפכו חייהם לגיהינום. עכשיו נפל הפור.

התנאי שהעמידו מלכי אראגון וקסטיליה, פרננדו ואיזבלה, היה התנצרות מלאה או גירוש. בשעת המבחן הגורלית עשרות אלפים עזבו מייד. הם עזבו את רכושם ואת בתיהם. רבעים שלמים התרוקנו, בתי מלאכה ננטשו, שדות וכרמים. בתי כנסת עזובים הפכו לכנסיות והדרכים מלאו עגלות עמוסות משפחות היוצאות אל הלא נודע.

בין המגורשים מטולדו היה ילד בן 4 בשם יוסף קארו, שלימים יחבר את קודקס ההלכה "שולחן ערוך". אלה שלא עמדו במבחן התנצרו, רבים מהם חיו כ"אנוסים" ושמרו מצוות בסתר. גם אלה שהתנצרו באמת - לא התקבלו בחברה הכללית בספרד.

מסורת מקובלת היא שהגולים הטילו חרם על מי שישוב לספרד. ר' משה טראני (המבי"ט) נולד בסלוניקי ב-1500 למשפחת מגורשים. בגיל 18 עלה ארצה והתיישב בצפת, שם הצטרף לבית דינו של ר' יוסף קארו. באחת מתשובותיו כתב: "כי אין שָם יהודים בארָגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יֶאֱהָל עוד שם יהודי, כי האל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב". פוסקים מאוחרים יותר למדו מפה על הסכמה סמויה לחרם על השתקעות בספרד. הסיבה לסודיות הייתה כנראה החשש לשלום היהודים במקומותיהם החדשים.

הרב יעקב טולדנו, ששימש הרב הראשי לתל אביב בשנות ה-40 וה-50, כתב בספרו על מסורת שעברה במשפחתו מאז גירוש ספרד: "אכן אבותינו סיפרו לנו כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על עצמם לבלי שוב עוד לספרד, קראו להם מאז טולידָ - נוֹ; לאמור: 'טולידא - לא' בשפה הספרדית".

2. אם להמוני העבדים במדבר היה תירוץ להתנהגותם, מה נאמר על ההתלהבות המבזה של ישראלים למשמע ההצהרה שממשלת ספרד מוכנה להעניק אזרחות לצאצאי המגורשים. האין זו חזרה של הקורבן למקום הפשע? האמת היא שאחרי הלגיטימציה המועצמת בתקשורת באשר לירידת ישראלים לברלין, ספרד היא עניין פעוט.

ההיסטוריה שלנו מלאה תחנות מעבר. בבל, אלכסנדריה, ספרד, אשכנז ועוד. בימי הזיכרון לשואה עולה שאלת הלקח. נושאים רבים עולים. כמעט כל הגלויות הסתיימו בחורבן. תור הזהב בספרד שוחזר מאוחר יותר בקרב יהדות גרמניה במאה ה-19 ועד עליית הנאצים במאה ה-20.

הלקח אינו צריך להתרכז רק במה שאירע שם אלא בפתרון הבעיה: שיבת ציון, החזרה הביתה והקמת מדינה יהודית עצמאית. קשה לדבר על "משמעות" ביחס לשואה או לגירוש ספרד, אבל חובה לדבר על חוסר התוחלת שבחיים יהודיים מחוץ לארצם של היהודים. הגלויות היהודיות הן אנומליה. כך צריך להתייחס אליהן עַם בריא. גם יהדות ארה"ב היא אנומליה. מקומו של עמנו הוא בארצו היחידה.

נניח תגובות אזרחים שרוצים לנצל אזרחות אירופית, אבל כמה אנשי רוח וחוקרים נשמעו אומרים, שיש בחוק הספרדי החדש אפשרות "לחזור לחיק האימא שלנו ולארץ המוצא". סליחה, "אמא"? "ארץ מוצא"? מישהו התבלבל בניווט. כדאי לחזור על הראשונות, כמו בנאום ש"י עגנון עם קבלת פרס נובל: "מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים".

ספרד אינה אימא ולא ארץ מוצא. היא הייתה יעד ותחנה במסע הנדודים הארוך שלנו מירושלים ואליה בחזרה.

האם האמיתית היא ארץ ישראל שחיכתה לנו בסבלנות כאם אוהבת לילדיה ולא חלקה מחלבה לזרים. בשנת 1267 נאלץ ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) לגלות מספרד בעקבות ויכוח עם נוצרי מומר. הוא הגיע לארץ ישראל וחידש את היישוב היהודי בירושלים. למראה העזובה והשממה כתב: "כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם - והיא חרֵבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה - ואין לאל ידם".

3. השבוע הזדמן לי לשמוע מיצירתו המצמררת של המלחין דניאל גלאי לפואמה הנבואית של אורי צבי גרינברג, "במלכות הצלב". אצ"ג פירסם את היצירה ב-1922. הוא בא חשבון עם יחסו של העולם הנוצרי אלינו וחזה את כיליון יהדות אירופה: "אני אגידכם... הנבואה השחורה מעמיקה, פֹּה יַעַל עמוד הענן... כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות..."

אצ"ג כתב על משמעות החיים באירופה, תחת הצלב, כשהבית אינו בית אמיתי, אלא יושב על בלימה: "הבית השומם במזרח, הוא ביתם של תנים, ושלנו פה במערב, אוהלי צוענים, קש לאישֵי הדליקה ודַיִש לסער... מה נוכל לעשות, עדת יהודים מבוהלת, כשצמח ועלה על ראשנו מגדל רומאי, והוכרחנו לשמוע פעמונים בבקרים, לעת ערב, בשבתות השחורות, בחגים השחורים אשר לנו. איי, מְאֵרָה היא לחיות כך ימים ולילות: שכל רגע תפרוץ הדלֵקה, אש מתחת לרגלינו, מתחת בתינו... איזה פחד הוא ככה לגדול להפקר, כאבן באמצע עולם" (תרגום: בנימין הרשב).

ממשלת ספרד מבקשת לתקן את העוול? לא זו הדרך. מצבה הכלכלי של ספרד אינו טוב. האבטלה קוצרת שיאים. החוק המוצע הוא חלק מדיון פנימי מתמשך ביחס להיסטוריה הספרדית, לאובדן ההגמוניה וההידרדרות במעמדה של ספרד מאימפריה באמצע המילניום הקודם למדינה ממוצעת. אפשר לסמן את הגירוש הטוטלי ב-1492 של היהודים - שעד אז תרמו רבות לחברה הספרדית - כנקודת השבר שממנה החלה ההידרדרות.

אם ספרד מבקשת לתקן - כדאי שתעזור ליהודים לשוב הביתה ולהתבסס במולדתם העתיקה, ולא בהזמנת צאצאי הקורבנות בחזרה אל זירת הפשע. נשמח לקבל מספרד תמיכה במאבקנו על ארצנו, מול הניסיונות לחרם על ישראל המתנפצים על חופינו.

גורשנו מספרד שלא על-מנת לחזור אליה, אלא כדי לשוב הביתה לציון.