גמל נושא ספרים

אגדה פרסית מספרת שמלך פרס, הזמין פעם אחת את חכמיו וביקש מהם לכתוב את ההיסטוריה של המין האנושי. החכמים לא חסכו כל מאמץ כדי למלא את בקשת המלך על הצד הטוב ביותר. ואכן, כעבור עשר שנים הם הופיעו רכובים על עשרה גמלים עמוסים בספרים עבי כרס שכתבו בנושא המרתק. המלך, שנדהם למראה כל הכבוּדה הזאת, הפטיר: עם כל הכבוד, מתי אתפנה לקרוא כל כך הרבה ספרים? בבקשה מכם, עשו זאת קצר יותר.

כעבור עשור שוב הופיעו החכמים, והפעם עם גמל אחד בלבד, הנושא עשרה כרכים של ספרים. אך למרבה האכזבה גם הפעם המלך הביע את מורת רוחו, וטען כי אין לו זמן לקרוא את כל אלה. הוא חזר על בקשתו לקצר את החומר. חלפו עוד עשר שנים, והפעם הופיעו החכמים בלי גמלים כלל, ורק עם כרך אחד של הספר. והמלך עדיין לא מרוצה. רבותי, אמר, כבר זקנתי, ומתי אוכל לקרוא את הספר העבה הזה בעודי יושב על כס המלוכה? נא הַציגו את ההיסטוריה האנושית בקצרה.

החכמים לא התמהמהו, ואחרי עשר שנים הופיעו עם חוברת דקה בידם. אולם הפעם הם מצאו את המלך על ערש דווי, כשהוא גוסס ואינו מסוגל לקרוא. "טרם מותי, נא סַכמו בעל פה את תמצית תולדות האנושות", ביקש המלך. "נולדו, סבלו ומתו" הייתה תשובתם החדה והמפתיעה של החכמים.

האומנם?! האם למען מטרה קִצרת טווח זו באנו לעולם עם תאריך תפוגה מוגדר - כדי לסבול ולמות, כאנטיתיזה לתפיסה הנהנתנית "אֲכוֹל ושָתה"? ידועה אימרתו של פרופ' ויקטור פרנקל, כי האדם - בניגוד לחַיות - מחפש משמעות. לעומתו היהודי, בעל הערך המוסף הייחודי, מחפש תמיד משמעות יהודית. אחת המצוות המרכזיות, העומדת במרכז עשרת הדיברות, היא השבת, ובה בחרתי להתמקד הפעם.

השבת - ליכוד חברתי ולאומי

ראוי לשים לב להופעה הסדרתית של השבת ברצף, מפאת חשיבותה, החל מפרשת בשלח ועד פרשת ויקהל (פרט לפרשות תרומה ותצווה העוסקות נטו בסוגיית המשכן, כליו וכוהניו). אולם בכל פעם הדגש הוא על היבט שונה, בהתאם להקשר הפרשה. בפרשת בשלח השבת נמנית עם המצוות שניתנו במרה, טרם מתן תורה (רש"י). בפרשת יתרו השבת היא במרכז עשרת הדיברות, זכר ליציאת מצריים המאוזכר בדיבר הראשון כבסיס לכל המצוות מזה, וזכר להפסקת הבריאה הספציפית בשבת מזה. הדגש הוא על שמור מחילול שבת, החל על כל בני הבית ועל זכור - קידוש השבת. ואכן, הדיבר הזה משמש מקור לקידוש של יום השבת, המשמשת גם גורם לליכוד התא המשפחתי.

בפרשת משפטים, העוסקת בעיקר בסוגיות חברתיות, מודגש הפן השוויוני. בדומה לשביתת האדמה בשנת שמיטה, המאפשרת לעניים ליהנות מפירות ההפקר שלה, כך בשבת השביתה מעבודה משותפת לעניים ולעשירים כאחד. המנוחה בשבת חוצה את כל המיגזרים, ובמיוחד מוזכרים השפחה והגר - ואפילו החי השור והחמור (בפרט בחברה חקלאית) - שהנטייה היא להעבידם ולהפלותם לרעה.

בפרשת כי תישא מודגשת בהרחבה מהות השבת, המשמשת ברית בין ישראל לה'. מֵעֵבֶר לחוזה, השבת היא אות ושלט המכריז על יהדותנו. היא מוזכרת כאמור בהקשר למשכן ובהקשר לעונות חקלאיות שאינם דוחים את השבת.

אכן, פרשת כי תישא עמוסה בפרשיות שונות, החל ממפקד האוכלוסין, על-פי מחצית השקל - תוך הבלטת ערך השויון בין עני לעשיר - דרך הכנת הקטורת, חטא העגל, שלושת הרגלים ועד לוחות הברית השנִיים. פרשת ויקהל עמוסה במלאכות המשכן, המשמשות דגם לל"ט מלאכות האסורות בשבת. אולם שבת קודש, החשובה כל כך לכל יהודי, מככבת, איך לא, בתחילת פרשתנו, כמו גם בראשית הפרשה הקודמת ובסופה.

יום יום אות

מעֵבר לברית מילה יש ליהודי יום יום אות לקשר שלו עם הבורא בדמות התפילין, אך בשבת שהנחת התפילין בה אסורה, השבת היא היא הברית. ושבת היא מיקרוקוסמוס של כל המצוות.

חפץ חיים מביא משל על בעל חנות שנסע לחו"ל לשנה. האם הוא נטש את חנותו? ממש לא. והעדות המובהקת לכך היא השלט שהשאיר תלוי על החנות. כל עוד השלט תלוי על החנות, סימן שהמוכר עוד ישוב, ומדובר בעזיבה זמנית בלבד. אולם אם השלט יוסר, סימן הוא שהאיש אכן עזב את חנותו. כך גם השבת " אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם." אומר הקב"ה. השבת היא אות לברית בין הבורא לישראל. כל עוד היהודי שומר את השבת, גם אם יש לו מעידות בתחומים אחרים, הרי הברית הזוגית עם ה' נשמרת, והשלט 'יהודי' לא יוסר.

המדיטציה של השבת

אם בעשרת הדברות השבת מוזכרת גם כמאחדת את המשפחה, הרי בפרשתנו השבת היא בעלת ייחוד באיחוד לאומי סביב שמירתה. בכל המקומות התורה מצווה על שביתה ממלאכה, ולרוב היא מציינת גם את פן קדושת השבת. אחדות העם היא בראש ובראשונה סביב מצוות השבת הפותחת את הפרשה. לכאורה מה עניין שבת למשכן? כמו בפרשה הקודמת המסר הוא, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. נהפוך הוא: היא המקור כאמור לל"ט אבות מלאכה, האסורים בשבת.

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מציינת פרשתינו.

'לדורותיכם'? שואלים רבים, כפי שנאמר על שמירת שבת. מילא בעידן האבן שהבערת אש הייתה כרוכה בעבודה קשה, האיסור מובן. אבל בדורנו המודרני והדיגיטלי שהחשמל נדלק בקליק אחד או בלחיצה על המתג, טוענים הם שהאיסור כבר לא רלוונטי. ולא היא. כי בשבת לא העבודה אסורה, ומותר אפוא לגרור ארון לצורך, אלא המלאכה. בדומה לקב"ה ששבת מכל מלאכה, יצירה נוספת, אחרי שיצר את העולם בששת ימי בראשית, כך היהודים שובתים בשבת מכל מלאכה ויצירה של אור או חשמל בלחיצה על המתג במכונית, בטלוויזיה, באינטרנט ובמחשב, כמו גם בכל המכשירים האלקטרוניים. הוא הדין לגבי כל שאר המלאכות האסורות בשבת.

ואולי מכאן הלשון הסבילה "ייעשה" או "תיעשה מלאכה" בשתי הפרשות האחרונות. ייתכן כי הסיבה היא משום שבניית המשכן נעשתה על-ידי אדריכליה. סיבה נוספת שנראית לי היא האיסור ליהנות מחילולי שבת של אחרים, דוגמת צפייה בטלוויזיה הדלוקה בשבת. הרמז לכך בפרשתנו הוא הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כשהכוונה היא כפי שהסברתי כבר לכל יצירת אש, גם בדרך אלקטרונית על-ידי לחיצה על מתג בלבד. אולם מעֵבר לכך מדובר בהפסד של המנוחה המדיטטיבית וההעצמה האישית המיוחדת בעקבות קדושת השבת.

אכן, ה' שבת ביום השביעי מכל מלאכה. אם כך, כיצד בקידוש ליל שבת אנו אומרים "ויכל אלוקים מלאכתו אשר עשה ביום השביעי?" (בראשית) נכון אפשר להסביר שה' הפסיק בשבת את כל המלאכה שעשה קודם במשך השבוע. ואולם הניסוח עדיין מותיר מקום לפרשנות כאילו ה' חלילה סיים את המלאכה בשבת. על כך מפרש רש"י כי בשבת ה' ברא בריאה מיוחדת, את המנוחה. בשבת ה' שבת וינפש. הוא ברא לא רק את המנוחה הפיסית, אלא לא פחות את מנוחת הנפש בדמות הנשמה היתרה. ומכאן נאמר וביום השביעי שבת שבתון - מנוחת הגוף על-ידי 'שָמוֹר', אי-חילול שבת, ומנוחת הנפש על-ידי 'זָכוֹר את השבת'. הכפילות "שבת שבתון" בפרשתנו משקפת אפוא את המנוחה הפיסית והנפשית, בעקבות הנשמה היתרה, וכן מרמזת על איסור חילולה וקידושה גם יחד.

שבת שלום!