עמנואל סקל היה מג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, ועל לחימתו בחזית התעלה זכה לעיטור העוז. למעלה משלושים שנה לאחר מכן, ולאחר שהגיע לדרגת אלוף ועמד בראש מפקדת חילות השדה, הכין עבודת דוקטורט על הלחימה בחזית בה השתתף, ואותה פרסם בספר "הסדיר יבלום?". הספר כבר נסקר באתר זה על-ידי עפר דרורי, שרבה הערכתי אליו, ומומלץ לקרא את
סקירתו בה הגיע למסקנות שונות לחלוטין מאלה שלי.
כפי שמעיד עליו שמו, מתמקד הספר בשאלה האם היה בסיס לאמונה שבמקרה של מתקפת פתע מצרית, יבלום הסדיר את המתקפה עד שיגיעו כוחות המילואים ויכריעו את המערכה לאחר שיצלחו את התעלה. סקל מגיע למסקנה שהייתה זו אמונה חסרת בסיס, וזאת משתי סיבות:
האחת, כוחותיו הסדירים של צה"ל לא היו מסוגלים להחזיק בקו המים של התעלה מול מתקפה לכל אורך החזית של עשרות אלפי חיילי חי"ר מצריים, המצוידים בנשק נ"ט, והשנייה, שהאמונה התבססה גם על כוחו של חיל האוויר לבלום את המתקפה, בשעה שלאמיתו של דבר הוא כלל לא היה אמור להשתתף בבלימה, כיוון שהוסכם שבימים הראשונים הוא יפעל למטרותיו שלו - הסרת איום הטילים והפצצת שדות התעופה.
סקל מגיע אפוא למסקנה שתוכניתו של צה"ל למקרה של מתקפת פתע מצרית הייתה צריכה להיות מבוססת על פינוי מיידי של המעוזים והערכות בקו מרוחק מהתעלה, כשחיל האוויר תוקף את גדודי הגישור המצריים. עם זאת הוא גם מעביר ביקורת על כך שהמעוזים לא אוישו על-ידי חיילי חי"ר מובחרים, שלדעתו היו מתמודדים בצורה טובה יותר עם המתקפה המצרית, ולא גורמים להסטת תשומת הלב ממשימות אחרות של חיילי השריון שהיו בקו.
סקל מציג לעינינו עובדות עגומות לגבי תפקודם של מפקדיו הבכירים של צה"ל: אלעזר, גונן, פלד, שרון ואדן, וגם לגבי תפקודו של שר הביטחון, משה דיין. כל מי שסבור/ה שוועדת אגרנט החמירה שלא בצדק עם הדרג הצבאי, בשעה שניקתה את הדרג המדיני, עשוי/ה להגיע למסקנות אחרות לאחר קריאתו של ספר זה, וכך גם כל מי שחושב/ת שכבר אי-אפשר לחדש לנו דבר על מלחמת יום הכיפורים.
הספר הינו מופת לכתיבה איכותית, הכוללת גם הצגת מידע, וגם הסקת מסקנות המבוססות על מידע זה. ספר חובה לכל מי שרוצה להבין מה קרה, ומדוע זה קרה.