אחד הדברים הבולטים בשהייה במנזרים במזרח הוא העישוב. בכל הזדמנות נותנים לך לעשב.
יש כמה סוגים של עישוב. עישוב במרחבים הענקיים בשטחי המנזרים. בקוריאה זה יהיה במתחמים, שמעט מאוד מגיעים אליהם, והם היוצרים את תחושת הגודל ו"האוורור" שיש. ביפן זה היה בעיקר בבית הקברות שצמוד אל המנזר, או שמא המנזר צמוד לבית הקברות. בכל מקרה, זה סוג אחד של עישוב. מוציאים כל מה שגדל על האדמה.
הסוג השני של העישוב הוא בשטחי הגידול האורגניים. במנזר בקוריאה הייתי בצוות הגינה. כל מי שמגיע לשהות במנזר, במיוחד בזמן ריטריט (שלה חודשים אינטנסיביים של מדיטציה, עבודה ושיעורי זן). אז בצוות הגינה חתכנו עלי חסה לסלט, הוצאנו גזרים לבישולים ועישבנו בין השורות ובין השתילים. בסוף העישוב הזה יש הוצאה של העשבים השוטים בי שתילי הירקות. גם עישוב וגם הבדלה והפרדה בינם לבין מה שנכון שיגדל.
אני זוכרת שבשעות העישוב השונות דמיינתי שאני מעשבת את מה שלא נחוץ לי בתוכי. יהיה זה קינאה, שנאה, עצלות, דחיינות, כעסים, ביקורת... משאירה את מה שנכון, אהבה, נתינה, חום, שביעות רצון. אני זוכרת שהזמן היה טס כשהייתי חושבת על כל העשבים השוטים בתוכי שהייתי שמחה להיפטר מהם ואיך אני מוציאה אותם עם כל תלישה של עשב. וחשבתי שזמן נכון לעשות את זה הוא לפני שהעשבים השוטים מגדלים פרחים שהופכים לזרעים. כיוון שכל רוח קלה מעיפה את הזרעים לגינה הפנימית שלי ובעוד זמן מה, למרות שעישבתי, הזרעים ינבטו שוב ושוב יהיה סבל ושוב אעשב ושוב ושוב.
בחיים זה קצת יותר מורכב מאשר בגינה. איך נפטרים מקנאה, מצרות עין ואיך מעצימים את האהבה והנתינה ללא תנאי?
קורה לי לא אחת שהאינסטינקט הראשוני שלי הוא לתת. ואחרי זמן מה קורה לי לעתים שאני מצטערת שנתתי כי לא העריכו את זה ואולי נתתי יותר מידי ואולי מי שנתתי לו בא לבקש עוד ואני "מרגישה פראיירית". תחושת הפראיירית מגיעה מתוך כך שהנתינה שלנו החוצה בעצם "באה על חשבון" הנתינה שלנו לעצמנו. כשהרגש שלנו לא מקבל ביטוי או התייחסות אבל הוא "צריך" לתת אהבה החוצה, אז הוא מרגיש "פרייר", שלא רואים אותו ושמעדיפים את כל האחרים על פניו.
אחת הדרכים לעשות את זה היא על-ידי נתינה קודם כל פנימה. כשאני מעניקה לעצמי אהבה. לדוגמא: אני מפרגנת לעצמי בקורס שתמיד רציתי. אולי אני קונה לעצמי משהו שבא לי. או עושה הליכה יומית בים ולא משנה כמה עסוקה אני בדאגה לפרנסה ולמשפחה.
כשאני נותנת לעצמי את אותה אהבה, אני מתמלאת, אני בוטחת בעצמי ואז קל לי לתת.
אם לא אעשה את זה, תהיה תחושה ריקה בפנים. ייתכן שתהיה תחושת קורבנות: "אני נותן ונותן ולא מקבל כלום". "לאף אחד לא אכפת ממני כמו שלי אכפת מאחרים". "צדיק ורע לו".
קודם כל, לתת לעצמי. להתמלא מעצמי. זו לא אגואיסטיות. כשנבנה את האמון הפנימי שלנו שלעולם לא תחסר לנו אהבה מעצמנו, אז הביטחון העצמי הזה יתן באופן כמעט אוטומטי החוצה. יהיה כיף לידנו. כשניתן יקבלו את זה האחרים בשמחה כי יודעים שזה לא על חשבוננו. יהיה להם נעים לקבל וילמדו לתת לעצמם ולתת החוצה.
לעשב.
לעשב את הרצון לרצות אחרים.
לעשב את הקנאה במה שיש לאחרים.
לעשב את כל הרצון לשלוט.
להשאיר את האהבה פנימה. היא תגדל להיות האהבה החוצה. היא תגדל להיות החום, הקבלה, החיבוק, הטוהר.
זה מה שלמדתי במנזרים. למדתי את זה בשעות הרבות של העישוב ולמדתי את זה ממורים גדולים שחיים כך. בנתינה. ביכולת לקבל.
פשוט - זה כל הקסם.
