צפיתי בחדשות אתמול והרגשתי טוב, אני בטוח שלהרבה אזרחים במדינה הזו היה טוב, מחמם את הלב לשמוע על התחממות שלא קשורה לגזרה או למלחמה, התחממות של קשרים, של יחסים, מצפון או מדרום, אפילו הבורסה שמחה לשמוע, אומרים שהעליות חסרות תקדים. ראיתי גם שיש לנו שגרירים מאוד מוצלחים בעולם - דור צעיר וחדש של שגרירים שיעשו לנו שם טוב בעולם.
כל התקוות התחברו לי ביחד, אבו מאזן המפתיע, החבר מובארק, אסד החנפן, הבין שהדוד שיושב על הברז, יסגור אותו אם לא יעשה שולם. במציאות היום יומית שלנו אחרי ערב חדשות כזה, את מי מטריד שאיראן תהיה "מגורענת תוך מספר שנים" ...
אבל אז, שנגמרו החדשות והטלוויזיה הטובה, ירדתי "עמוק לאדמה" וחשבתי, עד כמה מובארק מסוגל להביא פרנסה למאות אלפי מובטלים, כמה מפעלים יפתחו בעקבות החזרת השגריר המצרי לארץ, האם אסד מסוגל לעזור למשרד החינוך להעלות את מספר הזכאים לתעודת בגרות למעל חמישים אחוז, אולי הירדנים יעזרו לנו עם השכר הממוצע במשק, האם יש מצב שאבו מאזן יעזור לפנסיונרים שהקצבה שלהם קוצצה, האם ההינתקות תצליח לצמצם במשהו את הפער החברתי?.
אני בן אדם אופטימי ומבלי להפחית ולו במעט מהאופוריה של הימים האחרונים המגיעה לנו בהחלט, כשיבוא שלום עלינו בעזרת השם, נוותר במערומינו, נגלה את הפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית, נגלה קצת יותר לעומק את מצב העוני, את מצב מערכת החינוך, את אי שיווין ההזדמנויות שפיתחנו לנו פה בשנים האחרונות, בהם כל קריאה ביטחונית הייתה בגדר צו שמונה, או תקנת חירום שמבטלת מייד התייחסות רצינית או טיפול בנושא החברתי.
כל ידיעה מדינית משמחת ומעודדת, צריכה לדרבן את כולנו, להתחיל לעשות שינוי אמיתי בחברה, לשנות סדרי עדיפויות לאומיים, להפנות תקציבים מתאימים ולהתעורר.
עלינו לזכור שכל צמיחה שהייתה פה בעשור האחרון הורגשה רק בעשירון העליון ויש לכך משמעות מרחיקת לכת בעיקר ליום שאחרי, השלום לא יפחית ולו בקצת את 500 ההרוגים השנתיים שלנו על הכבישים, השלום לצערי לא יצמצם פערים וגם לא יהפוך אותנו לחברה יותר טובה, זה התפקיד שלנו, ואם אנחנו מריחים שקט ביטחוני, זה רק צריך לדרבן אותנו להפנות משאבים בצורה נכונה יותר, לחזק את החברה שלנו ולהיות יותר טובים לעצמנו, הלוא כבר אמר מי שאמר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". ואין שלום בלי צדק. ורק אז עם ישראל חי.
