בִּדְמִּי הלילה עולים בי הרהורים על מהות האדם, המצפון. החובה. מהות השבט, העם.
אני נזכר: שמעתי דיון בין לוחמים ורופא. כולם אנשי צבא: מחבל פוצץ עצמו, נפצע קשה, והוא מוטל בין קרבנותיו הפצועים. פצעיו קשים מפצעיהם. קצין הצבא דורש מהרופא לטפל קודם בחייליו, בעוד שהרופא מתעקש לטפל תחילה בפצוע הקשה ביותר, במחבל.
המחבל מוטל חסר ישע, עיניו פקוחות. חושש שתכף מישהו יעשה בו שפטים. מקשיב לויכוח, אין זה ברור אם הוא מבין את שפת המתדיינים.
הקצין אומר: "אלו אנשי. המנוול רצה למות, ואם ימות עתה הנה השיג את מטרתו. אתה רופא צבאי ועליך לטפל תחילה בחיילים!".
הרופא מסרב: "הוא, המחבל, נתון בסכנת חיים, האחרים כרגע לא".
הרופא מטפל תחילה במחבל. החיילים הפצועים שותקים ועיניהם כלות.
היכן עוד בעולם אתה שומע ויכוח כזה?
לשטח מגיע מסוק. הקצין דורש לפנות תחילה את חייליו הפצועים. הרופא מתעקש שהמחבל יהא בין המפונים במטס הראשון, כי הוא הפצוע הקשה מכולם. הטייס מכריע ומקבל את דעת הרופא: "באתי לפנות פצועים, ואת סדר הפינוי קובע הרופא!"
המחבל והלוחמים הפצועים ביותר מועמסים והמסוק ממריא. הקצין כועס. שניים מחייליו נותרים פצועים בשטח ומדממים בתחבושותיהם. ממתינים לסבב הבא.
כל הפצועים פונו לבית חולים. מספר לוחמים והמחבל, האזוק למיטה, מאושפזים באותו חדר.
בין הרופאים - מספר רופאים ערבים. כל הפצועים מקבלים את הטיפול הנחוץ.
אחר הלוחמים הפצועים מבקש מהשוטר הצבאי המוצב ליד מיטת המחבל: "אולי תסיר ממנו את האזיקים? קשה לו. הוא סובל. הוא פצוע מכדי לברוח".
בית חולים בישראל.
