עמדנו בעבר על המוסכמה, שההבדל בין חי למת הוא ביכולת התנועה; 'כל חי מתנועע' אמרו קדמונינו, וזה בוודאי נכון גם לגופים חיים שאינם בני אדם.
כדי שגוף יוגדר 'חי', התנועה אינה חייבת להיות תזזיתית; די בתנועה כלשהי. גם לא מוכרחים שהתנועה תהיה ניכרת למתבונן מן החוץ; תנועה שאינה ניכרת כלפי חוץ - גם היא תנועה, המלמדת כי הגוף הוא חי. כמו למשל תנועת הריאות בתוך הגוף בעת שינה עמוקה.
מצד שני, עודף תנועה יכול ללמד על מחלה קשה בה לוקה אותו גוף מתנועע. כלומר, אם נסכם את מה שאמרנו עד כה, תנועה היא עניין חיוני, אבל חייב להיות איזון בתנועה.
מטבעו, האדם נוטה להיות בתנועה; לאו-דוקא תנועה מתמדת, אבל תנועה. כך גם גופים ואירגונים המורכבים מבני אדם; הם חייבים להיות בתנועה של התקדמות, כדי למנוע נסיגה ושקיעה שלהם עד כדי הפך החיים.
לא תמיד הגוף החי יוזם את התנועה; יכול להיות שחווה תנועה שמחוצה לו, ועצם החוויה מלמדת על היותו חי. כמו למשל נוכחות באירוע קוסמי כלשהו, או אף באירוע אמנותי (שלא לדבר על אסונות טבע); האדם יכול לחוות את האירוע בעוצמה רבה בלי שום קשר לעובדה שלא הוא פעל את האירוע ואת התנועה שגרמה לו חוויה כה עזה. החוויה שחווה הניעה אותו, והתנועה מלמדת שהוא חי.
כאשר החי מרגיש כי החוויה היתה נעימה לו, טבעי שירצה למחזר אותה שוב ושוב; זהו העיקרון שלפיו מאלפים בעלי חיים. כשמדובר בבני אדם, מיחזור החוויה עלול שלא להספיק; האדם שואף להתקדמות, ליותר, ובהחלט סביר שבפעם הבאה ירצה גם יותר חוויתיות. החוויה גרמה לו ריגושים עזים, ובפעם הבאה הוא עלול לבקש ריגושים עזים יותר.
על יסוד האמור לעיל, ננסה להבין את הרעיון של פרשת השבוע שלנו, ואולי נמצא גם את הקשר למה שקורה אצלנו ובכלל.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה
יש מחלוקת בחז"ל, מתי בדיוק נאמרה פרשה זו למשה; האם נשמר הרצף ההיסטורי, או שמא הוקדמה לכאן פרשה שנאמרה מאוחר יותר. לענייננו זה לא ממש משנה, כי המסר הבסיסי נותר בעינו.
לפי רצף האירועים ההיסטורי, אנחנו עומדים כעת, בפרשת השבוע שלנו, במרחק של פחות משישים יום מאז יציאת מצרים.
אם נסקור בקצרה את רצף האירועים והחוויות שמיציאת מצרים ועד כעת, נגלה כי לעם היתה בעיה קשה של התאקלמות והפנמת החוויות:
זה מתחיל בבריחה המבוהלת ממצרים; כמה ימים אח"כ: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ... מיד אח"כ קריעת ים סוף, אשר שם (זוהר ומפרשים:) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (הנביא).
עוד לא הספיקו לעכל את החוויות העזות וכבר שאלו: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן? ושואל הזוהר, וכי טפשים היו ישראל שלא ידעו עובדה זו? והלא ראו את השכינה לפניהם וענני כבוד מעליהם ומקיפים אותם, והם שואלים הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן?
הזוהר משיב שהם ביקשו לדעת להבחין בין המדרגות העליונות באלוקות. ודרכנו בהסברת הדברים, מסתדרת היטב עם פירושו של הזוהר; הם לא היו מוכנים להסתפק בחוויה העצומה של קריעת ים סוף עם כל הגילויים שנלוו אליה; הם ביקשו שתהיה להם היכולת לשוב ולחוות את אותם גילויים בכל עת שירצו בכך.
כעת בא להם הגילוי הגדול מכולם, מעמד הר סיני. בעקבותיו הם הבינו את מגבלותיהם ופנו בבקשה:
(שמות כ) טז וַיּאמְרוּ אֶל-משֶׁה דַּבֶּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים, פֶּן-נָמוּת:
החוויה היתה עזה מדי:
(מדרש רבה) בשם ר' יוחנן אמרו, בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי, פרחה נשמתן; זהו שכתוב: (דברים ה' כב) אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד - וָמָתְנוּ:
וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת
אמנם חוו את מעמד הר סיני וכתוצאה מכך התוודעו למגבלותיהם לחוות גילוי אלוקות בעודם נשמה בגוף. אבל זו לא סיבה לוותר על החווייתיות; מה גם שכאמור לעיל, טבע האדם הוא לבקש את החוויה כדי לחוות את חייו.
אומרים בשם הסינים, כי האדם צריך לחם ומים כדי שיוכל לחיות, ופרח כדי שתהיה לו סיבה לחיות. האדם אינו יכול להסתפק בחיים גשמיים; כדי לחיות באמת, הוא זקוק לחיים רוחניים. הסינים, אולי, יכולים להסתפק בפרח, אבל למי שחווה את מעמד הר סיני - אין די בפרח כדי לתת טעם לחייו. הוא צריך יותר מזה; הרבה יותר מזה.
מעמד הר סיני היה חד פעמי; כך גם יציאת מצרים וקריעת ים סוף. אבל זה רק בצד הטכני; כי בעבודת האדם את קונו, אירועים אלו אמורים לחזור על עצמם יומיום בתוך נפשו פנימה; הוא אמור לפעול בעצמו עליה אל עבר האור אין סוף, ובכל יום בעוצמה רבה יותר מזו של אתמול.
וזה לגמרי לא פשוט; גם החוויה העזה ביותר, זו המשאירה בנפש רושם בל יימחה, בחלוף הזמן יתכהה זכרון החוויה והאדם ישקע שוב באפרוריות חייו היומיומיים. כדי לשמר את החוויה, צריכים לשחזר אותה שוב ושוב. לכך נועד המשכן/מקדש, לעזור לנו לשחזר את הגילוי שחווינו במעמד הר סיני, ובכך להעניק לנו כוחות להישאר דבקים באין סוף ברוך הוא.
התכלית של כל הגילויים היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם; וכמו שמאירים המפרשים, בתוכו - לא נאמר, אלא בתוכם. המשכן/מקדש נועד לשמש כלי להשראת השכינה בתוך בני ישראל כקהילה, בתוך לבו של כל יהודי כפרט, ועד שהופכים את העולם כולו למקום בו יכולה להתגלות השכינה, ועד שתתגלה בפועל בכל העולם.
נו, אז כעת יש ליהודים יעד לחתור אליו, ולכן גם יש טעם לחייהם; הם, כלומר אנחנו, אמורים להשכין את אור ה' בכל העולם, וכל עוד אור ה' אינו גלוי בכל העולם - יש לנו תפקיד ויעד לחתור אליו.
אז החוויה העצומה של מעמד הר סיני, נועדה בין היתר, לסמן עבורנו את היעד. והדרך להשגת יעד זה היא, שכל אחד מאתנו יחתור להשכין את אור ה' בתוך נפשו פנימה, שכולנו נעשה זאת בתוכנו כעם, ועד שזה יתפשט בכל העולם.
וְהִנְנִי אמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה'
המשכן היה מבנה זמני; את מקדש הקבע הראשון בנה שלמה. לאחר מאות שנים של אנרכיה בארץ, נמשח דוד למלך והא הצליח לייצב את הממלכה. שלמה בנו מלך אחריו ומיד החל בבניית מקדש הקבע.
ההנחה שלהם היתה, שעצם המגורים בארץ נחלת, ואפילו ריבונות מלאה כאשר שלום ושלווה שוררים בארץ, לא די בהם לקיום עם ישראל בארצו או בכלל. חייבים שתהיה תכלית לקיום, והתכלית היא, כאמור לעיל, לפעול שיהיה גילוי אור ה' פה בארץ.
ומה קורה כאשר אין תכלית, או כאשר התכלית היא, לכאורה, עצם הקיום? דומה שראוי כי לשאלה זו כל אחד ישיב לעצמו, לאחר שיתבונן באפשרות שיחיה את חייו בלא לשאוף לשום דבר (חלילה וחס). ככה סתם, לחיות כי הוא חי. זה עלול להיות משעמם עד מוות...
כדי שיוכל לחיות באמת, האדם תמיד ימציא לעצמו יעדים לחתור אליהם. או לפחות התפתחויות ואירועים ששווה לו להמתין עד שיזכה לראותם במו עיניו.
האמור עד כאן יכול, אולי, להסביר את המירוץ התזזיתי של המערכת הפוליטית אצלנו, ואת החתירה הכפייתית שלה להגיע לאיזשהו הסדר שיהיה מקובל על אויבינו בנפש, גם במחיר של סיכון קרוב עד וודאי, למיליוני יהודים כן ירבו, בארץ הקודש.
הם מזהים את עצמם עם המדינה, וכאמור, הקיום כשלעצמו זה לא משהו ששווה לחיות בשבילו; בטח לא שווה להיות מנהיג כדי לדרוך במקום; צריכים יעד לחתור אליו.
היעד המקורי של עם ישראל מקובל עליהם, אבל רק חלקית. החלק הנלמד מפרשת השבוע, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, אינו מקובל עליהם. לא רק החלק של המקדש אינו מקובל עליהם, גם וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם נראה להם מיותר עד הזוי.
ולא נותר אלא לסיים בתפילה לבורא עולם ומנהיגו, שיעזור לנו לקיים בפועל את הרמז הטמון בשמו של החודש הזה: אדר - א' דר, אלופו של עולם דר (גר) בארץ ולא רק בשמים. שנצליח לגלות את אור ה' בעצמנו ובכל העולם עד שכולם יראו כי ה' אחד ושמו אחד בשמים ובארץ בשווה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
