מזל טוב לאפליקציית ווטסאפ שנמכרה השבוע בח"י מיליארדי דולרים. חזק וברוך ליהודי שקנה, שכוייעח ליהודי שלקח את הכסף והשאיר אותנו עם 700 הודעות בעשרים קבוצות ווטסאפ שונות.
עכשיו, בינינו, למה מישהו היה מוכן לשלם סכום ששווה לכרבע מהתקציב השנתי של מדינת ישראל עבור מוצר שהוא, אם חושבים על זה, די בסיסי?
בחמש-עשרה השנים האחרונות מי ששלט ללא עוררין בעולם הדיגיטלי היו הצעירים. הם תקתקו על מקשי הסלולרי במיומנות של פסנתרן בפילהרמונית, התמכרו לסנייק של נוקיה, התרגשו כשהנייד הפך לצבעוני והיו הראשונים לקנות טלפון שרק חושב שהוא חכם, כי בדיוק יצא טלפון חכם בהרבה ממנו. הדור הצעיר היה הצרכן הכמעט בלעדי של אינספור הפלטפורמות להעברת מסרים שצצו בכדור הארץ: צ'אט ואייסיקיו, מסנג'ר ופורומים, סקייפ ומסרונים, וכמובן הדבר המיושן הזה, שנקרא, נו, פייסבוק וכל החיקויים שבעקבותיו. ובצדק; לא היה צריך להיות מהנדס היי-טק כדי להתכתב עם חברים, אבל בהחלט נדרש איזשהו ידע טכני – ידע שלא היה, נניח, לאימהות שלנו.
כי אם לא הייתה צריכה "את כל הטכנולוגיות האלה". מסע השדרוגים הנצחי של העולם הצעיר פסח עליה. טוב היה לה בטלפון של בזק או בנייד עם מקשים גדולים וספיקר, להתקשר פעם-פעמיים ביום ולשמוע שהכל בסדר.
ואז נולד הווטסאפ
הווטסאפ שינה את כללי המשחק. הוא הפך את היוצרות. הוא הסמל של נפילת החומות שבין מבוגרים לבין הטכנולוגיה. הווטסאפ הוא פשוט להפעלה, שווה לכל נפש; כל כך פשוט ומהיר שזה לעיתים בלתי נתפס.
ואימא שלנו חזקה בווטסאפ. היא הראשונה לעדכן ולהתעדכן, והיא מגיבה ומשתפת ופעילה בכמה קבוצות. אימא בעצם מבשרת את המהפכה. ברגע שגם עולם ה – נאמר זאת בלשון עדינה – "מבוגרים" התמכר לטלפון שלו, המין האנושי השתנה. איננו ולא נהיה עוד אותה החברה: בני חמישים כבני עשר, עשיר כעני, כולם שם, מכורים להודעות שמרצדות על המסך. פני הדור כפני הווטסאפ.
תרבות הווטסאפ שלמעשה לא דורשת מכם דבר – רק זמן פנוי – דואגת למלא לכם את שעות הפנאי, ושעות הלא-פנאי, והעבודה, והתפילה. בקיצור, אין חיים אחרי הווטסאפ. הוא בכל מקום ובכל סיטואציה, זולל המשאבים הגדול כיום של המין האנושי. וכמה שווה המשאב הכי יקר שלנו, הזמן, כפול מיליארד משתמשים?
ח"י. מיליארדים.
