קרי ומפת הדרכים עליה השלום

ידיעה משמחת: אחרי שיחות פריז של אבו-מאזן וקרי מודיעים "מקורות" ברמאללה, שהסכם המסגרת "אינו יכול לשמש בסיס למו'מ". לפי הידיעה הזאת, קרי נותר עם הלשון בחוץ והערבים שוב מצילים אותנו מידי... עצמנו.

ובכל זאת, הגלגל יכול גם להתהפך, כי המשחק של נתניהו, לשים את הכל על קלף אחד - להבטיח לאויב מדינה אם רק יוציא מפיו את שתי המלים "מדינה יהודית" - הוא מסוכן והרפתקני. מה יעשה אם יום אחד מנהיג ערבי יפול על השכל, לא ישחק לפי הכללים ויבטא, שומו שמים, את שתי המלים הללו? אומרים, שקרי הציע בפריז כי האו"ם ו/או הליגה הערבית יאמרו את השם המפורש "מדינה יהודית", והואיל והרשות הפלשתינית חברה גם באו"ם וגם בליגה הערבית, אפשר יהיה להציג זאת כאלו הדברים נאמרו גם בשמה. האם קרי הציע את הספין הזה על דעת נתניהו? אין לדעת.

לא נותר אלא להתעלות קצת מעל לתרגילים הדיפלומטיים ולשאול את השאלה הבסיסית: מי נותן ארץ תמורת מלים, יפות ככל שתהיינה? רק מנהיג חלש, חסר אחריות ויושרה, ימכור את מולדתו במחיר כלשהוא, ורק מנהיג שוטה ימכור אותה בעבור מילים בעלמא.

הנה תסריט דמיוני ברוח חג הפורים הקרב ובא:

אבו מאזן יכריז שארץ ישראל היא יהודית ובתמורה יקבל אותה;
והיהודים? האשכנזים יקבלו פספורטים גרמנים, לממש חלומות של שבות לברלין; בני העדה הספרדית יקבלו פספורטים ספרדים ופורטוגלים, לשיר רומנסות בארצות הלדינו.

והציונות? לא לדאוג. אומנם הערבים יקבלו את ירושלים של מטה, אבל ירושלים של מעלה תישאר כולה, שלמה וטהורה - ליהודים. הלא זה מה שמוכיח האקספרימנט הציוני בן 132 השנים, שעלה כל כך הרבה קורבנות: היהודים מוכשרים להחזיק בארצם - רק בחלומות!
חבל, ההתחכמות הזאת לא יצאה פורימית כל כך, אבל זה מה שיש.

"הסכם המסגרת" שהכל מדברים עליו מזכיר את 'מפת הדרכים' המפורסמת של שרון, לפיה הייתה אמורה לקום מדינה פלשתינית "בעלת גבולות זמניים" עד סוף 2003 וגבולות סופיים - עד סוף 2005. מפת הדרכים הזאת היא קטסטרופאלית כמו 'הספר הלבן' הבריטי משנת 1939, אך שלא כמותו ממשלת ישראל חתומה עליה. מה אין בנייר המחפיר הזה? הפסקת כל בנייה בהתנחלויות, כולל בנייה לצורך גידול טבעי; התחייבות להרוס כל מאחז שהוקם אחרי מרס 2001; היוזמה הסעודית/ערבית הכוללת את גבולות '67; ירושלים פלשתינית; החזרת פליטים, והעיקר: לראשונה התחייבה ממשלת ישראל לאיום הקיומי ששמו מדינה פלשתינית, שבעבר אפילו רבין התנגד לה מעל בימת הכנסת.

ולראשונה קם גוף זר ועוין ללחוץ ולאנוס אותנו, ה"קוורטט" - רוסיה, נותנת החסות המסורתית לערבים; האו"ם, מבצר ערבי מימים ימימה; האיחוד האירופי, מולדת השואה, פלוס אמריקה.

מועצת יש"ע הגיבה בשעתו: "החלטת הממשלה תיזכר לדיראון עולם בתולדות ישראל."

נשאלת השאלה, איך חתמה ממשלת ליכוד, שנתניהו היה שר האוצר שלה, על מכתב התאבדות שכזה? חשוב לדעת, כי עומדים אנחנו בפני תרגיל הונאה דומה.

קודם כל, יצרו דו-משמעות בדבר טיבו של המסמך: האם הוא נייר אמריקני? נייר של הקוורטט? התחייבות ישראלית? אם זה נייר ש ל ה ם, למה כינסו שרון והאחיתופל שלו, ויסגלס, את הממשלה כדי לאשר אותו? מצד שני, כשהממשלה ניסתה להסתייג מכמה פרטים קטלניים בו, שרת החוץ האמריקנית, קונדוליזה רייס האיומה, הודיעה בטון קר כקרח: "הערות הצדדים יישמעו, אך המפה עצמה לא נתונה למו"מ".

יוצא מכאן, שה'מפה' הייתה מוכתבת, אך אילצו אותנו לחתום עליה.

וכך גם היום. בנט ואלקין אומרים, שאם הנייר של קרי לא יהיה כפוף לאישור הממשלה, אפשר להירגע ולהישאר לשבת בממשלה. אולם, אם זה נייר אמריקני גרידא - לשם מה כל המו"מ הנפתל איתנו ועם הערבים? האם מה שיציגו כדגים, לא יתברר בסוף שהוא בשר?

במפת הדרכים תרגיל ההונאה היה של ציפורה לבני. היא זו שהציעה שהממשלה תאמץ לה את "המפה", אך תוסיף הסתייגויות, וזה היה הסולם שאיפשר לנתניהו להימנע בהצבעה ולסילוון שלום, שר החוץ, להצביע בעד, ביחד עם שרון, לבני, מופז, שטרית, אולמרט, עזרא ו-5 שרי 'שינוי'. כולם, חוץ משלום, הלכו אח'כ ל-קדימה.

כביכול, הסתייגויות הממשלה היו בעניין ירושלים, הפליטים, היוזמה הסעודית, ועוד, והן כללו גם דרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית. אבל: הכל היה 'כאלו', ישראבלוף! הספיקה גערה אחת של קונדוליזה - והממשלה שינתה את הכותרת מ"הסתייגויות" ל-"הערות" ופרסמה את הטקסט העלוב והמביש הזה:

" על יסוד הודעת הממשל האמריקני...בה התחייבה ממשלת ארה"ב לטפל בהערות ישראל... ברצינות ובאופן מלא, אגב יישום המפה, הודיע ראש הממשלה כי ישראל מסכימה לקבל את הצעדים המוגדרים במפת הדרכים".

לפי זה, אם לאחר "טיפול רציני ומלא" אמריקה תדחה את "ההערות" (שהיו פעם "הסתייגויות") לא תוכל הממשלה לבוא בכל טענות. אז מה שווה 'התחייבות' כזאת?

בפועל, הודיעה הממשלה כי "כל ומלוא ההערות תיושמנה", אבל האמריקנים השיבו מיד שלא שואלים אותנו, והיום מדברים על "ההערות" כעל בדיחה.

בסוף - כרגיל הצילו אותנו הערבים מכמה מן התועבות של 'המפה' הזאת, אך הגרוע ביותר נשאר: דיבוק המדינה הפלשתינית והקוורטט.

היום, לבני מנהלת את המו"מ ואמור 'להשגיח' עליה - נתניהו, האיש שהימנעותו אפשרה את מפת הדרכים. על כן, מפת הדרכים היא לנו תמרור אזהרה: הנייר של קרי - מוקש!