ללא תיווך

כמעט 60 שנה חלפו מאז, והתקשורת שינתה את פניה לבלי הכר. אבל המאבק בין עיתונאים המבקשים להציג לראש הממשלה שאלות בנושאי השעה לבין מנהיג חשדן, המבקש לשלוט במסריו, נותר כשהיה. ב-2014 נמתחה ביקורת חריפה על סרבנות הראיונות של ראש הממשלה הנוכחי, וב"פלוג" של טל שניידר מופעל מונה המחשב את החודשים שחלפו מאז העניק בנימין נתניהו ראיון לעיתונאי ישראלי. ב-1955 קיבלה העיתונות בהכנעה את גישתו של בן-גוריון.

ראש הממשלה הראשון התמיד בסרבנות הראיונות כמעט עשור שלם מאז שנכנס ללשכת ראש הממשלה. הוא נפגש אומנם לעתים קרובות עם כתבים ועורכים ל"שיחות רקע" ממושכות, אבל אלו לא נועדו לציטוט מפיו. לפעמים העניינים הסתבכו, כאשר העיתונאי-האורח לא עמד בפיתוי ופירסם את הדברים כאילו היו ראיון. אלה היו אותם מקרים שבהם "הוכשל", כלשונו, על-ידי עיתונאים.

כך אירע ב-1953, כאשר עורך ידיעות אחרונות ד"ר הרצל רוזנבלום בא לשיחה עם בן-גוריון בעת שראש הממשלה שהה באחת מחופשותיו בטבריה. היה זה ערב פרישתו הראשונה של בן-גוריון לשדה-בוקר. המארח היה משוכנע שמדובר בעוד אחת מהשיחות הסגורות שניהל עם בכירי העיתונות. למחרת הופתע לגלות את הכותרת הראשית: "90 דקות עם בן-גוריון". מעליה הופיעה כותרת-גג שבה התגאה העיתון בכך שעורך ידיעות אחרונות "נפגש לשיחה מיוחדת" עם ראש הממשלה.

זה היה ראיון אוהד, כמעט מתחנף. "בשבתי אצלו", כתב רוזנבלום, "הרגשתי את משק כנפי ההיסטוריה על ראשי". אבל גם הסגנון נוטף הדבש לא הרגיע את זעמו של בן-גוריון על הפרסום. הוא התקשה לראות את דבריו בעל-פה מנוסחים בכתב על-ידי אחר ורואים אור ללא הסכמתו. עוד יותר רתחה רעייתו פולה, שהאשימה את רוזנבלום ש"ביקש לעשות קריירה" מהשיחה עם ראש הממשלה. חודשים אחדים אחר-כך שיגר העורך מכתב הסבר לבן-גוריון, שבו ציין כי נסע לטבריה לא כדי לכתוב על הפגישה.

"אך כשהשמעת באוזני מה שהשמעת - ללא כל 'אקטיביות' עיתונאית מצדי! - אמרתי בלבי: דבריך הינם כה חשובים, כה מלאי משמעות היסטורית ולאומית (ואגב, כה קרובים להגיגי לבי), שאולי יהא זה מן התועלת הלאומית לפרסמם בייחוד שלא ביקשתני שלא לעשות ככה (כפי שעשו תמיד כל אלה ששוחחו איתי ורצו באי-פרסום דבריהם). אכן, היה לי הרושם, הנכון או לאו, שגם אתה חושב ככה, ועשיתי מה שעשיתי", כתב ד"ר רוזנבלום. "בכל אופן, לבי ומצפוני נקיים בעומדי לפניך ואהיה מאושר בהיוודע לי כי לא שרף גשרי לאדם שאותו אני מעריץ באמת".

כך אירע גם כשפנה אל בן-גוריון ב-1954 פנחס פלאי בבקשה לקיים שיחה לרגל הוצאת הגיליון הראשון של השבועון הדתי "פנים אל פנים". בן-גוריון כבר ישב באותם ימים בשדה-בוקר לאחר שהפקיד את ראשות הממשלה בידי משה שרת. "בדרך כלל איני נותן 'ראיונות', ואני מבין שאין ברצונך לבוא הנה לשם ראיון אלא לשם שיחה [...] אשמח לשוחח איתך", כתב לפלאי. כשהגיע האורח כתב בן-גוריון ביומנו: "סירבתי לתת ראיון מדיני, אבל הסברתי לו מה הן הבעיות המרכזיות של ישראל והעם העברי". בן-גוריון הופתע, לדבריו, לראות את הסבריו מתפרסמים בשבועון בציטוטים ישירים, והכחיש בתוקף מעל דפי "דבר" כמה מהדברים שיוחסו לו. את פלאי האשים שפירסם "דברי לעז אוויליים". פלאי התגונן והשיב: "פירסמנו מתוך הכרה כי ניתנו הדברים לפרסום".

הערוצים החלופיים שהועדפו על-ידי בן-גוריון, כפי שציין בתשובותיו לפונים, היו נאומים ושידורי רדיו - ובעיקר מאמרים. ראש הממשלה העדיף לנסח את מסריו בכתב ידו ולשגרם למערכת, בדרך כלל ליומון ההסתדרות "דבר". כך היה יכול לשלוט במסרים. כך היה יכול לבחור בעצמו את נושאי המאמרים, את עיתוי פרסומם, את לשונם, ואף את הכותרות שיוענקו להם. במאה ה-21 יכול נתניהו להזעיק צלם וידאו של לשכת העיתונות הממשלתית כדי שיקליט מפיו תגובה, לצייץ בטוויטר, להעלות סטטוס ברשתות החברתיות.

בן-גוריון ונתניהו אינם המנהיגים היחידים שדבקו באסטרטגיה המבקשת לצמצם את פער התיווך ולחפש ערוצים ישירים לציבור. כמה מנשיאי ארצות-הברית במאה הקודמת הפכו זאת לנוהל קבוע. פרנקלין דלאנו רוזבלט ניצל את "השיחות ליד אח" - שידורי רדיו שבהם פנה בלשון דיבור אישית אל אזרחי ארצות-הברית - כדי להפיץ את מדיניותו מעל לראשי הכתבים והעורכים. הייתה זו דרכו לעקוף את העיתונות, שהתייחסה בעוינות למדיניות ה"ניו-דיל" שלו בימי המשבר הכלכלי הגדול.

נשיא אחר, דווייט אייזנהאואר, לא חדל להתלונן על "כמות בלתי רגילה של עיוותים ושגיאות חמורות" שמצא בדיווחי התקשורת. יועץ התקשורת שלו הציע לאפשר לראשונה שידור ברדיו ובטלוויזיה של דברי הנשיא במסיבות העיתונאים שלו, שעד אז נאסר להקליטן או לצלמן. פתיחת הדלתות למקליטים ולצלמי טלוויזיה הצטיירה בקרב אנשי התקשורת האלקטרונית כניצחון חשוב, אבל בבית-הלבן חגגו: הכתבים אומנם שאלו שאלות, אבל המלה האחרונה נשמרה לנשיא. בדרך זו הגיע אייזנהאואר לראשונה היישר לעיני אזרחי אמריקה, עם מעורבות מינימלית של העיתונאים.

יחסו החשדני של בן-גוריון לראיונות ולמראיינים שיקף גם תפיסה שרווחה בסוף המאה ה-19 באירופה: פוליטיקאי או נושא משרה בכירה המבקש לומר את דברו לציבור אמור לעשות זאת בנאום או בכתיבת מאמר. הראיון הצטייר כ"שיטה וולגרית", שבה האדם מעביר את רעיונותיו ודעותיו לציבור בתיווכו של מדיום בדמות העיתונאי המראיין. ב-1886 התייחס ה"פול-מול גאזט" הבריטי בביקורתיות למוסד ה"ראיון האמריקני", כעיתונות בלתי ראויה, הפוגעת במראיין, במרואיין וגם בקוראים.

"חרם הראיונות" המתמשך שהטיל בן-גוריון על העיתונות היה חלקי בלבד. הוא נגע רק לעיתונאים ישראלים. בזירת התקשורת הבינלאומית, שבה לא היה יכול לקבוע את הכללים, אך נזקק לה לצרכים מדיניים, שיתף פעולה עם כתבים זרים והעניק להם ראיונות. כבר אז היו מקרים שבהם הושמעה הצהרת מדינית חשובה באוזני כתב ה"ניו-יורק טיימס", ולאחר פרסומה בארצות-הברית, היא צוטטה מהעיתון האמריקני בכותרות העיתונים הישראלים.

לאחר העשור הראשון נחלשה התנגדותו לראיונות, אך הוא עדיין דרש, ואף נענה, לשמור בידיו את המלה האחרונה. בספטמבר 1960 העניק את אחד הראיונות המקיפים הראשונים למעריב. בשיחה בצריף בשדה-בוקר השתתפו שישה מבכירי מעריב וקצרנית. "אדוני ראש הממשלה, לקראת גליון ראש השנה רוצים אנו לערוך איתך מעין Meet The Press. ודאי מכיר אתה תוכנית כזאת ברדיו ובטלוויזיה האמריקנית", צוטט בפתח הראיון העורך הראשי אריה דיסנצ'יק. "אנחנו נציג שאלות, נשתדל להיות מחוצפים, פרובוקטיביים ככל האפשר, ונודה לך אם תענה לשאלות, כך שנוכל להביא את השאלות והתשובות במלואן בפני הקורא בגליון ראש השנה".

אחרי שיחה שנמשכה כשעתיים עם בכירי המערכת, כתב ראש הממשלה ביומנו: "התחייבו להמציא לי את הסטנוגרמה [התמלול], אפרסם מהשיחה רק מה שארצה". מקץ יומיים התייצב בלשכתו איש מעריב שלום רוזנפלד והגיש לו כמובטח את 34 עמודי התמלול. "מחקתי הרבה", שיחזר בן-גוריון ביומנו. "ושניים-שלושה דברים שיניתי. הרשיתי לרוזנפלד למחוק עוד כמה שהוא רוצה, אבל לא להוסיף ולא לשנות בדברי". התנאי של בן-גוריון ותיקוניו לא הוסתרו מהקוראים.

מעריב נהג בשקיפות, ולצד הראיון הודפסה הערה: "לא כל מה שנאמר באותה שיחה מרתקת מופיע בדפים אלה... כי מראש הוסכם שהמארח יהיה הפוסק האחרון ביחס לדברים שיראו אור. אבל מה שאיננו מתפרסם כאן היום, אך חלק קטן הוא, מעט מזעיר, מן השיחה כולה".

בעידן שבו הסדרים מסוג זה בין השלטון לתקשורת כבר כמעט אינם אפשריים, יש מידה רבה של צדק בהוקעת העיתונאים את נתניהו על כך שאין הוא מוכן להתייצב בפני הציבור ולהשיב לשאלות. טקסים כאלה, בראיונות או במסיבות עיתונאים, נחשבים חלק בלתי נפרד מהתהליך הדמוקרטי. מנהיג שחומק מראיונות במאה ה-21 מצטייר כמי שחושש מלתת דין-וחשבון לציבור.

אבל מי שמעניק משקל רב כל-כך להתחמקות ממפגשי פנים אל פנים בין המנהיג לעיתונאים נוטה לשכוח שזו אינה המשימה העיקרית של תקשורת במדינה דמוקרטית. לא שאלות עליה להציג, ודאי לא למנהיג רהוט שיועצי תקשורת יסייעו לו בניסוח מענה הולם, אלא תשובות. כאלו שמפיקים לא בדו-שיח עוקצני מול המצלמות, אלא בתחקירים.