שנות השישים והשבעים של המאה העשרים היו שנות ההתפשטות המואצת של העכביש האדום ממתחם הקרמלין אל העולם כולו. כיבושו של העולם בדרך להפיכתו לגן-העדן הקומוניסטי והגיהינום של הפרולטריון המאוחד נעשה על-ידי שיתוף הפעולה עם הרודנים המקומיים.
חלקם היו כבר בשלטון, חלקם היו מוכנים לעשות הכול כדי להגיע לשם. אלה, שהיו המושחתים והממושמעים ביותר נבחרו לשמש בתפקיד "מנהיגים מרקסיסטיים משחררי האיכרים והפועלים". ארה"ב לא הצליחה להמציא שיטה טובה יותר להתנגד אלא להיכנס לאותו משחק ולבצע דבר דומה מהצד שלה. לרודני הארצות הנידחות באה עדנה, כשיכלו לבחור להם "אבא" כלבבם מתוך ההיצע העשיר: רוסיה או אמריקה.
בדומה לתנועות "שיחרור לאומי" אחרות בארצות אסיה, אפריקה ודרום אמריקה, בדומה לממשלות בובות של ארצות "הדמוקרטיה העממית" במזרח אירופה ובדומה למפלגות קומוניסטיות ותנועות "שלום ופירוק הנשק" בארצות המערב, גם אש"ף היה פרי הברית הטמאה בין הרודנים הסובייטיים לבין משתפי הפעולה המקומיים.
בתי החולים הסובייטיים (לא אלה של אנשי קרמלין, אלה שהיו מיועדים לעמלים המשוחררים) סבלו מצפיפות יתר ומחסור תמידי בתרופות בסיסיות. מימדי תמותת התינוקות נודעו לציבור רק לאחר נפילת המשטר הסובייטי, היא הייתה ברמה הדומה לזו שבבוליביה. בבתי הספר ניהלו רשימות המתנה לרכישת ספרי לימוד, שלא היה די נייר להדפיסם.
באותה עת הייתה ברה"מ מפזרת כספים ברחבי העולם לתמיכה בתנועות, מפלגות, עיתונים, אומנים ואפילו מדינות שלמות. קובה של פידל קסטרו החזיקה מעמד אך ורק הודות לעירויים מהקופה הסובייטית. יאסר ערפאת לבדו היה מקבל במזומן, בנוסף לכל השאר, מאתיים אלף דולר מדי חודש. זאת הייתה השקעתם של זקני קרמלין באחיזתם האסטרטגית מול המערב, כחלק משאיפתם לשלוט בעמים, אוצרות טבע, נתיבים ומאחזים אסטרטגיים לקראת מלחמת עולם החמה הבאה.
יאן פצ'פה שימש בעידן מסך הברזל בתפקיד ראש השירותים החשאיים של רומניה והיה קבלן משנה של ברה"מ בהפיכתו של ערפאת למנהיג לאומי "פלשתיני" אותנטי. על-פי עדותו יאסר ערפאת נולד במצרים, למד הנדסה בקהיר ונתפס למרקסיזם. כאחד הצעירים, שהביון הסובייטי היה מביא לברה"מ לצורך הכשרה ואימונים, גם הוא הגיע לשם ונבחר לשמש לסובייטים זוג ידיים ביצועיות במדיניות חרחור המלחמה שלהם במזרח התיכון. מסמכיו המצריים של ערפאת הושמדו, הוא הפך להיות "פלשתיני" יליד ירושלים (לפעמים הוא נולד בעזה) והועמד בראש התנועה לשחרור לאומי.
ערפאת העריך מהר את גודל האוצר, שהוא מחזיק בידו. הוא לא היה צריך להמציא שום דבר מחדש. הטרור הערבי נגד היהודים היה קיים לפניו. המתנדבים לנסות ולהרוויח דבר מה מהמלחמה נגד היהודים מעולם לא היו חסרים, כמו שלא היו חסרים חיילים נאמנים המוכנים למות למען המטרה הקדושה כל כך. השיטה של העמדת אידיאולוגיה לשירות ההון והשלטון פעלה במזרח התיכון וגם מחוצה לו. כל מה שהיה צריך לעשות, זה להיות תלמיד טוב, ליישם את הנלמד ולשרת את אדוניו.
בעזרת המשטרות החשאיות: הקג"ב הסובייטי, "שטאזי" המזרח-גרמני ו"סקוריטטה" הרומני, הוא בנה כנופיה למופת. המבנה כלל תשתית אידיאולוגית, שלוחה פוליטית וארגון צבאי. החיילים לא היו חסרים: בארצות הערב הוחזקו "פליטי פלשתין" במחנות עלובים ללא זכויות ותקווה לעתיד, זולת התקווה להיות חייל בשירות "המהפכה הפלשתינית". הם הוכנו במקצועיות לספק בשר תותחים שטוף מוח עד טמטום לסור למשמעותו של המנהיג ודרכו - למשמעתם של שליטי ערב וברה"מ.
מכאן הייתה הדרך קצרה לביצוע חלטורות קטנות, שיש להן הגדרות ברורות בספרי החוק הפלילי והן מכניסות כסף רב לסנדקים למיניהם. הסובייטים מעולם לא התנגדו למעשי הקונדס הקטנים האלה של נתיניהם. הם המשיכו לתמוך בערפאת בתמורה לשירותיו לקיים מתח מלחמתי במזרח התיכון. רונן ברגמן חושף בספרו "והרשות נתונה", שההון הנצבר בדרך הפשע, השקיע ערפאת בעסקים חוקיים, למשל במניות "מרצדס". מוצרי החברה הזאת מאד פופולאריים בישראל, שבדרך זאת גם היא הכניסה כסף לארנקו חסר התחתית של ערפאת.
תמיד הקפיד להרשים את אוהדיו. פיתח מיתוסים אודות עצמו: איננו מתגלח, כי כל זמנו מוקדש למהפכה, אין לו אישה כי הוא נשוי למהפכה... חייו הם הזדהות מוחלטת עם "העם הפלשתיני", הוא ההתגלמות החיה והסמל של פלשתין, המהפכה - זה הוא, בבואה נלעגת של ז'וזפה גרבלידי.
פרטי לבוש, משקפי שמש - הכול היה חשוב, כמו המדים, הסיגר והזקן של פידל קסטרו. ידע ללמוד מאחרים. מהוויטנאמים למד את המושג "תורת השלבים" והציג אותו לאנשיו בוועידת אש"ף בשנת 1974. לא נשחרר את פלשתין כולה במכה אחת, קודם את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, אחר כך את כל השאר. מנהיג מהפיכה חייב לדעת מתי עליו להיות נוקשה ומתי גמיש ופרגמאטי.
היו לו גם כשלונות ומפלות. בשנת 1966 רצח מספר קצינים בסוריה וזרקו אותו משם. בשנת 1970 ניסה להפיל את מלך חוסיין וכנקמה טבחו הירדנים באנשיו במחנות הפליטים כמו בזבובים והוא עצמו עם שארית פליטה גורש ללבנון. ארץ עשירה זו הפכה באותן שנים, שאירחה את ערפאת וכנופייתו לארץ מסוכסכת וחרבה.
בשנת 1982 ישראל גרשה אותו משם לתוניס. בטרם יצא מביירות, חמק פעם אחרי פעם מהפצצות הישראליות. כשצלף ישראלי נעל כוונת רובהו על ראשו של ערפאת, היה זה הרמטכ"ל רפאל איתן, שלא נתן את אישור הירי כדי לא להפר הבטחה ישראלית לא לפגוע בנסוגים מביירות.
תמיד ידע ליפול על ארבע ולקום ולהמשיך. אפילו מתאונת מטוס יצא חי. שומרי ראשו ריפדו אותו בכל חפץ רך, שמצאו במטוס ברגעים לפני ההתרסקות. הם נהרגו כולם והוא שוב שרד...
עם השנים נעשה מתוחכם יותר ויותר. הקפיד להחזיק גבוה את מורל אנשיו על-ידי ביטויים כגון "האישה הפלשתינית היא הנשק הביולוגי שלנו" או "היהודים הם סחי כלבים" - המשפטים, שמעולם לא התנצל עליהם, גם לא בפני שותפיו היהודים אורי אבנרי, יצחק רבין או שמעון פרס. הם גם מעולם לא ביקשו ממנו להתנצל.
עוד בשנת 1989 עשה קולות של כאילו הפסקת טרור והכרה בישראל. תיכף לאחר מכן הכריז במסיבת עיתונאים, שמדינת ישראל הינה תוצאה של מלחמת העולם השנייה כמו חומת ברלין ועליה להיעלם כמו חומת ברלין. כדי לחזק את דבריו גם שלח לישראל חוליית מחבלים נוספת. ככה, רק להזכיר לכולם, שהערפל הוא סמיך והכדור הוא עגול ולכל מטבע ישנם שני צדדים לפחות, במיוחד למטבע הנופל לכיסו. המחבלים נסעו בדרך הים, נחתו בחוף ניצנים ונלכדו. ערפאת נשאר בווילה בתוניס, להנהיג את המהפכה ולספור את הכסף.
שנות התשעים תפסו את ערפאת בשפל עסקי לאחר התמוטטותו של הגב הסובייטי וגלגל ההצלה, שהטילה אליו ממשלת ישראל בדמות הסכמי אוסלו התקבל בברכה. ערפאת קיבל לידיו את האוכלוסייה של ערביי יש"ע, שיוכל להתעלל בהם, לרדות בהם, לשדוד אותם, לאמלל את חייהם, לגרום להם למות במלחמה, שלא הייתה מתרחשת לולא תאוותו לכסף, תהילה ושלטון; לאחר מכן להאשים את ישראל, לקבל מכל העולם סיוע לצורך שיקום, לגנוב מזה כאוות נפשו וכן הלאה.
המצב של לא ממש מלחמה אך גם לא שלום, יוצר הזדמנות עסקית מצויינת לכל מי שיודע לדוג דגים שמנים במים עכורים מדם. עם כניסתו ליש"ע, הקים ערפאת מונופולים לייבוא כל המצרכים החיוניים, כמו מלט, ברזל, דלק, קמח, מספוא לכבשים וכד'. כתוצאה מכך, המחירים, שנאלצו לשלם הערבים עבור המוצרים האלה נסקו. המונופולים חולקו בין מקורבי ערפאת ונוצר שיתוף פעולה עם אנשי עסקים מושחתים מהצד הישראלי. רונן ברגמן, בספרו המוזכר קודם, מנתח לעומק את הקשרים האלה.
בנובמבר 2003, הגיעו אלינו שלוש ידיעות מרעישות מכיוון "מוקטעה". הראשונה בישרה לנו, שהראיס גנב מקופת הרשות הנתונה למרותו 800 מליון דולר נוספים וכל מה העביר הקמצן מתוך זה אל פרודתו החד-הורית בפריס, היו רק מאה אלף פרורים ירוקים מדי חודש.
גם העיתונאי רונן ברגמן ("והרשות נתונה") מעלה מהמסמכים, שנתפסו במוקטעה על-ידי צה"ל, את דמותו של הראיס הכילי העובר על הרשימות של הוצאות המחייה של מחבליו ומקצץ מחמש מאות דולר למאתיים חמישים.
הידיעה השנייה הייתה, שהכנופיה "חללי אל-אקצא" מקבלת באישורו של הראיס חצי מהקצבה של סוהא, ככל הנראה לא ממנו אישית אלא מהכסף הרשמי, שעוד נותר בקופת הרשות. בידיעה השלישית נאמר, שגם בממשלה החדשה, שהקים ידידו אבו-עלא, יישמרו סמכויות "הביטחון" בידי ערפאת.
לדברים הכתובים בעיתונים ישנה תכונה, שאחרי שקראת אלפי ידיעות ומאמרים ולמדת את מלאכת הבנת הנקרא של השורות ושל בין השורות, סינון השטותי, מחיקת הטפל, ניפוי השקרי, זכירת העיקר והצלבה בין האקטואליה של היום לבין האקטואליה מלפני עשרים שנה - אז מתחיל להתגלות בפניך מרחב, שבו אפוקליפסות היסטוריות שלמות משתקפות בכתבה או שניים של מאה מלים כל אחת.
למעשה, לא היה כל חדש בידיעות אלה. על-פי אותו ספר של רונן ברגמן, שירותי הביון של ארה"ב, בריטניה וישראל נחלקו בדעותיהם לגבי הונו הפרטי של חתן פרס הנובל לשלום. ההערכות נעות בין שלושה לשבעה-עשר מיליארד דולר, שנצברו מסחר בנשק וסמים, הלבנת הון, סחיטה באיומים ושאר ענפים של עסקי טרור, שתנועת השחרור הפלשתינאית עוסקת בהם כבר ארבעים שנה. גם הדברים האלה נתמכים עד היום על-ידי יאן פצ'פה.
בשיח הציבורי המתוקשר לא נידונה השאלה ולא ניתנת התשובה איך הסיסמאות של ההנהגה הערבית על "המאבק לשחרור לאומי מעול הכיבוש הישראלי ולשלום צודק במזרח התיכון" משתלבות עם מיליארדי הדולרים מהקופה הציבורית וכספי הסיוע, שנועדו במקור לפיתוח של רש"פ, אך נגנבו אל הכיסים הפרטיים - דווקא בתנאי המלחמה והטרור.
אמנם כל מנהיגי מהפיכות ושחרורים כשלו במעשי שחיתות, אבל כאן העסק מריץ מיליארדים, כשהאוכלוסייה הערבית חיה בעוני ואנשי "השלום" הישראלים מחלקים חבילות מזון במחנות הפליטים. בבית ספר "אדם" בירושלים בחורף 2001 ביקשו מהילדים תרומות של שמיכות, מזון, צעצועים וחלילים למען המשפחות התקועות בסגר בבית ג'אלה. אני בטוח, שזה לא היה מקרה בודד. לפחות היו מבקשים קצת גם מערפאת - אחרי גניבת המיליארדים, מה לא היה מתאים לו לתרום איזו אלפייה? זאת משורת השאלות, שבאין להן מענה קצר עד כדי אורך מדבקה על מכונית, נדחקת החוצה מסדר היום הרגיל של השיח הציבורי.
השליח האמריקני לשעבר, דניס רוס סיפר בראיון איך ערפאת היה דורש ממנו לנסוע לסעודיה ולהביא משם את הכסף "שלו". במקור זה נשמע בפרוש: GO GET MY MONEY. אחרי ארבעים שנות שוד בחסות החוק הבינלאומי ערפאת כבר לא מרגיש מחויב להיזהר בניסוחים.
הנושא הועלה דווקא על ידי רשת הטלוויזיה CBS וגבע לאחר כיומיים. בינתיים, בין הסיסמאות הקצרות ללא הוכחה והשאלות הארוכות ללא מענה, מתרחשים חיי מדינת ישראל, המתנדנדים על גלי "תוכניות השלום", בצומת דרכים עולמי חשוב זה, שבו מצטלבים נתיבי סחר בנשק, סמים, נפט וכל סוגי הכסף השחור ומלכים ונשיאים נאבקים בו על העוצמה והתהילה בתאווה, שתחושת השובע זרה להן, כמו שזרים להן השלום, ההומאניות והחרות.
מכשול אחד עמד בדרכו, הוא השאיפה העזה של מספר פוליטיקאים ישראלים להקים לו את המדינה הפלשתינית בגבולות 67' ולסיים את "הסכסוך". המצב החמיר עד כדי כך, שבשלב מסוים מרבית האוכלוסייה בישראל התחילה לתמוך ברעיון. היו לו כל הסיבות לצפות, שהפסקה מוחלטת של הטרור וקיום קפדני של הסכמי אוסלו היו מביאים לתמיכה של 95% מקרב הקהל הישראלי בהקמת המדינה "הפלשתינית", כולל חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות ומתן זכות שיבה למספר גדול מאד של "פליטים".
ברם, לא יאסר ערפאת יאפשר להרוס את מפעל חייו, שבנה מאז שחר שנות השישים: הטרור המוכר כמלחמה לשחרור לאומי. תרנגולת זו הטילה לו מדי יום ביצי יהלום. האם ישחט אותה? האם יקים מדינה בעלת מוסדות מסודרים ושקיפות תקציבית? יזנח את "דרך החרב והכבוד" לטובת ביוב, תחבורה ציבורית ותחנות "טיפת חלב"?..
לכן כל ההסכמים בין ישראל לבין אש"ף והרשות הפלשתינית הופרו וכל הפסקות האש התמוטטו. לכן "התהליך המדיני", הקיים באוצר המלים הישראלי תחת שמות שונים, כמו "אופק מדיני", "תהליך שלום", "אופציה לא צבאית" - אין לו סיכוי להביא להפסקת הטרור. לכן "מפת הדרכים" הולכת אל תהום הנשייה אחרי תוכנית רוג'רס, תוכנית רייגן, תוכנית קלינטון, וגם הסכם ז'נבה ילך אחרי הסכם אוסלו, אלא שבדרך גם ישפך דם.
לאחר כל הסכם בא גל חדש של טרור, לא בגלל טעותו של ערפאת או חוסר הבנה של "חלון הזדמנויות" או פעילות חתרנית של אלה המכונים "ארגוני סירוב", אלא בגלל הבנתם הברורה מאד של ראשי המאפיה הפלשתינית, הסורית, המצרית, הלבנונית, הירדנית, הסעודית וכו' את מטרותיהם, בהתאם לתפישת עולמם וצורכיהם הכלכליים והשלטוניים.
הם חייבים לקיים את המלחמה כדי לשלוט בעמיהם ולהפיק רווחים ולקיים מראית עין של "נכונות לשלום" כדי להגביל את צעדי התגובה של ישראל ולזכות בידידות המערב. זה לא משנה כלל וכלל מיהו הראיס ש"נבחר" אחרי ערפאת: השיטה עובדת, הגלגלים מסתובבים. הנדנדה תהליך שלום - טרור - תהליך שלום - טרור תמשיך להתנדנד כל עוד הם מצליחים לשמר את התנאים לקיומה.
הישראלים עדיין מסתכלים על "הפלשתינים" דרך עיניו היהירות של אבא אבן, שאמרתו הגזענית "הם לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות" נחרתה באוסף הלאומי של הסיסמאות הקצרות והברורות.
ערפאת לא פספס שום הזדמנות ואוצרות עלי-באבא בחשבונות הבנק הפרטיים שהוא החזיק מעידים על כך. הוא גם היה אחראי למותם של אלפי אנשים וגם חתן פרס נובל לשלום, היה גם נוכל בין-לאומי וגם זכה לכבוד של ראש מדינה בארמונות אירופה. מה עם ההזדמנויות של אותם "פלשתינים"? אותם ערפאת מעולם לא שאל, הרי "פלשתין" - זה הוא וכל ההזדמנויות היו שלו.
מי שמפספס באופן כרוני הזדמנויות הוא עם ישראל, שבמקום לקיים דיון כן, אמיתי וענייני בסיבות המלחמה האין-סופית ולנצח בה, מאמין במעשיות והזיות, שאת בואן מבטיחים לו כל פעם מחדש, אי-שם מעבר ל"אופק מדיני".
