ד"ר יצחק גרינפלד הוא אחד מגדולי החוקרים של יהדות אתיופיה. הוא הקדיש את כל חייו לחקר השׂפות השמיות ובמיוחד האתיופיות (אמהרית, גֶעז ואֶגאו) ולחקר המסורות התרבותיות של קהילה מיוחדת זו. עיסוקו כסַפרן ומקטלג של ארכיון יעקב פיטלוביץ העמיד לרשותו מַאגר מידע נדיר בייחודו. ד"ר פיטלוביץ נחשב ל"אבי הפַלאשים" וקיים מסעות לאתיופיה לצורך חקר ואיסוף מסמכים על קהילת יהודי אתיופיה.
החוקר גרינפלד היה ניצול שואה וגילה רגישות לגורל יהודי אתיופיה ולמאבקם להכרה ביהדותם. מכון הברמן עשה מעשה חסד בהצלת מאמריו של גרינפלד על קהילה זו, שנערכו וגובשו לספר מחקרים רב ערך. עריכתו של מנחם ולדמן יסודית וקפדנית, מעצם היותו מומחה בתחום ומי שפרסם בעבר מחקרים בתחום זה.
השערים השונים בספר המחקר הספר כולל ארבעה שערים. השער הראשון "שורשים" עוסק במוצא ובזֶהות של יהודי אתיופיה, בלשונותיה של הקהילה ובמאבק שלה על הישׂרדותה. השער השני "מורשת" מתחקה אחר מסורות התפילה של בני העדה, מילים בעברית ובשׂפות אחרות שחדרו לשפת הגֶעז, במנהגי נישׂואין וברית מילה ועוד. השער השלישי "תולדות יהודי אתיופיה במאה ה-20" עוסק בדמויותיהם של יעקב פיטלוביץ, תאמרת עמנואל, ביחסי הקהילה עם הרבנות הראשית, בפלישה האיטלקית לאתיופיה ובמאבק על בית הספר העברי באדיס אַבּבּה. השער הרביעי "יהודים באריתריאה ובאתיופיה" עוסק בתולדות יהודי עדן ותימן באריתריאה, ביהודי אדיס אַבּבּה ובניסיונות הגירה לאתיופיה בימי השואה. לספר נלווה גם שער זיכָּרון למחבר ד"ר יצחק גרינפלד "יד ליצחק", ושם מובאים דברים לזכרו.
יהודי אתיופיה- מוצא וזֶהוּת
אבק של אגדה כיסה במשך דורות את היהודים באתיופיה, שנתפסו כמי שחיים מעבר לסמבטיון והם צאצאי שבט דן. הופעתו של אֶלדד הַדני בגלויות היהודים במאה התשיעית הִפרתה את הדמיון והֶעשירה את האגדות והמסורות על קהילה זו. בילדותנו הופיעו לא פעם כַּתבות על "הפלאשים", ועִם הזמן אנשי ה"פוליטיקלי קורקט" העירו שזהו כינוי גנאי שמשמעו גוֹלים ופוֹלשים, והלשון הזהירה נקטה במונח יהודי אתיופיה או "בֵּיתא ישראל", כינוי הנפוץ בקרב הקהילה עצמה. התברר שהקהילה היהודית דוברת אַמהרית או תִיגרינית בהתאם למקום מושבה באתיופיה, והיהודים רואים עצמה צאצאים של שבט דן. מלבד שׂפת הדיבור קיימת שׂפת הגֶעז שבה כּתובים התורה והתפילות.
על-פי המחקר מוצאם של יהודי אתיופיה הוא ממצרים ומדרום ערב, אך יש השערות נוספות באשר להגעתם לאתיופיה. יש טענה, שהיו שהגיעו לשָם כִּשבויי מלחמה, ולכן הגיעו ללא ספרי קודש. ההנחה היא, שנספחו גרים ליהודים במשך הזמן, כֵּיוון שהתפיסה היהודית היא ש"לא הִגלה הקב"ה את ישׂראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גֵרים" (פסחים פ"ז ע"ב). ההנחה היא, שהיו שתי שכבות של יישוב יהודי מן המהגרים לשם מִמצרים ומִתימן, ועליהן היו תוספות של מהגרים בדורות מאוחרים. מרתק להיווכח, שהקהילה באתיופיה כבר מזמן קדום המשיכה את מנהג הַקרבת הקרבּנות, כפי שגם היהודים במצרים הקריבו קרבנות בבית חוֹניוֹ. פיטלוביץ סבור היה, שהפלאשים - מוצָאם מיהודים שהגיעו למצרים אחרי חורבן בית ראשון.
משם הם הגיעו לסודן ומסודן למערב אתיופיה. לאחר חורבן בית שני נוספו עליהם יהודים פליטי מלחמות שונות. על-פי המחקר חלק מיהודי אתיופיה הם צאצאי גֵרים, אך א"ז אשכולי נטה להגדירם כקיבוץ יהודי הנאמן לאמונת ישראל, אם כי לא בהתאם למסורת של היהדות ההיסטורית (בגלל ריחוקם מתרבות התורה שבעל פה). הרב הרצוג בהיותו רב ראשי העלה שני ספקות: הספק הסוציולוגי אם הם מזֶרע ישׂראל או צאצאי גֵרים. וכן העלה סָפק דתי: האִם הדת שלהם היא דת ישׂראל על מורכבותה. גרינפלד מביא את גישתו המציאותית של פיטלוביץ שאין תועלת בנְבירה האקדמית על מוצאם. העובדה היא שהם נאמנים למסורת ישראל למעלה מאלפיים שנה, והם מוכנים לקבל עול מצווֹת, ולכן יש לנהוג על-פי מסורת ישראל ש"הבא ליטָהר, מסַייעין בידו". הרב
עובדיה יוסף היה זה שהכריע את הכף וקבע, שהם צאצאי שבטי ישׂראל, ומאז הם מוּכָּרים כיהודים על-פי חוק השבות.
אין שׂרידים רבים ורמזים לשימוש בעברית בלשונותיהם של יהודי אתיופיה. בכתבי הקודש בשׂפת הגֶעז משובצות מילים עבריות כמו: שַבת, גדול, אדוניי, גויים, תורה, שַדַי, אלוהַ וכן החודשים ניסן אב ותמוז. החוקר יוסף הלוי טען, שאין לייחס חשיבות לכך, שאינם יודעים עברית, שכן גם יהודי מצרים ערב חורבן בית שני לא ידעו עברית. ההנחה היא, שכתבי הקודש שלהם תורגמו לגֶעז מן התנ"ך של תרגום השבעים. המעבר של הקהילה בדורנו לישראל זֵרז את המעבר לשׂפה העברית, וכאן רוב בני הקהילה דוברי עברית.
המאבק של הקהילה על הישרדותה במשך הדורות נקלעו בני הקהילה למלחמות שונות, שאיימו על המשך קיומם באתיופיה. החשש של בני הקהילה מאובדנם בא לביטוי במסורות התפילה שלהם. קָסמה מאוד התפילה הקוראת לאל לשמור על קיומם שלא יֹאבדו:
"ה' אלוהי ישׂראל ה' אחד, אדוננו אחד שמו לבדו.
ה' ומֶלֶך ישראל לנֶצַח, מלכֵּנו מֶלך המלכים אתה.
ה' קונֶה שָמים וָארץ, מי שבָּרא אותנו כולם, הֱווה לִי בּוראי אתה.
ה' יְצרתנו לא תִשכָּחנו, עשִׂיתָ אוֹתנו ולֹא תִקְצַר נַפשךָ בָּנו, אַל תַעזבנו אלוהינו בוראנו, צִלְךָ אל תִיקח."
מסורות התפילה של הקהילה
את רוב מסורות התפילה חיבר אַבָּא צֶבְּרֶה במאה החמש עשׂרה, והן נכתבו בגֶעז. תפילות של חול נֶאמרו בידי מעטים, ורוב הציבור התחבר בעיקר לתפילות השַבּת. בשַבּת התכנס הציבור בבתי התפילה, והכוהנים (הקֵייסים) ניהלו את התפילה. לכן, גם ספר התפילות נקרא "ספר הכוהן". מלבד ספר השַבּת היו תפילות מיוחדות ל"שַבּת השַבָּתות", השַבת השביעית, לחגים וליום כיפור. הייתה חשיבות מיוחדת לַשַבּת השביעית, שֶכּונתה שבת השבתות. היו גם תפילות מיוחדות לראש חודש וכמובן לחג הסִיגְד, כ"ט בחשוון שנחוג ברוֹב עם מִדי שנה.
האוסָפים השונים של התפילות אינם זֵהים, וההכרעה הייתה בידי המעתיקים אלו תפילות לכלול בָּאוסֶף שלהם. לא הייתה גם קביעוּת בסדר התפילות, והכוהן היה זה שהחליט אֵלו תפילות יֵיאמרו ומה יהיה סֵדר התפילות.
אַחד הספרים המרתקים הוא "סֵפר השָעוֹת", שנכתב כספר נפרד הנבדל מתפילות החובה. מדובר בקובץ של תפילות וכולן כתובות בשׂפת הגֶעז בלבד. הספר לא היה נפוץ בקרב העם הפשוט ולכן אין לסֵפר זה תוספות וביאורים בשׂפת האגאו הרווחת בעם הפשוט. יש גרסאות שונות של "ספר השעות" שכַּנראה יִיצגו מֶרכּזים רוחניים שונים ומנהיגים רוחניים מקומיים.
קסמה לי מאוד אחת התפילות בשפת הגעז:
"אלוהי הצַדיקים, אלוהי ההֶדיוטות, הוא אלוהי אברהם, הוא אלוהי אבינו יצחק, הוא אלוהי אבינו יעקב ישׂראל, הוא אלוהי לֵוי קְהת ועמרם, הוא אלוהי אבינו מֹשה ואהרן, הוא אלוהי הכּוהנים והנביאים, הוא אלוהי הרִאשונים והאחרונים, הוא אלוהי הגוֹלים (הפלאשים), הוא אלוֹהי הנִידחים, הוא אלוהֵי אבינו חוני...הוא אלוהי השְׂרפים מיכאל, גבריאל והכְּרובים, הוא אלוהי עשׂרים וארבּעה כּוהני השָמַים".
הגירת יהודים בימי השואה לאתיופיה
סוגיה זו מעוררת בחוקר ד"ר יצחק גרינפלד מעורבות רגשית רבה בהיותו שריד מן השואה. החל משנות השלושים של המאה העשרים היו פליטים יהודים רבים באירופה, שחיפשו מקלט. אתיופיה נתפסת כ"מקלט זמני" עד יעבור זעם. הייתה מדיניות של אפליה בארצות אירופה, תעמולה אנטישמיות וצווי גירוש. שערי הארצות השונות לא היו פתוחות בפני הפליטים היהודים, וגם הבריטים הטילו "ספר לבן", שלא אפשר כניסה לארץ ישראל המנדטורית. היו ניסיונות לארגן הגירה של פליטים לאתיופיה. ידוע על קליטה של אלף ארבע מאות פליטים מיוון וכן פליטים מגרמניה.
גרינפלד כותב מתוך המיית לב לנרדפים באירופה, ואל נשכח, שאותה המיית לב הוא מגלה גם כלפי יהודי אתיופיה במאבק הישָׂרדותם לאורך הדורות, וגם במאבקם על הכּרה ביהדותם.
לסיום, ספרו של ד"ר יצחק גרינפלד מַטבּיע את חותמו האישי כחוקר על תחום היֶדע של קורות יהודי אתיופיה ומאבקם על זהותם. הוא הלך לעולמו ללֹא ילדים, ויש תרומה חשובה בכך שהוצָאת מכון הבּרמן יזמה הפקת ספר זה. יש בדברים הללו יַד וָשם לזכרו של חוקר דגול, וראוי שסִפרו יוצב על המדף בָּארון הַספרים היהודי.
