אפשר להתווכח עד כלות או, חלילה, עד הישמע יריית אקדח מושתק-קול, אם מילים הורגות.
מילים המסיתות לרצח כמוהן כהצהרה על כוונה לרצוח. אני לא משפטן אבל כל משפטן יכול, כמשוער, לשנן על-פה את פסיקת החוק על הצהרה כזאת ואף לקצוב את שיעורו - ולנקוב אותו לדיוקו - של העונש הקבוע עליה בחוק.
מאחר ש"כולנו" זוכרים ויודעים מה קדם לרצח רבין - העיתוי, האווירה, השיסוי, כל מה שנגמר בכי-רע - אין לנו ספק איך "זה" עלול להיגמר גם כיום.
חופש ביטוי, גם בעידן ההפרטה, אינו חופש השיסוי וההסתה. אם סוף מעשה בכוונה תחילה, לא יכול להיות לאיש שמץ של ספק מה יקרה בסוף, הסוף שמתחיל עכשיו, כאשר האיומים על חייו של ראש הממשלה של ישראל, אריאל שרון "עולים מדרגה", ויחד עמם, באותה מדרגה, עולים גם האיומים על שרים בממשלתו.
זו אינה השעה לניסוחיו הרכים של היועץ המשפטי לממשלה: זה זמן לאמירות ברורות, כלות ונחרצות, אמירות אשר עיקרן ומהותן - מעשים. זה הזמן שבו יש לעצור כל מי שמאיים על חייו של זולתו, קל וחומר על חייה של אישיות רמת מעלה.
אף כי מבחינה מוסרית אין דמו של איש ציבור בכיר סמוק או סמיך יותר מדמו של כל אזרח, יהיה זוטר ופשוט ככל שהוא - ההבחנה בין דרגות החומרה באיום על קיפוח חייו של אדם לפי התפקיד שאותו הוא ממלא נעשית כאן לפי מדד אחד ויחיד: חיסולו, חלילה, של ראש ממשלה או של מי משריה הוא תקיעת סכין או, יריית קליע בליבה של הדומוקרטיה. זו היא התנקשות בלב המשטר.
הניסיון הנורא והאיום, שנעשה לפני תשע שנים ורבע, להקיץ קץ על הדמוקרטיה, אשר הכרעות שהתקבלו כסדרן במוסדות ובגופים המוסמכים שלה, בכוח הנשק, נכשל, אף כי תוצאותיו הקטלניות היו הרות אסון: ראש ממשלה ראשון בישראל נרצח.
בימים אלה, שבהם שוב רמים קולות הקוראים מוות לראש ממשלה בישראל ולשרים בממשלתו, עולה לאוויר השאלה האם הפקנו לקחים מהרצח של "האיש ההוא". הולכים ורבים המשיבים תשובה שלילית על השאלה הזו. לא, לא למדנו לקח ומן הסתם גם לא הפנמנו את משמעות הרצח - גם לא בשוך האבל, בהיקלש הכאב ובהיחלש הצער.
למדנו לחיות עם הרצח. למדנו לעבור עליו לסדר היום. למדנו לרדד את משמעותו. לא מעטים מאתנו למדו לגחך עליו פה ושם, להפוך אותו לחומר לסאטירה. הם למדו גם להירתע ממנו ולסלוד ממנו. לתעב אותו לנאץ אותו. הם למדו להמשיך להתיר את דמו השפוך. הם למדו ש"אז מה אם נרצח כאן ראש ממשלה". הם למדו ששום דבר לא מאיים עוד על איש. ששום דבר לא ממש מפחיד. שהכל צפוי והרשות לרצוח נתונה - מן השמים במרומים ומן הרבנים בתחתונים.
" רבין מת", עבר לחש-המוות הנורא בליל הארבעה בנובמבר 1995. אנשים אחוזי בלהות העבירו אותו מהפה שלהם אל אוזנו אחוזת הפלצות של הזולת.
אבל רבין כבר מת ותיק. הירצחו הפך לחלק מדברי הימים של העת החדשה. הוא התגלגל כבר מפאתוס לאתוס ומאתוס למיתוס. רבין הוא תמונה. הוא כיכר. הוא שיר. הוא זיכרון (?). רבין מת, האם עכשיו תור שרון?
אולי אני רואה שחורות. אולי אני קורא פחם. אבל בעיני רוחי אני רואה את ראש הממשלה, בעיצומו של אחד מסיוריו, נוכח קריאות מוות רצחניות, הנקראות היישר אל אוזניו, מסובב ראשו לאחור ובחיוכו הדק, האלכסוני, הממש לא מצחיק, אומר למאבטחיו: "חבר'ה, אל תשימו לב אל השוליים הסהרורריים. זה מה שהם רוצים, למשוך תשומת לב".
בשעתה הקשה של האומה, כאשר מול האיום לקרוע את האחים מונח הציווי לאחות את הקרעים, אסור לאיש להקל ראש או משמעות בשום מילה. מילים הורגות. מילים רוצחות. אין סתם מילים. לכל מילה יש מובן ופשר. לכל מילה יש הוראות שימוש ותג מחיר. אסור לעבור לסדר היום על קריאה לרצח. מי שקורא לרצוח את ראש הממשלה כמוהו כמי שטוען כדור חי בקנה האקדח, אשר ממנו, חלילה וחס, עלול להיירות הכדור הראשון של הרצח השני של ראש ממשלה בישראל.
ראו - הוזהרנו!!!
