בתום שבעת ימי המלואים שנצטוו הכהנים אהרן ובניו, מנהיגי העם דאז, השומרים על משמרת ה' בקימם את אשר צום אלוהים, לשמור "משמרת ה' וְלֹא תמותו" (הויו בשוא) כִּי כֵן צֻוֵיתִי אמר ה'. והמשמעות היא: לשמור "משמרת ה' וָלֹא תמותו" (הויו בקמץ) ואהרן ובניו עשו: את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה (צו ח/לו), ישבו בפתח אהל מועד שבעה ימים בְּשָׁמְרַם את משמרת ה'.

אהרן ובניו לא סטו כהוא זה מן הצו האמור ולכן הם היו ראויים בעיני העם להנהיגו. לכן ביום השמיני למלואים, ביקש משה להציגם בפני העם כמנהיגי וגם כִנֵּס את זקני ישראל ואמר להם: אלה מנהיגיכם אהרן ובניו אשר מִנּוּיַם, נעשה על-פי הדבור, דהיינו על-יד הקב"ה ולא על דעתי לאמור: האחד אחי והאחרים בני אחי. הם גם לא מִנּוֹ את עצמם על דעתם. (ככונת רש"י).

באותו מעמד ציווה משה את אהרן ואת בניו להקריב קרבנות משלהם ולא משל אחרים, כדי שישמשו דוגמה ומופת לעם כֻּלּוֹ. ומשה אז אמר לאהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת, וזה שנאמר קרבן חטאת, שיכפר בעדו ובעד העם, זה היה גם רֶמֶז לחטא עגל הזהב שעשהו אהרן באי רצון וּמְאֹנֶס. לפי רש"י אהרן היה בּוֹשׁ (מבויש) להציג עצמו כמנהיג העם, ומשה אמר לו אל תבוש כי לכך נבחרת.

אהרן נצטווה גם לומר לבני ישראל להקריב קרבנות בפני ה': שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל לשלמים. המושג זקני ישראל אינו אלא הסנהדרין, שדאגו שהעם יקיים את חובותיו כלפי הקב"ה וכלפי האדם. ואכן הסנהדרין היו דנים את האדם לכף זכות או לכף חובה. אשר לציון היום השמיני למילואים (ט/א) כי יום זה היה חשוב לעם ישראל, כי הוא יום מיוחד הוא ראש חדש ניסן שזכה לעשר עטרות. ביום זה שרתה השכינה על המשכן שהושלמה בנייתו ביום זה שהוא ראש חדשים לעם ישראל בלבד. כי בחודש זה יצאו בני ישראל ממצרים והיו כעם בני חורין.

האמונה באלוהי ישראל, היא בחירה מרצון ולא כתוצאה מפיתוי והבטחת טובת הנאה, כפי שנוהגים המיסיונרים הנוצרים, או בכפיה כפי שהאיסלאם מצוה גוזר (המושג איסלאם או אִסְתִּסְלַאם משמעו התמסרות או אפילו כניעה) מכאן המסרב לקבל את דת האיסלאם דינו מות בחרב האיסלאם (سيف.الاسلام) בעוד אמונתו של עם ישראל בה' הוא מתוך רצון חפשי, לא בפיתוי ובהבטחות שוא או בכפיה.

אף על-פי כן אין להסתפק בקבלת התורה ולאמר זאת ראה וקדש, אלא זאת ראה ולמד כדי לדעת את דברי התורה לעומקם. הרי בלימוד ובתלמוד נתגבשה האמונה בעם ישראל בה' ובתורתו.

מכאן יש משמעות לנאמר: "הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים א, א-ה) לא תמיד הדברים כבתורה כפשוטם או כִּפְשָׁטָם, אנו דולים מעומקה של תורה, את ה"פנינים", כדלות מים מן הבאר וזה שנאמר על משה "בֵּאֵר" את התורה הזאת. זה מביא אותנו לפרשת בני אהרן נדב ואביהוא שנתמנו כהנים על-פי הדבור. אהרן עשה כדבר משה והקריב הקרבנות ביחד עם בניו ואז: וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות (קרבן) החטאת והעולה (קרבן העולה) (וקרבן) השלמים. (ט/כב) ובבוא ובצאת משה ואהרן מאהל: ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. (ט/כג) אומנם נאמר כי העם ראה את כבוד ה' אך לא כדמות, אלא מן כמעשה שעשה ואשר שמח את העם שנאמר: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא העם וַיָּרֹנּוּ ויפלו על פניהם (ט/כד) ההתרחשות של ירידת אש מן השמים ולא אש שהוכנסה למשכן, היא הדבר שחיזק את האמונה באלוהי ישראל, למרות שכבר ראה העם את אותותיו של הקב"ה. לכן תמיד נאמר: אחרי אותות ומופתים ויאמין העם בה' ובמשה עבדו. לכן דרוש חיזוק לאמונה מדי פעם כי היא לעיתים מתרופפת.

בעקבות האירוע הנורא שהתרחש בחנוכת המשכן, לאחר שירדה אש מלפני ה' וַתּאֹכַל על המזבח את העולה וגו'... מתעוררת שאלה מדוע חששו בני אהרן נדב ואביהו שמא לא תצא אש מלפני ה' ותאכל את קרבנם, האם פקפקו בכך?

מלשון הכתוב עולה, כי התגנב ספק ללבם של בני אהרן, פן לא תצא אש מאת ה' ותוכל את הקורבן? אם כך הדבר הרי זו חולשת דעת, מפני אפשרות שלא יתרחש אשר התרחש בקרבן העולה והחלבים.

אפשרות שניה מקורה בהרגשתם של בני אהרן עצמם, שמא הם לא ראויים דיים שהקב"ה יעתר לקרבנם ויוציא אש מלפניו שתאכל את קרבנם. כדי לרדת לעמקה של פרשה זו נצטט את הפסוק: ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. (י/ב) זה מביא אותנו אל הרגע שנשרפו בני אהרן חיים באש ה'. מייד ביקש משה לנחם את אחיו אהרן על מות בניו במיתה משונה זו. ובחר לומר לו: אחי אהרן בניך מכובדים אצל הקב"ה יותר ממני וממך: הוא אשר דִּבֵּר ה' (י/ג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לבני ישראל ב"ִּכְבוֹדִי" (שמות כט/מג) כאומר "בִּכְבוֹדַי", דהיינו אלה אנשים שאני הקב"ה מכבד אותם. רש"י מוסיף ואומר אל תִּקְרֵי בכבודי אלא בִּמְכֻבָּדַי.

והוסיף משה לנחם את אחיו אהרן באמרו לו: אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. אחרי שמשה אמר דברי ניחומים אלה לאחיו אהרן וידם אהרן, כלומר נאלם דום, מה עוד יש להוסיף.

לכאורה משה כבר אמר כי בני אהרן מכובדים יותר ממנו ומאהרן, כי הם נִקְדְּשׁוּ לה'. אלא שגדולי המפרשים, אינם מסתפקים בדברי משה. ושואלים מה חטאם של בני אהרן שימותו מיתה משונה זו, זה הכבוד שרחש להם הקב"ה?.

יש כפי הנראה חטא שהצדיק מיתה זו, כי אלוהים שופט צדק ומשפט שנאמר: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ". (תהלים פט) ורבותנו נסו למצוא את התשובה מגוף הפסוק: אשר לא צוה (ה) אתם (י/א) אלא שהמשמעות איננה מפני: שאסר עליהם להכניס אש זרה למשכן ומה שלא נאסר מותר? קושיה שבתחום החוק האזרחי שלפיו: כל אשר לא נאסר במפורש הריהו מותר. ואם דבר לא נאסר הרי הענישה עליו איננה תואמת לכלל המשפטי שימיו כימות עולם: "אין עונשים אלא אם כן מזהירים תחילה".

מכאן המפרשים נוטים למצוא סיבה למות בני אהרן מן הכתוב בתורה עצמה שם נאמר: "יין ושכר אל תֶּשְׁתְּ אתה ובניך אתך בְּבֹאֲכֶם אל אהל מועד ולא תמותו, חקת עולם לדורותיכם. (ויקרא י ח).

רש"י אומר כי מתו כי הם היו בגילופין. לכן מן הנאמר נשמע כי היו בני אהרן בגילופין. כך למעשה קרה למשה, גמל טוב לעמו וזכה יחס של כפיות טובה ולטרוניה. גם אהרן שנודע כרודף שלום, ועושה טוב, מנת חלקו לא הייתה כמידת נאמנותו ומסירותו לעמו ולאלוהיו, לגביו נכון לומר צדיק ורע רשע וטוב לו. ואף על-פי כן נהגו מנהיגים אלה לדבוק בטוב ולחזק את האמונה בעם למען ייטב לו.

יֹשֶׁר וְנִקְיוֹן כַּפַּיִם מִצְוָה מִן הַשָּׁמִַים
עֲשֶׂה טוֹב וּשְׁלַח אוֹתוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
יִמְצָאֶנּוּ הַזָּקוּק לוֹ יַגִּיעַ עֲדָיו וְיִטְּלֶנּוּ
וְעוֹשֶׂה הַטּוֹב בִּרְבוֹת הַיָּמִים יִמְצָאֶנּוּ
בּרַם הָעוֹשֶׂה טוֹב לָרָשַׁע שֶׁיְּצַפֶּה לָרַע
כִּי לְעוֹלָם הָרָשַׁע לִגְמוֹל טוֹב לֹא יֵדַע
אֶלָּא שֶׁעֲשִׂיַּת טוֹבָה לַזֻּלַּת זוֹ חוֹבָה
אַף וְיִתָּכֵן שֶׁתִּזְכֶּה לְרָעָה תַּחַת טוֹבָה
יִתָּכֵן בְּכַךְ הָרָשַׁע יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה