כחבר מרכז המשתייך לקבוצת מייסדי הליכוד, קיבלתי הזמנה לפגישה עם
בנימין נתניהו, ראש הממשלה ויו"ר התנועה, באותה שעה ממש בה נקבע מפגש של חברי מרכז עם ח"כ
מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים מטעם הליכוד ופעילה אינטנסיבית בנושאים חברתיים ולאומיים.
כששאלתי מדוע רוצה נתניהו להיפגש עם המייסדים נעניתי כי הוא מעוניין להתחיל ליצור קשר עם חברי המרכז לקראת כינוס הוועידה הקרובה, בה כידוע מעלה נתניהו הצעות החלטה שנועדו לצמצם עוד יותר את כוחם של פעילי השטח בתנועת הליכוד, לעומת הצעותיו של יו"ר המרכז
דני דנון שנועדו לשמור על כוחו של השטח.
היה ברור לי שאעדיף להגיע למפגש עם ח"כ רגב - מי שפועלת למען אנשי השטח מדי יום ביומו ונפגשת עימם במשך כל השנה ולא אחת לכמה שנים, כמו נתניהו. את עמדתי זו הצהרתי לפני מאות חברי המרכז שהגיעו לכינוס השנתי המרשים של מירי רגב.
זורמים מהליכוד לבנט ולפיד
חייבים להודות שיש היום בעיה מרכזית לליכוד כמפלגה השואפת להיות מפלגת שלטון דומיננטית, והיא - ראש המפלגה נתניהו, אשר מאז שנת 2006 מפלס את דרכו במסלול של הינתקות, הקפאה וייבוש של פעילי השטח, כדי לבסס לעצמו שלטון יחיד בלתי מעורער. לאחר שייבש את הסניפים ואת פעילי השטח, שיתק את מוסדות התנועה, הקפיא ודחה את הוועידה - גרם לתבוסה אדירה בבחירות, בהן ניצחו שני טירונים פוליטיים, לפיד ובנט, שהשכילו ליצור קשר הדוק עם השטח.
כשנבחר שוב לראשות הליכוד בשנת 2006, החל נתניהו נוקט בצעדים שנועדו להבטיח לעצמו שלטון יחיד נצחי. השלב הראשון שהשיג אז הפך את חברי מרכז הליכוד, פעילי השטח, לחסרי כל משמעות, כשהעביר שינוי בחוקה לפיה הכוח עבר מחברי המרכז אל כל מתפקדי הליכוד. לאחר מכן השלים נתניהו מהלך זה כאשר הורה להקפיא את כל התקציבים לסניפים, כשבכך גרם במודע לשיתוק מוחלט של אנשי השטח.
הדבר אִפשר לו לפעול ככל העולה על רוחו ולמָנות לתפקידי מפתח בכירים אנשים שלא היה להם שום קשר עם הליכוד ושום מחויבות לעקרונותיו (ביניהם אגב גם
נפתלי בנט), מה שאִפשר לשמאל להמשיך להפעיל את המדיניות שלו גם בזמן "שלטון" הליכוד.
שלטון היחיד של נתניהו מונע למעשה מפעילי שטח צעירים ונמרצים, הפועלים מזה שנים רבות למען הליכוד בכל רחבי הארץ מבלי שיהיה להם תפקיד רשמי, להצטרף למוסדות המרכזיים של התנועה והם זלגו וזולגים למפלגותיהם של לפיד ובנט. בניגוד גמור לנתניהו - יודעים לפיד ובנט ליצור קשר הדוק ודיאלוג שוטף עם השטח, עם פעיליהם ובוחריהם בפרט ועם הציבור הצעיר בכלל.
מעילה באידיאולוגיה של חוקת הליכוד
בנאום בר-אילן שצידד ב"שתי מדינות לשני עמים", מועל נתניהו למעשה גם באידיאולוגיה המעוגנת בפרק ב' של חוקת הליכוד (מטרות התנועה), שבין השאר קובעות כי "הליכוד הינו תנועה לאומית ליברלית הדוגלת בשלמות המולדת וחותרת לשמירת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כזכות נצחית שאינה ניתנת לערעור, להתמיד ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל ולהחיל ריבונות המדינה עליהם".
הדבר עורר שאלה עקרונית המלווה את החיים הדמוקרטיים הציבוריים: האם מפלגה ושלטון הם המטרה בפעילות הפוליטית, או שאיש ציבור הנאמן לעצמו חייב להציב לפני הכול את המטרות עימן הוא מזדהה ואותן הוא רוצה להשיג, כאשר המפלגה והשלטון הם רק אמצעי להשגתן.
מתי צריך לתמוך במנהיג ובשלטון
בליכוד יש פעילים לא מעטים החוששים שאפילו אם הטיעונים נגד נתניהו נכונים, הרי כבר פעמיים הליכוד הפסיד את השלטון בגלל שחברי הליכוד לא תמכו מספיק במנהיג התנועה או אף התנגדו לדרך בה בחר. מסתבר שיש כאלה בליכוד ובמפלגות אחרות, שהאידיאולוגיה, כולל הקשר עם פעילי השטח, לא ממש מעניינים אותם אם אין בצידם מנעמי השלטון.
לעומתם יש בליכוד רבים אחרים הסבורים שמפלגה ושלטון אינם מטרה אלא אמצעי להשגת המטרה. אלה חושבים שהמטרה והאידיאולוגיה שמאחוריה הם הטעם להחלטה להיות חבר מפלגה, וכי יש טעם בכך רק אם החבר מזדהה עם המטרות ועם האידיאולוגיה שלה, ורק בתנאי שהיא ו/או מנהיגיה מצהירים הצהרות התואמות מטרות אלה ואידיאולוגיה זו, ואם הם פועלים להגשמתן - בין באופוזיציה ובין בשלטון. אם המפלגה ומנהיגיה מצהירים ו/או פועלים בניגוד למטרות ולאידיאולוגיה המופיעים בחוקתה - אומרים אלה - אין טעם להיות חבר במפלגה ואין שום ערך לעצם היותה בשלטון.
