והגדת לבתך

הושקעה מחשבה רבה בעיצובו של הספר. הגרפיקה משרתת את תוכן ההגדה השוזר ישן עם חדש, נשי עם גברי, מסורת עם חידוש. בהיפוך מכוון, טקסט ההגדה המסורתי מופיע על קלף בתוך מסגרת פרחים (הקשר נשי). ממולו הטקסט החדשני מופיע ללא מסגרת, בעימוד המאזכר דף תלמוד (הקשר גברי).

בצד הטקסטים העכשוויים מופיע סמל המאפיין אותם:

• "עבודת טלאים" - סיפורים קצרים על נשים גדולות - נשים חדשניות, פורצות דרך שהקדימו את זמנן;

• "פאזל" - מביא את סיפוריהן של נשים למדניות, נשים שלמדו, לימדו וכתבו בזמנים בהם לא היה הדבר מובן מאליו.

• "אור וצל" - סיפוריהן של נשים לוחמות בצה"ל ובמחתרות שלפני קום המדינה.

• "שני הצדדים של אותו השלם" - קטעים המובאים בהקבלה לטקסט המסורתי ויוצרים עמו שלמות.

ילידת ירושלים, שנת 1963. נשואה ואם לשישה בנים. מתגוררת בישוב מעורב לדתיים וחילוניים - תקוע שבמדבר יהודה. חוקרת, לומדת ומרצה בתחום המגדר. בעלת תואר שני בחינוך והוראה ונמצאת בתהליך של לימודי מחקר לקראת תואר שלישי בתחום המגדר, באוניברסיטת בן-גוריון.

בין הקורסים בהם השתתפה: פמיניזם ויהדות, מגדר וחינוך, תיאוריות פמיניסטיות, מעמד האישה בישראל, פסיכולוגיה של האישה, נשים ופוליטיקה ופמיניזם רב תרבותי.

עוסקת בחינוך, טיפול, הוראה ועבודה עם אוכלוסיות מוחלשות. מנהלת יחידה להתפתחות הילד. מומחית ללקויי למידה ובעלת קליניקה פרטית להוראה מתקנת. מתנדבת בעמותת 'חיבוק ראשון' (עם תינוקות חולים שננטשו בבתי חולים).

מתנחלת, שומרת שבת בלי שביס, המאמינה בערכי ההומניזם כבסיס לחיינו. מאמינה כי את המסורת צריך לשמר, אך רוצה בכל מאודה לשנות סדרי בראשית ולתת לנשים את המקום המגיע להן בהיסטוריה ובהווה. בין לבין כותבת הרבה למגירה ומדי פעם גם מפרסמת. בעלת אוסף אישי של עשרות הגדות, חלקן כבר עברו מדור לדור.

הרעיון לכתיבת ההגדה נולד לפני כ-15 שנה, כשהמחברת ערכה לראשונה סדר פסח לבד עם אמה ובניה, לאחר שהתגרשה מבעלה ואביה נפטר. עריכת הסדר הוטלה עליה. היא הבינה שבערב זה היא רוצה שהיא ובניה יתחברו לכך שגם נשים היו חלק מסיפור יציאת מצרים, ושלאורך כל דורות המורשת היהודית, נשים הובילו תהליכים והיו שותפות מלאות לעשייה הדתית והחברתית.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור לידתו של עם. בכל שנה חוזר העם היהודי לרגע בו בחרו קובץ בני אדם, קומץ עבדים, את עתידם. הסיפור מתחיל ביעקב שעבד את לבן וממשיך עד עבדות מצרים, עשרת המכות והיציאה לעצמאות.

עם ישראל יוצא לחופשי בבריחה דרך מדבר המסמל על-פי תורת הקבלה, את האין, את הריק ומגיע אל הים. הרב מנחם פרומן זצ"ל, רבה של תקוע הרבה לדבר על הרגע הזה רגע הלידה. הוא תיאר את צעקת בני ישראל על שפת הים כצעקת היולדת על המשבר (בשעת הלידה).

כשהציגה טליה בפני הרב מנחם פרומן את ההגדה, (היה זה ימים מספר לפני שנפטר ממחלה קשה), הוא אמר שזו בשורה. זו ההגדה הראשונה שקולן של הנשים נשמע בה כפשוטו. בלי תחכום. וזה הקול האמיתי של ההגדה.

קולן של נשים שונות לאורך ההיסטוריה שבחרו להיוולד מחדש. שבחרו לקחת את גורלן ולהפוך אותו לאחר. הוא פרפרזה אישית של כל אחת מהן ליציאת מצרים. יציאת מצרים אישית. יציאת מצרים משלה.

בהגדה של פסח לא מוזכרת מרים הנביאה, אך המדרש מספר עליה רבות. אחד מדרשים קושר אותה לגאולת עם ישראל בכך שלא ויתרה ונאבקה למען המשך הבאת ילדים לעולם. המדרש מספר, כי עמרם (אביה של מרים) פרש מאישתו כי אמר אם כל הבן הילוד יומת, אזי אין טעם בהבאת ילדים לעולם. וכך עשו כל הגברים בני דורו שראו בו מנהיג.

מרים יצאה בקול נגד אביה ואמרה שפרעה אומנם גזר על הזכרים אבל לא על הנקבות ובכך שאביה פסק מקיום יחסי אישות הוא גזר מוות על הנקבות. מייד באותו יום (כך על-פי המדרש), חזר עמרם לאישתו וכך עשו כל הגברים אחריו. משה נולד בעקבות אירוע זה. וגם עליו לא ויתרה מרים וחיפשה דרך יצירתית לעקוף את הגזירה.

כמרים הנביאה, המנהיגה, לוחמת למען המשך הילודה. למען הילדים (והילדות!) למען המשך קיומו של העם. בהזדהות עם הערכים אותם מייצגת דמותה של מרים. עם אורח החיים שלה, הלא ממושמע הפורץ גבולות. אוהב אדם. מרים שהצילה את מנהיג העם במים וגם (על-פי המדרש) החייתה את העם כל שנות המדבר במים (באר מרים שהלכה עימם 40 שנה). מרים ששרה על שפת הים (ולא התביישה להשמיע קולה בחשש שמה הינו ערווה). מרים שדיברה עם משה אודות האישה שלקח ויחסו הלא מספיק מתחשב כלפיה. אל מרים הזו רצתה טליה גולן לחבור והוסיפה את שמה כשם נוסף לשמות אותם נתנו לה הוריה.

כל חייה המקצועיים עסקה טליה, דרך עיסוק בחינוך מיוחד, בהעצמה של ילדים מתוך אמונה כי לכל ילד, ולא משנה כמה פגוע הוא נולד, יש פוטנציאל לגדול ולהתפתח. כיום היא מנהלת יחידה להתפתחות הילד המתמחה בטיפול בילדים להם עיכוב התפתחותי. זאת לצד הוראה בתוכנית של לימוד לקראת תעודת בגרות ביחידות מותאמות לתלמידים בחינוך המיוחד.

בנוסף, מתנדבת בעמותת "חיבוק ראשון". עמותה ששמה לה למטרה לעטוף בחיבוק תינוקות שננטשו בבתי החולים. ילדים אלו שנולדים לעיתים פגועים וזקוקים לחודשי תמיכה במחלקות לטיפול נמרץ ילודים, עלולים לאבד את הקשר האנושי הראשון לו זקוק כל ילד להתפתחותו הפיזית והרגשית. כשהבינה שלא תוכל להביא עוד ילדים לעולם (מסיבות רפואיות), בחרה להתנדב למען ילדים של אימהות אחרות. ילדים שאמותיהן, מסיבות שונות, לא יכולות לתת להם את הדבר הבסיסי ביותר להתפתחותם. בכל עת שנדרש היא מגיעה (עם עוד מתנדבות) מספר פעמים בשבוע לתת לתינוקות אלו, יהודים וערבים, את החיבוק והחיבור כפי שנתנו אימהותיה הרוחניות מרים, שפרה ופועה. וכפי שבת פרעה עשתה בדיוק את זה, עם התינוק (העברי) הנטוש שמצאה ביאור.

הגדה של פסח. שלוש מילים מלאות הוד, משמעות וזיכרון. שולחן ערוך, משפחה, ריחות מענגים. מילים וטעמים. ספרים מוכתמים ביין. דפים מצהיבים ונוסחים מחודשים.

תמונה: סבא וסבתא והמון דודים. או אולי אימא, אבא, ילדה ושני זרים. ויכול גם להיות: חדר אוכל בקיבוץ. כולם חברים. ערב של ניגודים. מלא בזיכרונות קולקטיביים ואישיים.

זיכרון אישי. תמונה: אני ילדה צעירה, חכמה. מעט תמימה, הולכת לבית הספר. שם לומדת מקרא ותנ"ך והיסטוריה. יודעת לשנן. מתרגלת מניה של תאריכים חשובים. לומדת לענות תשובות ארוכות, מורחבות, מורכבות. מלאות. אך לא יודעת לשאול!

"ילדה טובה" מכנים אותי כולם. אך אני לא שלמה. משהו בי חסר.
בחינוך הליבראלי בו זכיתי ללמוד, התקיימו שיעורי גמרא, גם לבנות. ידענו לתרגם מארמית לעברית. לקרוא בחופשיות בכתב רש"י ולהתפלפל בסוגיות שונות בגמרא, אותן הבנו דרך קריאה בראשונים ואחרונים [1].

מוריי הרבו לשאול: "מה היה קשה לרש"י? למה התכוון המשורר? למה התכוון האמן ביצירתו? מה רצה כותב המאמר להביע?" הם אף פעם לא שאלו אותי מה קשה לי בטקסט, למה אני מתכוונת ואיך אני מרגישה כשאני נדרשת לקרוא, להתפלל, לקיים הלכה זו או אחרת.

היכן אני? היכן החיבור שלי? מה הקשר שלי לאורח החיים בו אני חיה? מה הקשר שלי למקרא, לתלמוד, ללימוד, להלכה, להיסטוריה, לספרות, לתרבות בה אני חיה ורוצה לחיות?

כשבגרתי והתחלתי את לימודיי האקדמיים, ביניהם לימודי מגדר, נחשפתי למגוון רחב יותר של שאלות, אך בעיקר ליכולת לשאול. לשאול "מדוע". מדוע בחר המחבר לספר סיפור זה ולא סיפור אחר? מדוע בחר ההיסטוריון להאיר דמות זו, מקום זה, אירוע זה ולא אחר? מדוע בחר האמן בזווית הראייה אותה בחר?

וניתן מקום גם לשאול: "איך". איך כל זה קרה? מה היו התהליכים התרבותיים והחברתיים שהובילו לכתיבה זו, לראייה זו?

לשאלת ה"אין" התוודעתי בשלב מאוחר יותר. נזקקתי לעוד בשלות כדי לשאול גם על ה"אין". מה אין בסיפור ומה חסר בו? מי בסיפור נוכח ומי נפקד? למי ניתנת הבמה המרכזית ומי לא מוזכר אפילו ברקע? הבנתי כי לשאול על החצי המדובר פירושו לבחור לא להתייחס לחצי המושתק.

העיסוק בהוראה ובטיפול חיזקו אצלי ידיעה זו. חיזקו אצלי את ההבנה כי אל הדברים שניתן לראות, לשמוע, לחוש, ניתן להתייחס, ניתן לטפל בהם. אבל את הדברים שהתלמיד, הלימוד, הטיפול והחיבור לא חשפו, חובה לשאוף לחשוף. חובה אותם לחקור, לדרוש ולשאול. כי שם, בדרך כלל, נמצאת אמת גדולה יותר, נמצא שורש עמוק יותר, נמצאת סיבה טובה יותר, לדבר הפשוט שכל אחד יכול לראות.

הנישואים ולידת בניי חייבו אותי לבחור. לבחור את הדרך בה אני רוצה לגדל את ילדיי. לבחור את הסיפורים אותם אני רוצה לספר. לבחור האם לשים בסופם סימן קריאה או להשאיר מקום לשאלה.

הבנתי כי ביכולתי לבחור מה אני רוצה להציב במרכז הסיפור ומה בשוליים. מה אני רוצה להאדיר ואילו דברים להקטין. אילו ערכים אעביר לילדיי כשאנכיח או אשתיק דמויות. כשאשאיר רווחים או אמלא. כשאציב עצמי במלואי כאישה או אמלט אל הצל.

ואם בשגרה עולות השאלות, על אחת כמה וכמה בליל הסדר. הלילה בו חובה על כל הורה לחבר את ילדיו לעבר המשותף לנו כעם. בערב בו חובה לשאול וחובה לענות, בלילה בו כולנו ילדים השואלים "מה נשתנה?" ו"מה העבודה הזו לכם?" ומרור זה "על שום מה?" ואיזה מין בן או בת אני? ומה כתוב בהגדה? ואיך כל זה קשור אליי? ומי בחר לכתוב ולהכניס להגדה טקסט זה או אחר? מה לא נכנס? ומי לא נכלל בערב הזה, בו הזיכרון הוא לא רשות אלא חובה כלפי העבר, ההווה והעתיד המשותף?

ברור היה לי כי לא אוכל לקיים כל אלו מבלי שאזכיר את כל אותן הנשים שעשו, חלמו, טיפלו, לחמו, למדו ולימדו, קראו, מרדו, ילדו, נאבקו, חידשו ודרשו. אותן נשים שהן אמותיי. ואמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד ושמואל... ובניי.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם..." (שמות יג, ח).

"וכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" (מתוך ההגדה).

עיקרו של ליל הסדר. הוא סיפור הסיפור. חז"ל הפכו את ליל הסדר מלילה שבמרכזו קורבן הפסח, כפי שהיה בתקופת בית המקדש, ללילה של חינוך הילדים וחיזוק ההזדהות עם סיפור עמנו. העיקרון החינוכי שקבעו חז"ל הוא שיש להתייחס ליכולות השונות של כל אחד ואחד מהמשתתפים היושבים סביב השולחן ולתחומי העניין שלו, "לפי דעתו של הבן אביו מלמדו" (משנה פסחים י, ד).

ולפי דעתה של הבת אימהּ מלמדתה.

חיבור זה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִתְּךּ", רוצה לחשוף. שואף לשפוך אור אל חייהן של נשים שעליהן כמעט ולא כתבו. שדמותן כמעט ולא ידועה. ששמותיהן אולי נשכחו. שדמותן אבדה. שקולן הושתק. שפועלן לא הונצח. שעבודתן לא הוערכה. שחיו בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית. שפעלו בתחומים שונים ומגוונים. שיצרו וחידשו והעזו.

סיפורן של נשים אלו נושא, במרכיבים השונים הקיימים בו, חלקים מן הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שלא היה שלם בלעדיהן. חלקים מההיסטוריה שלנו, שהינה חלקית בלעדיהן. מהשורשים שלנו, הקטועים בלעדיהן.

בכל סיפור ישנם פרטים המרכיבים את תמונת העבר של עמנו ונתונים המרכיבים את הווייתנו וזהותנו בימינו.

תקצר היריעה מלהזכיר את כולן. הבחירה הייתה קשה. את מי להזכיר ואת מי לא. מי תיכנס ומי לא ולמה. מה יהיו הקריטריונים עליהם אבסס את החלטותיי. שפע הנשים אליו הגעתי. שפע הסיפורים והתזכורות שפתחו במילים "עליהן לא כתבו...", שהסתיימו בתקווה כי "העוול יתוקן והמעוות יתקון", רק חיזקו בי את הידיעה כי הסיפור אותו אני רוצה לספר צריך להיות מסופר.

לא כספר עיון למעוניינים להרחיב דעת, אלא כחלק מהאתוס המרכזי של עמנו. כחלק מליל הסדר, מהלילה בו מתחייבים הורים וילדים לדעת את העבר, בכדי לחיות את ההווה ולבסס את העתיד.

הבחירה הייתה בסופו של דבר בחירה נשית-אינטואיטיבית. ניסיתי להרגיש האם אני מתחברת אל אותה דמות. האם אני מרגישה חיבור בין פועלה לטקסט. בבחירה האינטואיטיבית הנחתי את היסוד לקריאה אינטואיטיבית, לקריאה שתפעיל את כל החושים.

הסיפור שלהן נועד לכל בת, על-מנת שתוכל למצוא את הדמות אליה תרגיש קרובה ושייכת. לכל בן, שיוכל לפתח הקשבה לאחרות ולאחרת. לכל קורא, שיוכל להרגיש איך בסיס זהותו מתרחב ומתמלא בתכנים חדשים.

על כל אחת מהן כתבתי מעט, כמעט ברמז, בכדי להשאיר מקום לדמיון, לשאלות ולחקר שלכם הקוראים, השומעים. כי גם הסיפור שאני בחרתי לספר אינו הסיפור השלם, האמתי, אלא בסופו של דבר - הוא הסיפור שלי.

1. המושג "ראשונים" מופיע בספרות חז"ל ככינוי המציין זמן - דורות ראשונים או אנשים מדורות ראשונים. ניגודם של הראשונים הם האחרונים, המאוחרים. המושג "ראשונים" מתכוון לחכמי ישראל שפעלו בימי הביניים במשך כחמש מאות שנה, מן המאה האחת עשרה (סוף ימי הגאונים) ועד המאה השש עשרה. יצירתם של הראשונים החלה במרכזים שהתפתחו באשכנז ובספרד - בגרמניה ובצרפת, בספרד ובצפון אפריקה. הפוסקים האחרונים חיו ופעלו מאז ראשית המאה ה-17 ועד ימינו אלה (מתוך: לקסיקון לתרבות ישראל, אתר מט"ח)