ישנם ארגונים רבים של זכויות אדם בעולם, אבל אני לא חושב שיש ארגון כמו אונר"א שמתמקד רק בבעיותיו של עם אחד. הארגון הוקם חמישה ימים לאחר הקמת הנציבות הפליטים העליונה של האו"ם, שמטרתה הייתה שילוב פליטים במדינות בהן הם שוהים, משום שמדינות ערב סירבו ליישב אותם בתחומן, ולכן פעל ליישב את הפליטים הפלשתינים באורח קבע במדינות אליהן הגיעו.

הארגון מספק צרכים הומניטריים רבים, כולל ספרי לימוד. בבדיקה שנעשתה נמצא, כי בספרי הלימוד של אונר"א חיה ובועטת ההסתה נגד ישראל ושלילת הלגיטימיות שלה. המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון מצא, כי בספרי הלימוד שוללים את הלגיטימיות של ישראל, וקוראים לפעול נגד ישראל באמצעות מאבק אלים ולא בדרכי שלום.

אונר"א הגיבה ואמרה, כי לא קיימת הסתה בספרי הלימוד שלה. במקרה הזה יש אחת משתיים: או שלאונר"א אין מושג מה נכתב בספרים שלה, או שהיא לא מחשיבה את העניין כהסתה. בנוגע לאפשרות הראשונה, היא נראית פחות אפשרית, שהרי מטרת הארגון היא לדאוג לפלשתינים, אז לארגון יהיה חשוב לדעת מה הם מקבלים, כי שמם נמצא על המוצרים. מה שמדאיג הוא האפשרות השנייה. אם לא מחשיבים את העניין כהסתה, הסכסוך הזה יימשך לנצח. כבר כתבתי בעבר, כי החינוך הוא הבסיס להפסקת הסכסוך. אם ארגון רשמי (של האו"ם!) פועל כדי להנציח ולהמשיך את ההסתה נגד ישראל, שהעולם לא יבוא אחר-כך לישראל בטענות שהיא לא פועלת מספיק כדי להגיע לשלום.

השבוע דווח על מחאות נוספות באירן נגד המשטר. הפעם המחאות היו הרבה יותר שקטות, והתנהלו בעיקר על קירות הפייסבוק. המחאה הייתה על כך שהמשטר האירני, ובעיקר הנשיא חסן רוחאני, לא התנהגו כמו ישראל.

אירן לא הצליחה להגיב בהתאם לחטיפת חייל על-ידי פקיסטני, והחוטף הפקיסטני רצח את החייל. הטענה הייתה שרוחאני צריך ללמוד מהתנהגותה של ישראל בפרשת גלעד שליט. לטענת המוחים, רוחאני היה צריך ללמוד מראשי ממשלת ישראל שבמשך חמש שנים פעלו כדי לשחרר את גלעד שליט. בפוסט אחד נאמר, כי אולי אנשים קוראים "מוות לישראל", אבל ישראל שחררה 1,072 פלשתינים תמורת חייל אחד. בפוסט אחר אמר הכותב שהוא מעריץ את ישראל על פעילותה לשחרור גלעד שליט.

אולי דברים אלו נכתבו בעיקר מחוץ לגבולות המדינה, אבל צריך לזכור שהרבה מאוד אזרחים אירנים לא תומכים במשטר האייתולות, והיו רוצים להחליף את השלטון. לא ידוע האם ומתי זה יקרה, אבל האירוע הזה יכול להראות מה אירנים רבים באמת חושבים.

לאחר ששיקמו את קשריהם עם אירן, רוצים עכשיו בחמאס לחדש את הקשרים עם ירדן. מאז 10 במרס, לאחר הריגתו של השופט הירדני בגדה המערבית, החל חמאס לחדש את קשריו עם ירדן. כעת הארגון מצהיר, כי הוא רוצה לפתוח מחדש את משרדיו בירדן. הצהרה זו מצטרפת לחשש של ירדן בנוגע להסדר ישראלי-פלשתיני, שיבוא על חשבונה של הממלכה. הדבר נוגע להצעה של "מולדת חלופית" שנדחתה יותר על-ידי חמאס וירדן, מאשר בידי הרשות הפלשתינית.

גורמים בחמאס הבטיחו לירדן, כי אין לארגון אינטרס להשתמש בממלכה כמוקד הפעילות המרכזי שלו. פעילות הארגון בממלכה תיעשה בהתאם למגבלות היחסים שלו מול האחים המוסלמים בירדן. בנוסף, קשרים אלו לא ישפיעו על מחויבותה של ירדן להסכם השלום עם ישראל ועל קשריה עם ארה"ב.

למרות הבטחות אלו, המלך עבדאללה צריך להיזהר מאוד כעת. החזרתו של חמאס לממלכה, יכולה להביא עליה את סופה. בממלכה יש רוב פלשתיני, שחיבורו עם חמאס והאחים המוסלמים בירדן, יכול להביא להפלת השלטון ובית המלוכה. המלך עבדאללה צריך לזכור עם מה אבא שלו היה צריך להתמודד. אולי השתנו העיתים, אבל לא השתנה הדין. קשרים עם החמאס יכולים לעלות ביוקר לממלכה ההאשמית.

בקרוב ייערכו בלבנון בחירות לנשיאות המדינה. כמו בישראל, בית המחוקקים הוא שבוחר את הנשיא. אבל בשונה מישראל, כאשר לנו יש מועמדים רבים, בבחירות לנשיאות לבנון אין אפילו מועמד אחד. משום שהנשיא נבחר על-ידי בית המחוקקים, הוא למעשה נבחר על-ידי ראשי הפלגים בלבנון. ומי שנותן את המילה האחרונה הוא מי שתומך באותם פלגים, ואלו המעצמות האיזוריות. מכאן, שלכל מעצמה איזורית יש את האפשרות לשחק תפקיד בזירה הפוליטית בלבנון ובבחירת הנשיא. בבחירות האחרונות בשנת 2008, מישל סולימאן נבחר לאחר הסכם סורי-סעודי, שקיבל את הסכמת ארה"ב.

מאז מלחמת האזרחים בלבנון ועד היום, לסוריה היה תפקיד מפתח בקביעת זהותו של נשיא לבנון. כעת, עם מלחמת האזרחים בסוריה, אירן תפסה את מקומה של סוריה. במקרה כזה, לאירן יהיה כוח רב בקביעת זהותו של נשיא לבנון הבא. נשיא לבנון שהוא שליח של אירן, יצטרך לזכור מי באמת מינה אותו, וכנראה יכיר תודה לאירן ויפעל לטובתה – כמובן על חשבונה של ישראל.

למרות חילוקי הדעות הרבים ביניהן, לארה"ב ולרוסיה יש כעת דאגה משותפת: התחזקות האיסלאמיסטים במזרח התיכון. במאמר דעה שפורסם השבוע באתר "אל-מוניטור", אומר הכותב, כי גל הטרור שקורה במדינות ערב במזרח התיכון צריך לשמש צלצול השכמה עבור מעצמות העולם.

כידוע, בסוריה פועלים לוחמים ג'יהאדיסטים שהגיעו ממדינות אירופה. וכעת, מדינות אירופה השונות חוששות מחזרת אותם לוחמים אליהן, שם יבצעו פיגועים בשם האיסלאם. מפלגות ימין קיצוני משתמשות בפחד זה כדי להעצים את כוחן הפוליטי. העיתונות האירופית הביאה דוגמה לכך: ישנה תחזית כי בבחירות הבאות לפרלמנט האירופי, מפלגות ימין קיצוני ישיגו כ-10% מהקולות, השקולים ל-50 מיליון מצביעים.

מדינות אירופה מתחילות להבין את מה שישראל הבינה כבר לפני שנים רבות: אי-אפשר לדבר עם קיצוניים. אנחנו למדנו את זה לאחר שנים של מאבק, דבר שהאירופים יחושו גם הם אם לא יפעלו בהקדם ובהתאם. נראה כי בשונה מהמשפט המוכר, האיסלאם הוא לא הפתרון.