איבת עולם

כיום אני נמנה כנראה עם "אנשי האמצע", שאיננו מחויבים לא לימין החולה ולא לשמאל הנרקב בראש חוצות גם הוא. לאחר עשרים ואחת שנה מאז הסכם אוסלו שנפח רוחו מכבר בראש חוצות, עברתי שלבי התחככות שונים עם המציאות כדי להבין כיצד העם הזה שלנו התפצל כמו בשסעת ארורה. הסכיזופרניה הקשה הזאת מחייבת בחינת מצב אחת לתקופה. אדם חייב לברר מקומו תחת השמש וכך נהגתי והגעתי למסקנה שאין מנוס ממנה, יהיה אדם ממוקם בקשת הפוליטית העקומה שלנו היכן שיהיה; אבל הפלשתינים מעולם לא ישלימו עם מדינת העם העברי בארץ ישראל.

הפלשתינים אינם מיוצאי חלציים של אברהם, אינם ולא היו. הם דומים באופיים ובשנאתם הנוראה את העם העברי לבני עמלק. קרבתם אינה פחותה גם על-פי התנ"ך מבני ישמעאל הסוררים. עמלק היה בנו של אליפז בן עשיו. והוא עצמו אבי העמלקים המכונים "ראשית גויים" מאז ועד עולם, ככתוב: "וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד". זהו העם שניסה להכות בבני ישראל בעלותם מן המדבר. לדעת יודעי דבר, העמלקים של אז התגלמו בפלשתינים של היום, עם שצמח אין מאיפה, והמה רואים ייעודם בהשמדת מדינת ישראל; כתישתה עד דק.

יהיו רבים שיחלקו על דעתי זו לישרה כצחיחה ושטוחת-רוחות, ורשאי כל אדם להתנער מגישתי ולחרפני כרצונו. אך העובדות הצומחות מול עינינו מגלות לעיני עדת בני-אדם המחפשים להעלות עלינו כורת, ומכאן חובתנו להיפרד מהם בנתק מוחלט, שכן שנאתם התהומית לא תשתנה בעוד דורות; איבת עולם היא, קנאה הנובעת מתסכולם כי אין הם משתייכים לעדה העברית.

מי שבאמת חרד לגורל צאצאיו צריך לפעול להשיב לנו בינה שאבדה ומקומה נכבד בצידה של ההומניות. אך גם גישה זו שערכה רב ונחשב, הופכת בהגזמתה הפרועה לחרב פיפיות קטלנית; אם יימשך קשר עם הפלשתינים מסיבות שאינן לעניין, נמצא עצמנו ממשיכים לנסר במו ידינו יסודות קיומנו. עלינו להיגמל מקרבה אליהם. חובה ללמוד לקחים מהנעשה עם ערביי מדינת ישראל החיים אתנו בעל-כורחם שישים וחמש שנים ושונאים אותנו בצורה בוטה, בלי הסתר, בגלוי ובנוקבות פוצעת. אם אלה שחיים טוב יותר מאחיהם ברחבי-עולם כך מתייחסים אלינו, שערו את גודל שנאת אחיהם המפעפעת כארס כלפינו, ועומקה בלי תחתית.

האחים האלה, הפלשתינים, ממילא אינם מסוגלים להקים לעצמם מדינה. הם חיים מאונר"א. הם חיים מתמיכת העולם כולו, והשנאה המבעבעת כלפינו כלבה רותחת, נועדה לחורכנו עד תום. מי שמתעלם מדרכיהם הפתלתלות באמצעותן הם מפעילים את מכונות ההסתה המאיימות שלהם, צריך לדעת כי כך יהיו פני הדברים גם לאחר הסכם שלום, כביכול; הם יקיזו את דמנו בהתמדה, בעקשנות, ובשחיתות-מידות שבוודאי תתחבר בקלי-קלות למושחתינו. הון ושלטון יחגגו משני עברי הגדר.

ההיסטוריה חוזרת. כמו ממרחק אלפי שנים, מירכתיים אפלים אנחנו חוזרים לאותו מצב בו הצטווינו להכחיד ולהשמיד את עמלק שקם להשמידנו. אנחנו להבדיל נשמרים מכוונות לפגוע בפלשתינים. אבל אנחנו חייבים להתעשת ולדעת בדיוק באיזו מי מדמנה טובענית רגלינו עומדות; עלינו מוטלת אחריות לשמור על גחלת הגאולה. זו פרצה באותו יום שישי, ה' באייר התש"ח, בביתם של צינה ומאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המחוז השפוי ביותר בארץ-ישראל.

מאז סולפה מגילת העצמאות עד לבלי הכר. עוותו הכוונות. המגילה והמציאות כה שונות זו מזו, כמעט כמו סתירה הסוטרת לאבות שקצרה דעתם מלראות את יום המחר.

הפלשתינים נוהגים בנו מתוך גבהות לב-מטופש. אל לנו להיסחף ולהיגרר אחריהם. מי שרוצה בשלום יכול לסגור הסכם היסטורי בשעות ספורות, לאחר עשרים ואחת שנים של טחינת הידוע לכל עד להקיא. אבל התיאבון הפלשתיני מעביר אותם על דעתם. אנחנו חייבים להסתגל לפאזה אחרת, להתנתק, להניח להם בבדידותם להקים מדינה שבירתה היכן שירצו, רק לא בירושלים שהייתה מאז ומעולם בירתו הנכספת של העם העברי, או לחלופין, בני ישראל, כפי שהשם הזה נפוץ באלפיים איזכורים מפורשים בספר הספרים.

האיומים של הפלשתינים תופחים כעוגת שמרים בלתי-מרוסנת. ואילו אנחנו התמחינו בהפיכת כמירה למעלת חנפנות של כאלה שמצפונם הלאומי מייסר אותנו. הרי זו חנופה מסלידה שגורמת לרבים וטובים, באמת ובתמים, לדרדר את כולנו עד לגרימת נזקים המסכנים את ביתנו היחיד.

הייתי עד-נסחף לתהליך ההומניזציה שלנו שהפכה כמעט לטירוף חצי-לאומי. תוך פרק זמן קצר יחסית הלכנו שולל אחרי אורי אבנרי וחבריו, כיוסי ביילין, ד"ר פונדק וליצנים דומים שהפכו נתחי היסטוריה שותתי-דם לבדיחה תפלה. ישבתי בחברת אנשים רציניים שלא הם ולא אני קלטנו את הבגידה הגדולה שאנחנו בוגדים בהורינו, מחלוצי הציונות שמהם נולדה המדינה, ולפתע לא ידענו איך מסתדרים איתה ושומרים עליה.

הייתי עד לשיחות שכמעט גבלו בתחרות מי יותר יתגלה כהומני מחברו - ושכולנו נלך לעזאזל! כל אחד תרם מיכולתו לאולימפיאדה ההומנית הזאת תוך גילוי כישרונות נדירים לאבחן איך אנחנו מתעללים באומללים הפלשתינים. הכיבוש האכזרי. ממרחק השנים אני מזדעזע מהשקיעה שלנו בביצה הזאת שלא הייתה נאיבית, אלא טראגית. השקיעה הזאת הגיעה בזמן האחרון לתופעת "זוכרות", שאינם אלא חבר מטורפים חולי-נפש הצוהלים כאשר כל חייל שלנו נהרג, והם יוצאים במחולות של כת השטן. קבוצה קטנה, אך מצביעה בבירור על היותה יוצאת חלציה של תקופת שנות התשעים של המאה הקודמת, שהולידה מתוכה את הנשים הצדקניות של שומרות המחסומים וכיוצא באלה.

ירדנו מהפסים והגיע הזמן לחזור אליהם, להעמיד בראשנו קטר מודרני ורב-עוצמה, לא כמו הפריכה הזאת השוכנת בלשכת ראש הממשלה. עדיין אין לנו מושג על ויתוריו, למרות שכבר מסתננות שמועות שהיו אלה ויתורים מפליגים לא פחות משהציע רב הנוכלים אולמרט, כפי שקבע את טיבו ומעמדו בית המשפט המחוזי בתל אביב.

אבל שוב אבו-מאזן, אנטישמי פלשתיני וחבריו, שהם כמו מטבעות עם שמונה צדדים, המשתנים בהתאם לנסיבות, והעיקר לנגוס בנו ולחשוף את עצמותינו. שכחנו את הפראות החייתית של "לוחמי החרות" האלה שרצחו ופצעו אלפים מבני הארץ, באוטובוסים, בבתי-קפה, בקניונים. השאהידים המקודשים הפועלים באכזריות של חיות טרף משתוללות.

אכן, נמניתי עם אלה המוכנים לצעדי ויתור מטופשים וחסרי אחריות. לא עוד בנושא הזה. אם הפלשתינים רוצים להתנהל בדרך אחרת בלי סחיטת בקשישים, אנחנו נהיה פה מעבר לגדר, עם אוזן כרויה להקשיב להם. אבל מבלי להתחייב לדבר עד שניווכח כי הם מכירים בזכותנו להיות עם חופשי בארצו בתוך גבולות שניתן להגן עליהם.

עם עמלקים תתעמלק. בינם לבינינו אין קרבת דם והם אינם בני משפחה אלא אויב מר. עלינו להחזיר לעצמנו את שלוות ההיגיון. בלעדיו נמשיך להיות הומניסטים קומיים ומעוררי-עצב שראויים לכל הצרות הניתכות עלינו תוך ביזויינו המתמיד, המעליב והפוגעני. אנחנו הם אלה שמוכנים לוויתורים מפליגים שאין דומים להם - ומזווית שפיטתם לא די בכך. הם רוצים את הטלית כולה.

מבחינתי, שהפלשתינים יישארו מעבר לגדר. בלעדינו. עד שהם יחפצו בנו. ואם לא, אז לא. מדינת ישראל תתקיים בתנאים טובים לאין שיעור בלעדי אותו חלום באספמיה על שלום שמתחילתו לא היה כזה, כשהוא רווי בשנאה נוראה כלפינו. זהו החלום שנשיא המדינה שמעון פרס שוגה בו לצערי והוא טועה ומטעה. טוב הדבר שהתקבל חוק "משאל-עם". כך יינתן לנו לבטא איש את עמדתו וכאשר יפול הפור נדע לאן פנינו מועדות.