זה שמזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי גילה בסנט, כי ישראל היא האשמה בפיצוץ המו"מ - ואח"כ הזדרז לשגר מסר "מתקן" צבוע לירושלים - לא צריך להפתיע. הרי כבר למדנו מניסיון העבר, כי אם קורה משהו רע במזרח התיכון, ישראל היא תמיד האשמה הטבעית.
בין אם מדובר בצליבתו של ישו, מתקן עולם מבית לחם, שההיסטוריון החדש אבו-מאזן חשף רק לאחרונה את זהותו הפלשתינית, המשך בכריש סוכן ה"מוסד" ששוגר למימי שארם-א-שייח' כדי להרוס את תעשיית התיירות של מצרים, וכלה זה עתה בטירפוד מאמציו הסיזיפיים של ג'ון קרי לקרב בין ישראל לפלשתינים.
אבל מה שמפתיע בהכרזתו הטריה של קרי - שנתקבלה בשמאל הישראלי באנחת רווחה קולנית ("ידיעות" אפילו שקל להוציא יחד עם
הארץ גיליון חג מוקדם) - הייתה העובדה חסרת הפשר, שקרי ניזקק לשבוע ימים(!) כדי לגלות מי אשם. וזאת, דווקא אחרי שזמן קצר אחרי הפיצוץ בשיחות על-רקע עסקת שיחרור
פולארד ופניית אבו-מאזן ל-15 ארגונים בינלאומיים, התבלבל מזכיר המדינה המאכזב והצביע על שני הצדדים כנושאים באחריות משותפת לכישלון.
דווקא מעצמת-העל, שבעזרת טכנולוגיות ציתות דמיוניות חדרה אפילו לנייד של אנגלה מרקל, לא הצליחה במועד לחשוף את זהות סרבן השלום הקבוע, זהות שהייתה ידועה לגורמי האופוזיציה בישראל עוד בטרם החל המו"מ. נכון שרוב אתראות הפיצוץ נכתבו בעברית, אבל מותר בהחלט לנחש שהיה מי שדאג לרמוז לוושינגטון שעליה להזדרז ולחזור לדרך הישר המסורתית: להוריד את הפלשתינים המסכנים מעץ התלייה הציבורית, ולהיצמד לטקסט הישן-נושן.
מי שרוצה להשפיע באורח אפקטיבי על זהותו הפוליטית של השלטון בישראל, אינו יכול להסתפק רק בתמיכה כספית מתמדת בארגוני "זכויות אדם" בישראל, כפי שעושות כמה ממדינות האיחוד האירופי. יש צורך גם לספר לציבור בארץ כי ממשלתו העיקשת, מסרבת משום מה לקבל את התביעות האולטימטיביות של הפלשתינים, ובכך הורסת את הסיכוי לשלום-על-ישראל.
האיחור בן השבוע של וושינגטון להצביע מיד על החשוד המיידי בכישלון שליחותו של קרי, הוא באמת יותר ממוזר. שהרי זו חריגה ממדיניות אמריקנית צינית וארוכת שנים. ארה"ב תמיד ראתה בישראל בעלת ברית איסטרטגית יציבה ונדירה, בשכונה המזרח-תיכונית הפרועה ורבת התהפוכות, אבל בעלת ברית כזו שחייבת לשלם בצייתנות מדינית, גם כאשר השריף האמריקני מסתבך ביוזמות הזויות.
בימים שבהם מדיניות החוץ הרופסת של אובמה גוררת תגובות של כעס אפילו מצד שותפות כנועות כמו סעודיה, וגיחוכים מצד הביריון החדש שהגיע לשכונה האוקראינית מרוסיה; בימים שבהם גם
בשאר אסד מרשה לעצמו לחזור לאהבתו הישנה: שימוש בנשק כימי נגד המורדים; בימים כאלה וושינגטון סמוכה ובטוחה שירושלים תמשיך למלא את התפקיד שמצפים ממנה: ספקית הוויתורים הבלעדית.
בניגוד לרושם שנוצר בקרב כמה משקיפים מתלהמים, אין מדובר בגישה אמריקנית בלתי מאוזנת או באימוץ סטנדרט כפול, בוודאי שלא באנטישמיות מוסווית. ג'ון קרי הוא בהחלט לא ג'ורג' ("FUCK THE JEWS!") בייקר, מכופף הידיים הידוע וחביבו של השמאל מתקופת
ג'ורג' בוש - האב.
מאחר שהפלשתינים זכו מזמן, ובצדק, בתו תקן בינלאומי של "עקשן מוסמך", והם פטורים מכל מאמץ לבוא לקראת ישראל באיזה שהוא תחום, לא נותר לקהילה הבינלאומית אלא לסמוך רק על ישראל שלא תאכזב ותמלא את חלקה הקבוע בתסריט.
ממילא - וידידתנו ארה"ב למדה זאת היטב - אין לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ברירה אחרת. מרחב התימרון המדיני שלה שואף לאפס. זה היה ונשאר עקב אכילס שלה.
