יוסי ביילין ניחן בסגולה מופלאה. היא מזכירה מאוד את אותו אדמירל טורקי שניווט ימי לא היה הצד החזק שלו, וכאשר ב-1565 לא הצליח לגלות בים התיכון את האי מלטה, שיגר לסולטן את המסר הנודע: "מלטה - יוק!" (בטורקית: "מלטה איננה קיימת").
גם ד"ר ביילין לא רואה, לא שומע ולא זוכר כל פרט מידע שאינו תואם את המשנה המדינית שלו בקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ועלול לקלקל את התיזה שאותה הוא מנסה לשווא למכור לעם בישראל. אבל בניגוד לאותו אדמירל טורקי (
ארדואן בוודאי היה מאשים כי הוא שתול של ה"מוסד" הישראלי), יוסי ביילין הוא פוליטיקאי מתוחכם, הבקיא היטב בגאוגרפיה של אדמת המריבה הקטנה, אבל מעדיף להלך בזריזות בין הטיפות הלא נוחות לו.
דוגמה מצויינת לטקטיקה הזו של ביילין היא המאמר שפירסם בישראל היום (יום ששי, 18 באפריל), תחת הכותרת המפחידה "תרחיש האימים של הסדר הקבע".
בהערה מקדימה ראוי לציין, כי מניסיון העבר למדנו, שכאשר דוברי השמאל אינם מרוצים מעמדת ארה"ב בגישתה לפתרון הסכסוך, זה קורה בדרך כלל כאשר לדעתם: א. האמריקנים אינם לוחצים די הצורך על ישראל. ב. הפלשתינים עלולים לקבל מעט מדי. כפי שקונן רק לאחרונה שליח
הארץ בוושינגטון, חמי שליו, כשכתב על "התמורה העלובה שיקבלו הפלשתינים".
"אינו יכול"
אבל נעבור לעיקר.
הפיסקה המשמעותית ביותר במאמרו של ביילין, החושפת את גישתו הסלקטיווית ביחס לעובדות, היא זו: "קרי חייב להבין - כותב ביילין - נתניהו אינו מוכן לשלם את המחיר שיהיה עליו לשלם כדי להגיע להסכם קבע. אבו מאזן אינו יכול אלא לממש את ההסכם בגדה המערבית בלבד, משום שאין לו שליטה על רצועת עזה, כך שגם אם ייחתם הסכם קבע (דבר שהייתי רוצה מאוד לראות), אין דרך ליישמו במלואו".
האי סימטריה השיקרית הזו בין נתניהו ש"אינו מוכן" לאבו מאזן ש"אינו יכול", היא מוטיב ידוע בארגומנטציה של השמאל הישראלי, המקפיד להדגיש (בעיקר באוזניים זרות), כי ממשלתו היא מאחזת עיניים ואין לה כל כוונה להגיע להסכם שלום.
זאת, בניגוד כמובן לאבו מאזן, המוכן לעשות שלום, והוא "פרטנר נפלא ומתנגד לאלימות" (אבל מטפח את הנצחת מבצעיה). מבלי שמישהו מפרקליטיו הנאמנים יגלה לנו מה בדיוק מוכן המנהיג הפלשתיני לעשות (לא במיפגשי רעים עם חבורת חיליק בר,
נחמן שי ו
ניצן הורוביץ), למען השלום הנכסף.
כל מי שעיניו בראשו יודע היטב, כי המו"מ מתנהל בתנאים לא טבעיים. צד אחד (הישראלי) אמור לשלם בנכסים קשים וכבדים, בעיקר טריטוריאליים. הצד השני (הפלשתיני) אמור לשלם בוויתורים טריטוריאליים קטנים אבל בעיקר בהצהרות. כלומר, בנכסים נזילים מאוד היכולים להתפוגג שעה קלה אחרי החתימה.
שום סיכוי
זה גם מסביר היטב, כיצד ממאמרו הארוך של ביילין, נעלמה "פתאום" סוגיית ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי. זו סוגיה שאינה נוחה לשמאל שלנו, וכמובן לביילין, במיוחד נוכח העובדה שמיתווה קרי המתוכנן - אם להאמין למה שדלף אודותיו - אמור היה להתייחס בחיוב לדרישת ישראל, וכבר גרר הכרזה קטגורית של אבו-מאזן, בגיבוי הליגה הערבית, כי אין שום סיכוי שהוא יסכים לכך.
למה יוצאים הפלשתינים מגידרם לשמע הדרישה הישראלית זו? למה מתייצב מייד השמאל לצידם ומגדיר את הדרישה הזו כ"מטופשת, בלתי הגיונית, לא נחוצה, מיותרת"? למה מתעלם ממנה כליל ביילין במאמרו? למי שעוד תהה שמא באמת אין צורך להעלות דרישה זו, נתן דווקא הד"ר
אחמד טיבי, איש ימין מובהק, בשבוע שעבר את התשובה. בנאומו בכנסת הסביר טיבי, כי ראשית, הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי פוגעת בזכויותיו של המיעוט הערבי החי במדינת ישראל. אבל הנימוק השני שהעלה, היה יותר מעניין: הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי - הסביר -פירושה קץ חלום השיבה של המוני הפליטים לאדמה ממנה גורשו...
אבל נחזור שוב ליוסי ביילין. אחרי שהוא רומז בעצם כי הנבל האמיתי בסיפור הוא הצד הישראלי, בדמות נתניהו, הוא מסביר לנו שאבו מאזן לא מסוגל לממש את ההסכם "אלא בגדה המערבית בלבד". אני תוהה מהיכן שואב הכותב את בטחונו המוצק שראש הרשות הפלשתינית - החושש זה שנים לערוך בחירות בגדה המערבית פן יובס על-ידי החמאס - יצליח לממש הסכם שלום בגדה?
הרי מדובר באוכלוסייה שבמשך שנים, לפני
הסכם אוסלו ואחריו, ניזונה מכמויות עצומות של הסתה ושנאה נגד ישראל והעם היהודי, בין אם במסגדים ובין אם בכלי התקשורת הממלכתיים של הרשות עצמה. כיצד פתאום יתחולל מהפך כה קיצוני במה שקרוי "הרחוב הפלשתיני"? אותו רחוב שחונך מאז 1948 כי שעתם של המפתחות המיתולוגיים לחזור לבתים ביפו, בעכו, בחיפה ובכל השאר, קרובה? הרי רק אתמול שמענו דיווח על הזעם באותו רחוב ממש, על מעשה הכפירה הנורא המיוחס לשר ההקדשים הפלשתיני, מחמד אל הבאש, על שהשמיע גינוי כללי (בניסוח הפלשתיני הקבוע והמתחמק) לרצח ברוך מזרחי הי"ד, ועתה סופג חרפות ויש גם מי שתובעים להדיחו מתפקידו.
זעם ההמונים
אז מאיפה בדיוק שואב ד"ר ביילין את בטחונו כי אבו מאזן יצליח לממש את חלקו הלא ברור במימוש הסכם קבע? האם זה ביטחון המתבסס על מידע סודי, על עובדות בשטח או פשוט רק על משאלות ליבו של הכותב, שנועדו ליצור מצג שקר של צד ישראלי סרבן שלום, מול צד פלשתיני - שכולו שובך יונים?
ומה יקרה, וזו אפשרות בכלל לא דמיונית, אם זמן קצר אחרי חתימה על הסכם כלשהו, תרתח הגדה המערבית, ונישא על זעם ההמונים, יתפוס החמאס את השלטון, בדיוק כפי שעשה ברצועת עזה?
האם במקרה שאכרם הנייה ייכנס למוקטעה תהיה ישראל זכאית לחזור על מבצע "חומת מגן" אבל בקנה מידה גדול יותר, ועם הרבה יותר קורבנות? או שאולי לפי תוכנית ביילין, מותר יהיה לישראל לבקש סיוע מאובמה, או סימפאטיה בכפית (קטנה) מקתרין אשטון? אפשר להמר, ושוב על-פי ניסיון העבר, שגם במקרה הזה, תטיל המקהלה המאוחדת של השמאל והקהילה הבינלאומית את האשמה על ישראל. שאיכזבה את הפלשתינים המסכנים, לא נענתה לכל דרישותיהם, שיחררה מעט מדי רוצחים, והחמיצה הזדמנות בלתי חוזרת לתקן את העוול ההיסטורי שגרמה לעם הפלשתיני העתיק.
