באנו לכאן הערב, לבית העדות, כדי לזכור ולהתייחד עם זכרם של אחינו ואחיותינו קורבנות השואה.
באנו גם להזכיר. להזכיר לנו ולעולם כולו את התהום המוסרית שנפערה באירופה לפני יותר משבעים שנה. חשיכת מוות שירדה על יבשת שלמה ובהמשך גם על העולם כולו, בה העולם ראה אך בחר באדישות לשתוק ולהתעלם מהשמדת העם היהודי, כאילו אין זה נוגע אליו.
וגם, באנו לכאן הערב, גם כדי ללמוד ולהפיק לקחים לעתיד והלקח ברור - בכל דור ודור אנו חייבים לזכור את השואה. ובכל דור ודור אנחנו חייבים למנוע אותה מחדש.
לפני דקות מועטות עצר עם ישראל את שגרת יומו, כדי להתייחד עם זכרם של שישה מיליון אנשים קדושים, שנרדפו והורעבו למוות, שנרצחו ונשרפו חיים על-ידי הנאצים ועוזריהם, ברגע השפל הגדול ביותר שידעה האנושות, וכל זאת בגלל סיבה אחת יחידה - הם היו יהודים.
אני עצמי נמנעתי מלנסוע לפולין ולא ביקרתי בה עד אשר לפני מספר חודשים נפלה בחלקי הזכות להימנות כשר במשלחת רשמית של מדינת ישראל.
עד אז, כל מה שידעתי ביחס לשואה, בא לי מקריאה של ספרים רבים, מסיפורים אישיים אשר שמעתי וגם מהתעניינות אישית, שהיא אך טבעית למי שענפים רבים וגדולים ממשפחתו נכרתו בשואה.
שלושה דברים שאני נושא עימי מאז הביקור באושויץ:
ראשית - הקור, קור מקפיא מצמית ולא אנושי, קור שחודר לעצמות, משתק ולא מאפשר לחשוב כמעט על שום דבר אחר. אנחנו היינו מצוידים ולבושים בשכבות בגדים רבות ועדיין הקור היה בלתי נסבל. אינני מבין כיצד יהודים אסירים התקיימו שם אפילו יום אחד כשלגופם בגדי פסים דקים. כל הקשיים הפיזיים שחוויתי בצבא היו פחותים מיום אחד בקור המצמית.
הדבר השני, תאי הגזים - בדמיוני תמיד ראיתי מבנים ענקיים ששימשו את מפעל ההשמדה שחיסל מיליונים, אבל במציאות התאים היו קטנים. את כל המבנה הרצחני הזה של תא הגזים ניתן היה להחריב בפצצה אחת. ארבעה תאי גזים - ארבע פצצות. ואיש לא הטיל את הפצצה. לא ארה"ב, לא בריטניה, לא העולם החופשי. אף אחד. היינו לבדנו.
והדבר השלישי - זה אכן אמיתי. השואה התרחשה במקום שיש בו אדמה, אוויר, שמיים. זו לא פלנטה אחרת. זה קרה בעולם שלנו.
מכיון שזה קרה, זה יכול לקרות שוב. ואת זה מדינת ישראל לא תאפשר.
השואה לא הייתה הפעם הראשונה בה נרצחו יהודים רק בשל יהדותם. לפני מספר ימים קראנו בהגדה של פסח - "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו". נכון - האויב משתנה, המקום שונה, הדרכים להשמדת היהודים משתנות, אבל כל הדרכים כשרות -ולכולן מכנה משותף אחד - שנאה.
זהו הלקח אותו אנו חייבים ללמוד, להפנים ובעיקר להציבו תמיד לנגד עיננו ולא ליפול ל"מלכודות דבש" של אויבים המעוורים את עינינו ואת עיניהם של ידידינו בעולם.
מדיניות החוץ של הנאצים מ-1933 רצופה במשאים-ומתנים שהבשילו לכדי הסכמים בינלאומיים "חתומים" אותם ליוו הצהרות פומביות מרגיעות שקרסו בתוך זמן קצר, כמגדל קלפים.
הנה רשימה חלקית - הסכם אי-לוחמה עם פולין, הסכם עם בריטניה על גודל הצי הגרמני, הסכם ריבנטרופ מולוטוב, וכמובן הסכם מינכן עליו חתם צ'מברלין והגדיר אותו כהישג - " שלום בזמננו".
הדיו שבה נכתבו ונחתמו ההסכמים התבררה בהמשך כדם שהוקז בשדות הקרב ודמם של יהודים שנרצחו.
בסופו של יום הלקח ברור - מול רודנים ועריצים, מול אידיאולוגיה קיצונית הקוראת להשמדת עם - הפייסנות היא פחדנות.
השנה ביום השואה נעסוק בהישרדות - במרוץ לחיים או למוות של היהודים בשנת 1944 - על קו הקץ. 1944 הייתה השנה שבה היו סימנים המעידים על סופה הקרב של גרמניה הנאצית. היטלר ספג מהלומות קשות בקרבות ואט-אט נסוג צבאו חזרה לגרמניה.
אבל כאן ניתן לעמוד על עומק השנאה הנאצית ליהודים - חרף המהלומות הקשות והקושי הצבאי, נמשך המאמץ להשמדת היהודים ומכונת ההשמדה הנאצית פעלה במלוא עוזה.
1944 הייתה השנה בה הושלמו תהליכי הגירוש ליהודים האחרונים שעוד נמצאו ביוון, באיטליה, בצרפת, בהולנד, בסלובקיה ובגרמניה והכתובת - מחנות ההשמדה.
הדוגמה הקשה ביותר היא יהדות הונגריה - עד לשנת 1944 יהודי הונגריה חיו בביטחון יחסי, אך עם כיבוש הונגריה במרס 1944, בתוך חודשים בודדים נרצחו למעלה מ-430,000 יהודי הונגריה.
אדולף אייכמן הגיע כדי לפקח באופן אישי על ההשמדה.
חבריי, גם מי שחווה את השואה כתינוק הוא היום בן למעלה משבעים. בכל יום הולך ומתמעט מספר הניצולים היכולים להעיד מ
מקור ראשון על הזוועות וכאן החשיבות הגוברת של ו"הגדת לבנך". בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא מן השואה שהרי הנאצים ביקשו להשמיד את כל היהודים, ולהופכם לתופעה שנקראה בפיהם - העם שנעלם. לכן, אנו מצווים לשמוע, לתעד, לחקור ולזכור.
ניצחנו. איננו ה"עם הנעלם". אנחנו עם הנצח.
בשעה זו נרכין ראש ונתייחד עם זכרם של קורבנות השואה. יהי זכרם ברוך.
