שומע את קול הקטר

יקיריי ניצולי השואה,
ראש הממשלה, בנימין נתניהו,
יושב-ראש הכנסת, יולי אדלשטיין,
המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור,
הרבנים הראשיים, הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו,
יושב-ראש מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו,
יושב-ראש יד ושם, אבנר שלו,
משפחות חסידי אומות העולם,
אחי ואחיותיי,

מול עיני ניצבת ברגע זה תמונה קורעת לב.
רבבות בני אדם, זקן וטף. נשים וגברים, מרוכזים על הרציפים שעל גדות הדנובה.
הם קשורים איש לרעהו ופניהם מופנים, על-פי צו, לעבר הנהר.
מאחוריהם עומדים קלגסים נאצים, גרמניים ומקומיים, וקוצרים באש חיה, ומטווח קצר את חייהם.
הם יורים בגבם.
כדי לחסוך בכדורים הם קשרו עליהם משקולות ואבנים על-מנת שהמעטים שנורו, ימשכו איתם את כל האחרים. גם החיים.
ילדים נקשרו לאמותיהם. צעירים לקשישים. גופות הנרצחים נדחפו למימי הדנובה הקוצפת והמקפיאה את הדם.
זעקותיהם עולות לשמיים ונותרות ללא הד.

הפושעים עומדים כשחיוך רחב נסוך על פניהם, משל הם ביצעו מעשה גבורה וזכו בניצחון אמיץ.
הדנובה הכחולה הייתה לאדומה. ברגע הפכה לקבר אחים צף.
קורבנות חפים מפשע. אנשים טהורים.

איתמר יָעוֹז-קֶסְט, משורר יהודי שנולד בהונגריה ונשלח לבֶּרְגֶן-בֶּרְזֶן, זועק באחד משיריו:

"מה לשתות?
אִמרו לי בני אדם!
מֵי רפש עם דם?"

זה קרה בהונגריה.

אבל אז עולה בעיני רוחי תמונה אחרת. תמונה של העיירה שבה נולדתי ובה חייתי את העשור הראשון לחיי. וישנבה.

בוישנבה, השתמשו הנאצים בטכניקה אחרת.
לא ירו ביהודים. העלו אותם באש בעודם בחיים.
הנאצים, גרמניים ומקומיים, אספו את כל היהודים שנותרו בוישנבה (כי מחציתם עלו לישראל) ואילצו אותם לצעוד לעבר בית הכנסת שהיה בנוי מעץ.
בראש הצועדים עמד סבי. הרב צבי מלצר עליו השלום, כשהוא עטוף בטליתו.
אותה טלית שבכל יום כיפורים, עוד בהיותי ילד, הצטנפתי תחתיה להאזין לתפילת הכל נדרי, שאותה נשא בקולו הערב להפליא.
הם נעלו את שערי בית הכנסת והעלו אותו באש על כל היהודים שנכלאו בו.
איש לא נותר בחיים. מבית הכנסת לא נותר דבר.
תפילת כל נדרי, שנשא סבי, מוסיפה להתנגן בליבי גם עתה.

ביקרתי בוישנבה בהיותי שר חוץ של מדינת ישראל ולוותי אז על-ידי שר החוץ של בלארוס ועמו פמליה נכבדה של אנשי ממשל ומשמר כבוד של אופנועים.
בדרכנו לוישנבה עברנו את תחנת הרכבת בוגדנוב. התחנה עדיין פעילה אלא שבימי המלחמה הוסעו על פסיה קרונות עמוסים ביהודים בדרכם לאושוויץ ובירקנאו.
נדמה היה לי שאני שומע את קול הקטר.
לא היה לי דבר מזוויע יותר, מהסתירה שבין רעש האופנועים וקולות הזעקות שעלו מהקרונות.

חשבתי בליבי שהרי התחנה הזו שממנה עלינו לארץ היא התחנה שהסיעה לאחר מכן את בני עמי למחנות ההשמדה.

הרי מה שקרה להם יכול היה לקרות לי. לקרות לרבים היושבים כאן הערב.

"נִיצָלְתָ", כתבה ויסלבה שימבורסקה,
"כי היית ראשון
ניצלת כי היית אחרון
כי לשמאל, כי לימין
כי ירד גשם, כי נפל צל".

כלומר הכל היה ביד המקרה.
הנרצחים חיים בליבנו.

כל אחד מאתנו נושא בליבו את היגון של אחינו שהושמדו, כמו את הגאון שבתקומת ישראל.

ישראל היא מצבת יגון על מותם, שהייתה גם למצבת גאון לזכרם כאן, בארץ האבות.

בראשנו מהדהדת עדיין השאלה, שאין לה, וספק אם תהיה לה, תשובה:

היכן נולדו המרצחים האלה?
היכן הם חונכו?

כיצד הפך הנוף של אירופה
התרבותית לג'ונגל פראי שהילכו בו חיות טרף?

התשובה הגאוגרפית ידועה. התשובה האנושית לא קיימת.

נכבדיי,
בימים אלה מלאו שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה.

הנאצים פלשו אליה ב-19 למרס 1944, שנה לפני גמר מלחמת העולם השנייה, וארבע שנים לפני הקמת מדינת ישראל.
משהשתלטו עליה החלו מיד בהשמדת היהודים.

הם עשו זאת ביעילות מרבית.
בתוך חודש ימים תויגו כל היהודים בטלאי צהוב ורוכזו בגטאות.
אין יוצא ואין בא.
הרעב והמגפות קדמו לכדורים ולגזים בקטילת היהודים.
בתוך פחות מחודש נוסף נשלחו כל הנותרים למחנות ההשמדה. לאושוויץ ולבירקנאו.

קרוב לחצי מיליון יהודים נרצחו על לא עוול בכפם.

לא נשכח כמובן שהיו מספר הונגרים, חסידי אומות עולם, שסיכנו את חייהם כדי להציל חיי יהודים.
הם לא רבים אבל הם נשאו באומץ את צלם האדם.

נשיא הונגריה ישתתף מחר במצעד החיים בפולין, מחווה ראויה להערכה.

עם זאת אסור להתעלם מכל תופעה אנטישמית, מכל חילול של בית כנסת, מכל ניתוץ של מצבות בבתי קברות שבהם טמונים אחינו.

אין להעלים עין מעלייתן של מפלגות ימין קיצוניות בעלות גוון ניאו-נאצי המהוות סכנה לכל אדם ואזהרה לכל עם.

מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו.

מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל ניסיון לשואה נוספת.

ישראל חזקה היא התשובה שלנו לאימת האנטישמיות, אבל היא אינה פוטרת את כל העמים למנוע שהמחלה הארורה הזו לא תשוב לביתם.

תרשו לי לומר מניסיון של תשעים שנות חיי, שללא מדינה היינו נאלצים להוסיף לחיות על חולשתנו במקום להיות עַם, כפי שאנו כיום, היכול לחיות על כישוריו ההיסטוריים והעכשוויים.
מדינת ישראל אינה תופעה מזדמנת. היא בנויה על ארבעת אלפים שנות חיים.

במורשת ההיסטורית של העם היהודי מצויים לא מעט ייסורים אבל נטועה בה התקווה - שנצח ישראל לא ישקר.

ישראל שואפת לשלום. בין אנשים ובין עמים. לשלום עם קרובים ולשלום עם רחוקים.

אנו רודפים שלום מפני שאנו רודפים צדק לכל אדם. יהיה מוצאו אשר יהיה. תהיה דתו אשר תהיה.

כי הזכות לשלום היא הזכות לחיים.

אני אומר בביטחון מלא אנו חזקים להדוף סכנות. אין להיבהל מאיומים ואין להתייאש מהשלום.

כבן העם היהודי אינני רשאי ואיני מסוגל לשכוח את זוועת השואה.

כאזרח מדינת ישראל אעשה כל אשר לאל ידי שלנאצים לא תהא תקומה.

כאדם אעשה כל הניתן להשכנת שלום בין עמים. בין גזעים. בין דתות ובין לאומים.

רוחנו באמונותינו לא פחות מאשר בטחוננו בחרבותינו.

נכבדיי,
אבדו לנו ממיטב הורינו וממיטב בנינו. אבל מעולם לא עורערה דעתנו כי ניצחונות חולפים וערכים נצחיים.

אנו נהיה לעַד עם מאמין בערכי אדם, ובערכי מרום.

בשם ששת המיליונים, ביניהם מיליון וחצי ילדים, אנו נושאים את משואת העצמאות היהודית. את לפיד החרות. את אורו של האדם. את האמונה שנדע עולם נאור שבו אדם לאדם - אדם.

ושכל אדם נולד בצלם אלוקים.

יהי זכרם ברוך.