הגיע הזמן לבדוק דברים מן היסוד. הרב אבינר טוען שסירוב לפקודה להכות יהודים ולהזיק להם יהרוס את הצבא. גם הוא אינו טוען כך בוודאות, אלא שלגודל הסכנה, גם חשש רחוק הוא חשש.
צריך להעיז ולברר, מדוע המדינה כל-כך חשובה, עד שחשש רחוק לקיומה מספיק כדי להקים איש באחיו, וכדי לצאת חוצץ נגד זקני הדור?
התשובה הפשוטה היא שהמדינה אינה דבר בפני עצמו, אלא נועדה לשרת\לקדם\לבטא את העם היהודי, וכיוון שזהו הדבר החשוב ביותר בעולם, ממילא אין לנו יקרה ממנה (ולא כאן המקום לפתוח בהסברה על החשיבות שיש להצלחתו של עם ה').
אך האומנם? האומנם המדינה - מדינת ישראל ומדינת היהודים היא לא רק בשמה? איני מתכוון כאן לשאלה המפורסמת אם מדינה זו מדינה יהודית היא או שמא רק מדינת היהודים, ואף מכיר אני היטב את ההתקוממות על שאלה עוקצנית זו: וכי אם רוב העם היהודי עדיין אינו יודע בבירור לקרוא בשם ה' ולהיות נאמן ליהדותו, האם עלינו לעזבו?
וכי מה נצפה, שעם אחר יקרא בשם ה'? או שמא הקב"ה ישרה שכינתו ויופיע בעולם דרך איזושהי קהילה שאין בה ממש? אכן לא זו כוונתי בשאלתי. כוונתי היא שצריך לבדוק האם המדינה היא בכלל מסגרת שפועלת לטובתו של העם היהודי, והאם הוויכוחים בתוכה הם יהודיים, קרי: וויכוחים פוריים לאן על העם היהודי להתקדם, ואיך עליו לפתח את המסר שלו?
נראה שבדיקה הוגנת תגלה שהמצב אינו כזה. מדינת ישראל מעולם לא הכילה בתוך יסודותיה התחוקתיים איזושהי מחויבות לעם ישראל, ונהגה תמיד כמדינת כל אזרחיה, פרט לחוק השבות אליו אתייחס מייד.
היו זמנים בהם רוב אזרחיה היו יהודים שזיהו עצמם כיהודים, קרי, כבני עם המגויס לשאת תוכן מיוחד, וממילא העניין היהודי היה במידת מה על סדר יומה של המדינה. אולם הזמנים השתנו (ומי שעיניו פקוחות אף רואה שהיה צפוי שישתנו): מכוחו של חוק השבות דווקא, אחוז היהודים במדינה מתקטן, נכרים משבעים אומות מחלחלים לארץ ישראל בהמוניהם (אם תזרוק אבן בתוך הקו הירוק, 40% שתפגע בגוי! אפשר שיהיה הוא פועל זר, או ערבי, או עולה חדש), וסדר יומם לא רק שאדיש הוא ליהדות, אלא אף מנוכר אליה אקטיבית, שהרי ככל שהמדינה תתרוקן מיהדותה, ירגישו הם בה יותר בנוח.
אמנם, כמובן, עיקר הבעיה היא היהודים עצמם: עולמם הרוחני של המוני יהודים, בעיקר של האליטות, הוא עולם שמעוניין ומכוון לשיח נכרי, ולכללי משחק שפשוט מתעלמים הן מהברית והמחויבות לה' ולתורתו, והן מהמורשת והמטען ההיסטורי של עם ישראל. כלומר, רבים מן היהודים היום כלל אינם מתווכחים אודות המשא הזה, אלא מקפידים להורידו מסדר היום.
כך קורה במשפט (אהרן ברק - ראש המערכת הכול יכול - אפילו אינו מצטט סימוכין מן המשפט העברי, לעומת ציטוטים רבים אצלו ממערכות משפט רבות, אפילו נידחות ביותר), כך בתקשורת (אשר כדי לפתוח בה את הפה, אפילו כמציג גישה אופוזיציונית, צריך לקבל כל-כך הרבה מוסכמות שמנוגדות לתורתנו הקדושה.
כל דיבור שם הוא בחינת מודה במקצת, כאשר הקצת הזה הוא בעצם העיקר והרוב, וכל הוויכוחים שמתנהלים בתקשורת הם על רקע השתיקה כהודאה ביחס למוסכמות היסוד הנכריות, כך בחוקים ובמערכת החינוך וכו'.
המצב היום הוא שאפילו קרקעות, אשר נקנו בשעתו מכספי יהודים לטובת היהודים, מוצגות היום למכירה בתנאים שווים ליהודים ולגויים שרוצים לרשת אותם. הוסף לזה תהליכי גיור מואצים שרבים משלומי ישראל אינם רואים אותם כתקפים, ומערכת כלכלית אדירה שמעודדת פריה ורביה אצל אויבינו, והרי לפנינו סיכום פשוט, כי המדינה אינה משרתת את האינטרס היהודי.
כל הדברים הללו הם ניתוח חיצוני של העובדות שבפועל. ניתוח קצת עמוק יותר, אם כי כלל לא מסתורי או מיסטי, מביא למסקנה כי לא רק שהמדינה אינה עומדת לצדם של היהודים, ובשם השוויון מפריעה להם להתעצם, אלא שבזה היא פועלת נגד עצמה, ומסכנת על-ידי כך את המוני היהודים שקשרו את עתידם בעתידה. כלומר, הסירוב להעצים את הצד היהודי שבמדינה הריהו מתכון ברור להחלשתה והידרדרותה.
לאחר חמישים וחמש שנות מאבק שלא נגמר כדי להמשיך להתקיים במרחב עוין, כבר ברור לכל בר דעת שבשביל להתקיים פה צריך מאגרים בלתי נדלים של אנרגיה, והמון המון מוטיבציה. החלום הציוני המפוקפק של השתלבות במשפחת העמים שב ומתנפץ.
מבחינה ביטחונית, המאבק מתיש ומקיז דם, ולא רק שאינו הולך וצובר אהדה בעולם, אלא להפך. לעולם נמאס ממוקד הסכסוך הזה, המטריד אותו ללא הרף, ואז אינטרסים בתוספת נופך אנטישמיות מלמדים אותו באיזה צד כדאי לו להיות כדי לסיים את הסכסוך. ומבחינה דמוגרפית: האוכלוסייה הממוצעת של מדינת ישראל אינה מראה נכונות להתחרות עם ריבוי הילודה של הערבים, כך שמקומם של הללו במדינת האזרחים הזאת ילך ויגבר.
הציבור היחיד שיש לו סיבות טובות להתאמץ ולחיות פה, ושיש לו חשק לפרות ולרבות, הוא ציבור נאמני ה' ותורתו. הללו, חו"ל אינו מהווה אופציה בשבילם כמקום בו יוכלו להגשים חיים ציבוריים כחפצם, והקדוש יקר להם דיו כדי שיהיו נכונים להתמסר אליו.
כל זה ברור לכל בר דעת העומד מבחוץ, ומנתח מי יכול להעמיס על עצמו ולקדם את הקיים פה, ובשם מה. כל שכן מי שקשורים ללב ישראל החי, הם ודאי יודעים מתוך תוכם שהיהודים מתקיימים ומשגשגים רק כאשר נאמנים הם לעצמם ולבריתם עם ה'.
אלא שהמדינה, לא רק שדוחקת את קריאת הכיוון היהודית מלפעול בתוך מערכותיה הממלכתיות, אלא חמור מזה. האליטות, אשר אכן חשות את כל האמור כאן, רואות בשגשוג היהודי איום חמור על מעמדן. מבינות הן כי אם לא תדאגנה "להוריד את הראש" לכל המתעוררים להזדקף בשם ה', ולחסום את התפשטותם, אזי באופן טבעי ילכו הללו ויתפסו מקום יותר ויותר בשלטון, בגלל נכונותם להקריב, בגלל שאין להם מדינה אחרת, ובגלל תסיסת החיים המבעבעת בהם.
לכן מחליטים אנשי האליטות להערים מכשולים בכל תחומי החיים, ולצמצם את ההשפעה הדתית, ואפילו את ההתחשבות בשומרי ההלכה, כדי שיהיה ברור ליראי ה' כי הם נסבלים כמתקיימים לצדה של החברה, רצויים בתור מקור ניצול, ודחויים בתור שותפים או מתחרים להנהגה.
מכאן גם האובססיה לפנות ישובים. אומרות האליטות: אם לא נוריד אותם מן הפרק כרגע, אולי נאחר את המועד. אולי הצבור הזה ידמה כי זכותו להתחרות בנו, כי בידו לכוון ולהנהיג לאן שהוא רוצה (ואפילו להתייצבות תקיפה מול העולם, ולהסתכנות במסירות נפש), כי זכותו להשפיע על חיילינו בצבא כי יהיו יהודיים יותר ובטוחים יותר בצדקתם מול אויביהם, וכי יתכן לרקום סגנון חברתי אחר מההוויה הישראלית, ובכל זאת מלא חיים ומפעל.
יהודים, מה כל זה אומר לנו?
נראה שעלינו לפחות להסיק מסקנות פשוטות ומינימליות: המדינה מתחילתה היתה תקווה. תקווה שדרכה ישגשג עם ישראל ויתקדם לעבר גאולתו. כל עוד היתה תקווה זו חיה וממשית, היה הרבה הגיון להשקיע בתוך המערכת, ולעזור בפיתוחה ובשכלולה. נכון היה אז להיות "ראש קטן". זאת לפי שאמנם לא הכל היה בהתאם לשאיפתו הפנימית של עם ישראל, וחלק מההשקעה הצייתנית במדינה הניב בעקבות התפתחותה תשֹואות שאינן רצויות, אבל היה נדמה (אולי בצדק) כי כך עדיף.
סברו שהשקעה שלא בתוך הקופה המשותפת הזאת תניב תוצאות כל-כך שוליות וזניחות מבחינת המשך התפתחות העם היהודי בכללותו, עד שאין ספק היכן נכון להשקיע.
ספק עד כמה התממש מתקווה-סברה זו עד היום, אבל נכון לעכשיו, הנסיגה של המציאות מהתקווה הריהי גדולה ביותר. על-כן הנכון ביותר כעת הוא להפנות את עיקר האנרגיה והמאמצים לטובת העם היהודי, תוך הבחנה ששוב אינו יכול לסמוך על המדינה כי תיטיב עמו.
תפנית כזאת אינה מעבר פשוט מהשקעה בקופה זו להשקעה בקופה זו, מהשקעה בקופת המדינה להשקעה בקופת העם היהודי, כי נכון לעכשיו, בינתיים (כמעט ש) אין קופה כזאת.
לכן, מה שיש לעשות כעת הוא "להגדיל ראש", להקדיש מחשבה יצירתית לשאלה כיצד ציבור יראי ה' מתחיל להצטבר. כיצד מתחיל הוא לרקום לו עולם פנימי ואחר, עולם שיוכל להתחרות על נפש העם, ולמשוך יותר ויותר יהודים מהיגררות אחרי הסגנון שעומד כעת ביסוד החיים הציבוריים במדינה, אל סגנון יהודי וטהור יותר, ומשקיעה בתהליכי ניוון וייאוש לתהליכי פריחה.
אמרנו כי כמעט שאין לזה ציור כרגע, אבל על מעט כיוונים ניתן אולי להצביע. ציירו לעצמכם ציבור גדול שמפסיק לצרוך טלוויזיה, למשל, ועובר לצרוך תקשורת נקייה וכשרה יותר, אף נפתח בעקבות זה לפתח תרבות איכותית יותר. או ציבור שמייסד לעצמו מערכת משפט יעילה המיוסדת על דין תורה, או ציבור שמתארגן כלכלית לקראת שבת ושמיטה, או ציבור שמקים מערכות אנושיות של חסד, או ציבור שמקפיד להעסיק את אחיו היהודים דווקא (האמינו שהתשלום הנוסף לעבודה יהודית מוחזר בכפל כפליים על-ידי היכללות עובדי הכפיים בקהילה בדרך של כבוד). כדי שכל זה וכיו"ב יקום, צריך מערכות ארגון וממון, וכו', וצריך שיתעוררו לזה הכישרונות המתאימים שהצבור הנאמן מבורך בהם.
כל אלו הצעות שנראות פעוטות, אבל סוף סוף הגיע הזמן להתחיל לייסד את מדינת היהודים, ונקוה שמאמצים אלו יהיו בחינת אתערותא דלתתא, שתביא הענות מלמעלה.
ולעניין סירוב הפקודה בו פתחנו. לא הנאמנות העיוורת והמוגזמת למדינה היא שתציל אותה ואותנו, אלא דווקא זקיפות הקומה, וחידוד ההבדל בין הכיוון אליו זורמת המדינה באופן טבעי, לבין הכיוון והתפנית הנדרשים, הם שיועילו. "הִברו נושאי כלי ה'!".
_____________________________________
המחבר הוא ר"מ בישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר
