לוחמי האתמול

במסגרת כתיבת הבוסר בשנות ה 50 של המאה העשרים, כתבתי כמה סיפורים קצרים, באנגלית, ביניהם סיפור שנקרא "לוחמי האתמול". Fighters for yesterday. זה סיפורו (כיומן) של מפקד יחידה אשר רוב אנשיה במלחמת העצמאות היו שרידי שואה. החומר האנושי של הלוחמים הוא מחוספס מאוד, לעתים הופעתם המרושלת ומוזרה, העור החיוור שלהם לא רגיל לשמש המזרח תיכונית,והופך את פניה לאדום לוהט. דמותם תפורה בחוטים גסים. הם "לא שייכים". אנשים שאין להם מה לאבד, זולת הזיכרון שלהם. ואת זה הם מוכנים לאבד ברצון. אין להם גם משפחה בארץ. אם ישנה, במקרים חריגים, אישה טרייה שאותה נשא החייל לפני בואו לארץ, או במחנה מעצר בקפריסין, זאת מלאה טענות על שבעלה לא הצליח לקפוץ הביתה מאז בואו, כאשר שונע ישר מן הספינה לחזית. השפה שלהם היא ברובה יידיש, וקצת רוסית של הפרטיזנים, גם הקללות העסיסיות שהם מפזרים, כמו "יובּט טוויוּ מאטש"' מקור רוסי, או "געי אין דער ערד אראיין"- ביידיש, ועוד כאלה פנינים, שיורים יחד עם כדורי הרובה הצ'כי או מקלע הסטן האנגלי. את עברם הנורא שהם נושאים בנפשם כמטען כבד, הם מפרקים על האויב החדש - הערבים "ממלא מקומם" של הנאצים. כול ערבי שהם יורים הוא ס.ס. הם ממשיכים את המלחמה- מלחמת האתמול. בין הפצועים יש כאלה שהיה צורך לקטוע יד או רגל, כשהם נתבשרו על-ידי הסגל הרפואי שלמזלם לא היה צריך לקטוע גם את האבר הזוגי, או שנותרה להם עין תקינה, הם מספרים את הבדיחה כי "הניתוח הצליח, רק כרתו את הרגל הבריאה". רק אז, בבתי החולים, כשהם שוכבים חסרי אונים, הם מתחילים לתהות, איך הגיעו לכול זה. ספור לא מלבב. הוא נכתב על-ידי צעיר חובב סיפורת ודווקא בשפה האנגלית שאותה אמצתי כלשון שנייה אחרי העברית. זה היה בתקופת היותי שליח לתנועת הנוער- "יהודה הצעיר - הנוער הציוני" - בארה"ב, במסגרת טרילוגיה של סיפורים קצרים שקשורים לתקופה של הקמת המדינה.

אמנם הסיפור מסתיים בנימה אופטימית, פטריוטית יותר, הכול היה כדאי, מעין גרסה חדשה של "טוב למות בעד ארצנו", הארץ המובטחת, הארץ של מחר, המולדת, כיאה לאותה תקופה. אבל יש בו השתקפות כיצד נראה ניצול השואה. מקרוב, בשדה הקרב, בעיניי הוותיקים והצברים ילידי הארץ. זה כולל חיילים בפלוגה שלי, אשר היו כאלה שכינו אותם בכינויים שונים ביניהם "סבונים", "גחלייצים" ועוד. אשר ליישוב בכלל, גם הוא קבל את הניצולים במה שאני מגדיר "תערובת של ניכור וחמלה". טיפוסים גלותיים שהמלחמה לא הטיבה אתם. זאת, אף שלא היית משפחה בישוב שלא היו לה קרובים, בדרגה זאת או אחרת, אשר נרצחו בשואה.

עם זאת, הניצולים נחשבו כעתודה קריטית של צה"ל, אשר מספריו נפלו בהרבה ממספר חיילי האויב.הניצולים, רובם היו כשירים לשרות צבאי, שכן המבוגרים והילדים הושמדו. מי שקרא את יומניו של בן-גוריון באותה עת, שם לב שהוא עקב מקרוב אחר כול ספינת עולים שהגיע, והתעניין בהם לא כ"עופות החול" שעלו מן האפר, אלא בראש וראשונה כעתודה לגיוסם המיידי לצה"ל. את ההתכתבות הזאת הוא ניהל עם אבא חושי, ראש עיריית חיפה אז, שדווח לו על תנועת האוניות העוגנות. בן-גוריון, כמי שהקים את המדינה, מטרה אחת הייתה לנגד עיניו והיא לנצח במערכה. השאלות מי ומה לא היו בראש מעייניו. ואם בשלב הראשון מדובר היה בכורח של הקמת המדינה, בשלב השני כמה שנים לאחר הקמתה, מדובר היה באילוץ להציל את כלכלתה, על-ידי הסכם השילומים עם גרמניה. השרידים היו האמצעי גם בתחום הזה. אילו נערך אז משאל בין ניצולי השואה לגבי הסכם השילומים עם גרמניה, הרוב היה נגד. אבל בן-גוריון, שידע "מה טוב לעם" החליט אחרת.

וודאי שבן גוריון חש כאב לגבי סבלם של הניצולים, זאת בעיקר בעת הביקור במחנות הריכוז והעקורים, אבל הוא ניתב את הסבל והמצוקה, בראש וראשונה לנתיב הפוליטי הבינלאומי. הצורך בהקמת המדינה היהודית לאחר השואה והצורך בקליטת "שארית הפליטה", כפי שזה הוצג לעולם. זאת בשעה שכול הניצולים ללא יוצא מן הכלל יכלו להיקלט בכול מקום בעולם, ושום מדינה, אף שלא ששה לזה, לא סירבה, בשלב זה או אחר, להעניק אשרת מהגר לניצול. אבל זה שימש יפה את התעמולה הציונית - שבה כיכבו ניצולי השואה.הם עדיים מככבים במסגרת "ההסברה" כיום.