הולכים בדרכו של מחמוד דרויש

בימים אלה מוקרן הסרט הדוקומנטרי "תרשום אני ערבי", המגולל את סיפור חייו של המשורר מחמוד דרויש. הסרט מותיר בצופיו הזדהות עמוקה עם גורלם של הפליטים והעקורים הערבים, ולמעשה שולל את הנראטיב הציוני.

ב-15 במאי 1948 פלשו צבאות ערב לארץ ישראל במטרה למגר את הישות הציונית הצעירה, בת יומה. ביום זה מציינים בכל רחבי העולם הערבי את הנכבה הפלשתינית, במהלכה נטשו את ביתם כ-700,00 ערבים.

הערבים סירבו לתנאי הצעת החלוקה, שהותירה בידם את הגליל, את רמלה, יפו ולוד, את השומרון, יהודה, את צפון מערב הנגב ואת המשולש. סופו של דבר, מצאו עצמם, מוכים, משלמים על טעותם ומוגלים מיישוביהם, משל "ספג מלקות, אכל את הדג המסריח וגורש מן העיר".

עשרות אלפים עזבו את ביתם בלהט הקרבות ועקרו ליישוב אחר בתחומי מדינת ישראל. כך, תושבי הכפרים בנס ציונה עקרו לרמלה ולוד, תושבי צפוריה עקרו לנצרת ותושבי בירווה עקרו לכפר יאסיף.

תעודת זהות

אחד העקורים מבירווה היה הילד מחמוד דרויש, לימים, המשורר הלאומי הפלשתיני. משפחתו של דרויש נמלטה ללבנון, ובשוך הקרבות, הסתננה חזרה לישראל, בדומה לאלפי משפחות נוספות, אך מצאה את בתי הכפר הרוסים, כשעל חלק מאדמותיו הוקם קיבוץ יסעור, ועל החלק האחר מושב אחיהוד. בצר לה, נטתה אוהלה בכפר יאסיף. דרויש, כמו פליטים אחרים, חש בזרות ובזלזול שחשו כלפיהם תושבי המקום שדבקו באדמתם. הוא פיתח רגשות עזים כנגד הרוב היהודי השלט, והצליח להעלות על הכתב את תחושותיו הקשות.

את השיר "תעודת זהות" כתב דרוויש בשנת 1964. השיר פונה אל נציג הממשל הצבאי הישראלי, המסמל עבורו את הרוב השלט, היהודי-ישראלי, והוא מכלה בו את מילותיו הזועמות, המייצגות את בני המיעוט הערבי, הנשלט:

"תִּרְשוֹם! אֲני עֲרָבִי. מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף. יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים, וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ! הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ? תִּרְשוֹם! אֲני עֲרָבִי.

אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי, וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי, אֲנִי וְכָל יְלָדַי, וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ, מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה.

נחלת אבות

אַז הָאִם ממשלתכם תקח אוֹתָּן, כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים? לַכֵן! תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן: אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש (בניגוד אליך ישראלי י.ש) אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב, בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל, הִזָהֵר.. הִזָהֵר.. מְהַרָעָב שֶלִי, מְהַזָעָם שֶלִי!"

ביום העצמאות האחרון וביום הנכבה, עולים עשרות אלפי ערבים, ליישובים הנטושים, שעל חלקם יושבים היום יישובים יהודיים, שכונות, אזורי תעשיה ושדות חקלאיים ודורשים לשוב, תוך שהם מניפים דגלי פלשתין ושרים את שירו של דרויש.

הנפת דגלי פלשתין הופכת את הדרישה האזרחית לשוב לנחלת האבות לדרישה לאומית.

המפגינים קוראים לנישול התושבים היהודים הנוכחיים, מביתם רק בשל היותם יהודים היושבים על אדמות ששימשו משכן לערבים, בעת מן העיתים. ביישובים אלה ישבו פעם צלבנים, יהודים ולפניהם גם כנענים.

אלפי תושבים

באופן דומה, מצהירים ערביי לוד, רמלה, חיפה, עכו ויפו - חמשת הערים המעורבות כי הם בני המקום המקוריים, הם התושבים הילידים, ואילו המתיישבים היהודים, אין הם אלא פולשים, קולוניאליסטים.

אילו נעשה סקר תושבים בערים אלו הייתה הבדותה נחשפת: רוב תושביהן הערבים של הערים המעורבות נטשו אותן במלחמת העצמאות. לחלקן הגיעו עקורים מיישובי הסביבה שהתרכזו בהן, והתיישבו לצד המעטים בני דלת הארץ שנאחזו בבתיהם. כך, משפחת א-תאג'י שעקרה מנס ציונה לרמלה ולוד וכך משפחת צפאדי שעקרה לעכו. במהלך עשרים השנים האחרונות, הגרו לחיפה ולעכו אלפי תושבים מכפרי הגליל: מג'דל כרום, נחף, כבול ואחרים שביקשו לשפר את תנאי חייהם. ללוד היגרו אלפי בדואים מהנגב, וליפו, ערבים מהמשולש ומרמלה.

אם תשאלו אותם, הם יאמרו לכם שהם בני המקום: בני לוד, בני עכו, בני הכפר. הם ואבותיהם מתגוררים במקום מקדמת דנא. אך אם תשאלו לשם משפחתם תגלו את מוצאם: חלבי,וחמאווי מסוריה, מסרי ומצארווה ממצרים, ימאני מהודו ומוגרבי ממרוקו. הם היגרו לכאן במהלך המאה ה- 19, שנים אחדות לפני שהגיעו ארצה העולים הציונים הראשונים, חלק גדול מהם הגיע ארצה בתקופת המנדט הבריטי בשנות השלושים והארבעים, והתיישב בכפרי הארץ ובעריה.

אבל הם יאמרו לכם, שהם בני המקום, הם ואבותיהם. הם ילידי הארץ המקוריים. אם הם ילידי הארץ המקוריים, בניה ובנותיה, הרי שהיהודים שהגיעו אליה, הם חבורה של פולשים.

הסברה משומנת

החלטת האו"ם מ-1947 הייתה הרע במיעוטו עבור העם היהודי ששאף למולדת לאומית. רק עמידה איתנה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית תמנע חזרה עתידית לגבולות החלוקה. זכויות דתיות ואזרחיות למיעוט הערבי ובתוכו לעקורים הן חובה של מדינת ישראל לאזרחיה. מאידך-גיסא, היענות לתביעות יישוביות ולאומיות תביא לכריתת חבלי מולדת ולסיפוחם למדינה פלשתינית עתידית, מדינה שתלך ותתפשט בדרך זו על רוב שטחי ארץ ישראל ההיסטורית.

חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה של היישוב הערבי בישראל כדי שנדע להתמודד בצורה חכמה עם מערכת ההסברה המשומנת שהם מפעילים כדי לקנות לעצמם זכויות ילידיות בלעדיות.

עלינו לקדם את המיעוט הערבי, לשפר את תנאי חייהם, לפעול לשילוב אמתי במערכות החיים לשוויון זכויות וחובות מלא, ואף לפעול להקמת פארקי מדע וטכנולוגיה ושכונות מודרניות ביישובים הערבים. אך עלינו להבהיר בצורה חד-משמעית, כי חזרה לימים של לפני ה- 15 במאי 1948 לא תיתכן לעולם.