בקול ענות חלושה

זוכרים את תרומתה של יוון לאנושות? רבים זוכרים את יוון בזכות תרומתה הענקית שניתנה לאנושות בתחומי הפוליטיקה והפילוסופיה, אולם רבים נוטים לשכוח בקלות רבה את פרצופה האמיתי של החברה היוונית.

אריסטו בכבודו ובעצמו, מנמק בעקרונות רעיונותיו (Politics - VII. 16), שהריגת ילדים נחוצה לתפקודה התקין של החברה וכך כתב:

"חייב להיות חוק שאוסר לגדל ילדים חולים או בעלי מום. ובכדי למנוע את התרבות האוכלוסייה, כמה ילדים מוכרחים להינטש (במלים אחרות - להיזרק על ערמת האשפה, למוות) משום שחייב להיקבע גבול לכמות האוכלוסייה במדינה".

אריסטו לא אומר "אני אוהב להרוג תינוקות", אלא מגיע לעקרון רעיונו תוך החלטה קרה ומחושבת.

כשנולדתי בשנות השישים של המאה שעברה לא שאלו אותי אם אני רוצה להיות נכה, מוגבל וקטוע רגל. אימי ניצולת השואה ורדופת סיוטי מחנות הריכוז קיבלה את העובדה שנולדתי ככזה בהשלמה. היא לא רצה לתבוע את הגורמים לנכותי, אותם רופאים ששגו בהריונה וגרמו במתן תרופה שגויה להפסקת התפתחותי עוד שהייתי בבטנה ולנכותי הקשה עם צאתי לאוויר העולם. "כך רצה הגורל" נהגה לומר בזמן שהתרוצצה עימי ימים כלילות בבתי חולים בהם אושפזתי, תוך סבל בלתי פוסק של 10 שנים בהם עשו רופאים אצילים אחרים, חדורי אמונה, אהבת הבריות ונאמנות למקצוע, פלאים על-מנת להטיב את מצבי ולתקן את שהרסו האחרים.

כך, בעשרות ניתוחים ואשפוזים כואבים וארוכים של חודשים על גבי חודשים התמוססה לה ילדותי במחלקות שיקומיות. וכמו במעשה קסם הצליחו הרופאים להעמיד אותי על רגלי ולהביא אותי לתפקוד עצמאי. כך מאז במשך שלושת העשורים האחרונים אני מתפקד ככול האדם במדינת ישראל, נכון מוגבל עקב נכותי אבל חיי בגאווה ובכבוד ובעיקר מהלך.

כבר מזמן הבנתי שלהיות נכה זה לחלוק תווית כאובה של אזרח סוג ב'. רובכם בוודאי מרימים גבה בפליאה ושואלים את עצמכם הייתכן?

עדיין עולים בזכרוני מראות שביתת הנכים הגדולה, המראות הכאובים של מאות נכים הצובאים על פתח משרדי הממשלה ואלפי האחרים שבאים לחזק את ידם במאבקם. מאבק שהעלה על מפת התודעה הציבורית לרגע קט, שחלף והתפוגג, את המצוקות הכספיות ואת חיי הדוחק והצמצום שרבים מהנכים חווים.

אם עדיין לא הבנתם או לא חלחל לתודעתכם במה דברים אמורים דיי שאזכיר כי קצבת נכות מלאה לנכה 100% עומדת כיום על 1,800 ש"ח שאיתה אמור נכה, שאינו יכול להרשות לעצמו מפאת מוגבלותו, לכלכל עצמו.

על חוסר ההתחשבות בנכים מרבים לדבר בציבור וממעיטים במעש.
בכל פעם שאני פוגש בקטע מדרכה חדש אני נזכר בערגה ברחובות ניו-יורק בהן הילכתי להנאתי והתקנאתי וזאת על כך שניכר היה כי טובת הנכים עמדה מול המתכננים בכל שעל. קטעי מדרכה חלקים ושיפועי מעבר מקטע מדרכה אחד למשנהו חלקים ללא מהמורות והפרשי גובה טורדניים (המקשים מעבר כסאות גלגלים). מייד בפלאש נוראי ובניגוד גמור אני נזכר במדרכות ארצי האהובה אליהם אני מתוודע מדי יום. אני נפעם בכל פעם מחדש לגלות תוך כדי הליכה, במיוחד על המדרכות המצויות במקומות מרכזיים בערים, אילו שעברו שיפוץ ראוותני רק לאחרונה. רובן אגב מרוצפות במרצפות מרהיבות ויפות להפליא בדרך כלל מאבן ירושלמית או שיש גס שנבחר בקפידה על-מנת לפאר ולהאדיר את קטע המדרכה החדש.

ניכר שהמושקעות שבהן והיקרות שבהן בדרך כלל גם נבחרות בגלל החספוס הגס והטורדני שעל פניהן וככול שמושקעות הן, כך הן קשות יותר לתנועת כסאות גלגלים עליהן. מעניין, מדוע בוחרים המתכננים את היפות שבהן עם החספוס הגס והטורדני?

בקרנות הרחוב, המדרכה אמורה להיות משופעת על-מנת לאפשר מעבר מקטע מדרכה אחד למשנהו בכיסאות גלגלים, לא פעם "שוכח" מתכנן זה או אחר להנמיך את קצה המדרכה או שאם כבר קיימת הנמכה עדיין נותר הפרש גובה טורדני מהכביש. לא פעם אני נתקל בנכים על כסאות גלגלים המתקשים להתגבר על המכשול הטורדני.
חוסר ההתחשבות ממשיך ומחמיר שמדובר באי כיבוד חובת קיום דרכי גישה מותאמים לנכים. במקומות ציבוריים רבים שיפועי הגישה חסרים או לא שמישים.

ברי המזל מבין הנכים המסוגלים להתנייד במכונית מגיעים למקומות חנייה המסומנים לנכים, שלרוב אגב נתפסים על-ידי עברייני תנועה שחומדים מקומות חניה אלו. אם שפר עליהם מזלם והצליחו להחנות את רכבם עדיין נאלצים הם להתמודד עם שפות מדרכות מוגבהות, שכן אף אחד לא חשב שיש להנמיך את שפת המדרכה בסמוך לחניית הנכים...

חסרי המזל נאלצים לעשות שימוש בתחבורה ציבורית כאשר רוב הרכבים ברוב ציי התחבורה הציבורית לא מותאמים לגישת נכים. יוצאת דופן היא רכבת ישראל ועל כך יש להודות ולשבח.

מדינת ישראל של המאה העשרים ואחת מתהדרת בתהליכי התייעלות וצמצום ומתפארת במודרניזציה.

רוב משרדיה כבר מזמן צמצמו למינימום את שעות קבלת הקהל (הטורדני והמציק לעבודת משרד נוחה ושקטה...), רובם מתהדרים בשרותי מענה טלפוני, אלא שברוב המקרים מספק שרות זה תשובות לקוניות של אינפורמציה יבשה.

משרדים רבים מתהדרים באתרים נוצצים מושקעי ממון באינטרנט, אתרים שהיו יכולים לספק שרות קל ונוח לנכים, אולם מבחירה וממניעים לא ברורים בחרו שלא לעשות זאת. כשיש כבר שרות של קבלת/משלוח טפסים באתרי האינטרנט לרוב חסרים באותם האתרים הטפסים הרלוונטיים לשימושם של הנכים. רוב הנכים עדיין נדרשים להשתרך בתורים אין סופיים לשרותי משרדים ממשלתיים.

כנכה קטוע רגל אתה מראש נדרש לוותר על הנאות בסיסיות כגון רחצה במי בריכה וים וכששאר בני ישראל משכשכים להם בימי קיץ חמים, נדרשים הנכים לשבת מחוץ למים ולצפות בהם. כן, התותבת היחידה שמעמידים לרשותך אינה מיועדת לרחצה והתותבת שמתאימה לכך אינה ממומנת על-ידי המדינה לפחות לא לנכים כמוני.
על ההפליה המשוועת בין נכה לנכה בטוח שלא קראתם, יש נכים ששווים פחות בעיני מדינת ישראל.

המדינה נוהגת שנים ביחס מפלה לרעה בין נכה כמוני ונכה צה"ל. אני אישית רוחש כבוד רב לנכי צה"ל על ההקרבה העצומה שהקריבו, אך עדיין לא מצליח להבין בהיגיון פשוט וצנוע מדוע קיים הבדל מהותי בסל התמיכה בציוד הרפואי המוענק לנכי צה"ל ונמנע מרוב הנכים האחרים כמוני. רובם אגב משכשך להנאתו במי ים ובריכה בתותבת המתאימה לרחצה, ומתרוצץ במגרשי אימון עם תותבות המתאימות לפעילויות ספורטיביות והכול מתקציב המדינה ועל חשבון משלם המיסים, קרי אני. בעוד שאני אישית נדרש להסתפק בתותבת בסיסית ותו לא!

ולא רק פה ניכר ההבדל אלא גם בסוגי התותבות שכן לנכים רבים לא מאושרת זכאות לרכישת תותבות מתקדמות, זכות יתר זו להצטייד בתותבת משוכללת שלרוב מקלה על הכאב ונוחה יותר לשימוש שמורה לזכאים אלו בלבד.

ומה לעניין ישראל של המאה העשרים ואחת וליוון הקדומה אתם בטח שואלים את עצמכם?

מדינת ישראל של סוף המאה העשרים ואחת זו שמתיימרת להביא שיפור וקידמה, זו של ה"חץ" ולווין "עמוס", זו של היי-טק מתקדם לתפארת אומות העולם, מחליטה בצעד קר ומחושב כי ההוצאה הכספית שנדרשת לצורך מימון תותבות לנכים גדולה על תקציב המדינה.

"יקר מדיי" לממן תותבות לנכים בצורה לא מוגבלת שכן "מותרה" זו לא יתכן ותחולק באופן חופשי על פי שיקול דעת רפואי חופשי וללא פיקוח.

יושבים להם אנשי תקציב ומקבלים החלטה ליטול את זכות ההחלטה על החלפה של אביזרים רפואיים חיוניים המכבידים על תקציב המדינה מידי הרופאים האמונים על מלאכתם נאמנה ולהגביל "הטבה" זו במסגרת זמן. במשיכת קולמוס נגזר על נכים לעשות שימוש בתותבות ובשאר אביזרים לתקופת מינימום של ארבע שנים, שהרי לא מדובר חלילה באביזרים הנמצאים בשימוש שוחק ומתבלים.

וכשאלו נשחקים מתבלים ונשברים נאלצים הנכים לעבור הליך משפיל של "ועדת חריגים" שזו תואיל ברוב טובה לאשר החלפתם של פריטי ציוד רפואי ותאפשר להם לחזור ולהמשיך חיי יום יום תקינים בכבוד הראוי. אגב אותה ועדה מתכנסת אחת לחודש כך שכותב שורות אלו נדרש לבלות את החודש הקרוב בביתו לאחר שחווה את החוויה באופן אישי שהוא מרותק ומוגבל ללא תותבת מתאימה ולפעמים שואל את עצמו אולי באמת צדק אריסטו בעקרונות רעיונותיו?

תחשבו על זה...