חג השבועות הוא חג מתן ספר התורה, ספר שכולל בתוכו את הפסוק עם המסר המשמעותי ביותר בחיינו שקשור באופן ישיר לזהות האמיתית שלנו ובו כתוב ציטוט "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" אז איך פרשו אותו המאמינים?
שאת קליפות הרוע יש לתקן ואילו את הטוב יש ליישם בחיים בניגוד למסר שכתוב בספר התורה, למרות שבשם אידאולוגיה כזו או אחרת ישנם כאלה שמפרשים באופן שגוי את רגשותיהם והם רעים אך חושבים שהם הטובים, אז בחג השבועות ובחיים בכלל חוגגים ושמחים ושמחה זהו רגש אחד מתוך מגוון הרגשות החיוביים, ובחג השבועות במקום שהמאמינים יקיימו את המצווה ויבצעו את התיקון האישיותי ויהיו רגועים נטולי טוב ורע באישיותם שאמורה לאפשר את הנצחיות אז הם הופכים להיות בני תמותה, למה? כי "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", פרדוקס אמרתי!
אלוהים ציווה את אדם וחווה "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ספר בראשית ב, טז).
למה התכוון המחבר? כדי להבין למה התכוון המחבר, יש לחלק את ההתייחסות לשאלה לשני חלקים, ההתייחסות הראשונה של המחבר היא מהבחינה הדתית, וההתייחסות השנייה היא מהבחינה אבולוציונית.
מהבחינה הדתית, אפשר לראות שהמחבר כותב על אלוהים, כלומר המחבר בעצמו הגיע למחשבה שקיים אלוהים, ולכן בתודעתו של המחבר אלוהים קיים.
המחבר גם מתייחס למילה בראשית, כלומר ל"התחלה" והכוונה של המחבר להתחלה של הבריאה שנעשה לדעתו על-ידי האלוהים, של הזוג הראשון וגם של העולם והיקום.
כלומר, המחבר חושב שקיים אלוהים, ושאלוהים הוא זה שברא את הכול.
אבל, האלוהים שאליו מתכוון המחבר קשור לתהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו בני האנוש, בחיפוש אחר הניסיון להכרות עצמית, לאני העצמי, לזהותנו האמיתית, מה שיכול לאפשר את הבנת המציאות האמתית.
המחבר מנסה להעביר לנו מסר באמצעות הכתובים והמסר מועבר אלינו באמצעות משל, כלומר סיפור דמיוני קצר שיש בו מסר או מטפורה, כלומר שימוש במשפט שלא בהוראתו הראשונית, אלא בהוראה שאולה מעניין אחד לעניין אחר ולמה הכוונה?
"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".
כאשר המחבר כותב: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" המשל או הכוונה המטפורית היא: אל תייצרו ותפעילו את הרגשות הפנימיים שבכם ותתנהגו בהתאם להם, לא את הרגשות החיוביים שגורמים לכם להרגיש טוב איתם כמו, אהבה, שמחה, אושר, הנאה, צחוק, יצר מיני ועוד, וגם אל תייצרו ותפעילו את הרגשות השליליים שגורמים לכם להרגיש רע איתם כמו, פחד, רוע, דיכאון, חרדה, כעס, לחץ צער, עצב ועוד, מצב של אי-הפעלת הרגש הטוב והרגש הרע מאפשר את הרוגע הפנימי.
הרוגע הפנימי מאפשר התנהגות רגועה ושפויה, כלומר המחבר לא מתכוון להזהיר אותנו מכך שלא נוכל מפרי של עץ מסוים, אלא המחבר מזהיר אותנו מהרגשות הפנימיים, והכוונה של המחבר היא לא להתייחסות למשהו שהוא חיצוני לגוף הפיזי שלנו, אלא למשהו שהוא פנימי לנו, ושהוא מיוצר נמצא ומופעל בתוכנו.
כמו-כן, הכוונה של המחבר בהמשך המשפט, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", כלומר ברגע שתייצרו תפעילו את הרגשות הפנימיים שבכם, את הרגשות החיוביים שגורמים לכם להרגשה הטובה וגם את הרגשות השליליים שגורמים לכם להרגשה הרעה, תמותו ולא תהיו נצחיים, וזו תובנה חשובה של המחבר לאותה תקופה והיא גם נכונה להיום.
רצוי להבין שבתהליך שבו בן האנוש התפתח בעבר וממשיך להתפתח כיום, השלב של הרגשות הפנימיים זהו שלב ביניים בין התקופה שבה חיינו ללא רגשות אלא מתוך תכנות או אינסטינקט והתנהגנו באופן אוטומטי ללא היכולת שלנו להיות מודעים לעצמנו ולעצם קיומנו מצב שעבר מדור לדור, לקראת השלב השלישי שזהו שלב שבו לא נייצר ונפעיל את הגוף באמצעות הרגשות הפנימיים שבנו ונתנהג בהתאם להם, אבל בניגוד לשלב הראשוני בהתפתחות האבולוציונית שלנו שציינתי קודם, נהייה רגועים יותר, רציונליים וענייניים ומודעים לעצמנו ולעצם קיומנו, ונהיה מודעים לכך שאנחנו האחראיים הבלעדיים לתכנון חיינו.
בשלב זה נגיע לתובנה שללא הרגשות הפנימיים שבנו נהיה בריאים יותר, רגועים יותר, ואף נאריך חיים, לא נזדקן ואף נוכל להיות נצחיים, כשאורח החיים שלנו יהיה שונה לגמרי מתקופה אמוציונאלית זו בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית שלנו.
מסקנה: רוגע פנימי הוא מצב שבו אנחנו לא מייצרים ומפעילים את גופנו באמצעות הרגשות החיוביים הטובים וללא הרגשות השליליים הרעים שבנו, שמשתנים ושגורמים לנו להתנהגות סהרורית עם כול הבעיות האישיות הנלוות, וזוהי זהותו האמיתית, מצב התנהגותי שיכול לאפשר לנו לפרש באופן הברור והשפוי את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים.
סיכום: המשל, המטפורה, של המחבר לגבי הפסוק שמוזכר, "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", הוא מסר שנטרול הרגשות החיוביים והשליליים יאפשר לנו את הנצחיות.
המסר במאמר: מהות ומטרת החיים הן מבחינת תהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית קוסמית, והן מהבחינה הרוחנית היא במציאת הפתרון לחידה שתאפשר לנו את הנצחיות לאחר כול התיקונים והשינוי האישיות ואורח החיים שעלינו לבצע לעצמנו.
