חגגנו את יום מתן תורה וכעת הגענו לפרשה השלישית בספר במדבר, פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ. אחרי מתן תורה אנחנו אמורים להיות אחרים מכפי שהיינו לפניו, להתעלות באופן ניכר, להגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו שבה היינו טרם מתן תורה. זהו הרעיון החינוכי הפותח את פרשת השבוע שלנו ועל שמו קרויה הפרשה כולה (במדבר ח): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. כפי שהבאנו בעבר מהחסידות, הנרות רומזים לנשמות ישראל (משלי כ): [כז] נֵר ה', נִשְׁמַת אָדָם; חֹפֵשׂ, כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן. וההתעלות של נשמות ישראל היא מכוח פעילותו של אהרון הכהן שמעלה אותן "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" כלשון רש"י, שימשיכו להתעלות בכוח עצמם בלי צורך בסיוע חיצוני. וזה אפשרי, בתנאי שרוצים להתעלות.

התעלות בלי גאווה

מה זאת אומרת בתנאי שרוצים? יש מישהו שלא רוצה להתעלות? ובכן, אולי כולם רוצים, חוץ ממי שמעדיף לנוח במקום בו הוא נמצא, אבל לרצות זה לא מספיק, צריכים קודם לקבל את הכללים ולעמוד בהם. אצל אהרון זה היה מובן מאליו והתורה מבליטה את זה: [ג] וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן-אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה. מה הדגש הזה על העשיה המדויקת של אהרון? מסביר רש"י שזה כדי "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה" ממה שנצטווה. ומהו השבח הגדול בזה לאיש מופת כאהרון? האם למישהו היה ספק שיעשה בדיוק כפי שנצטווה? אומנם לא, ברמה הטכנית, אבל הוא עצמו היה עלול להשתנות כתוצאה מהתפקיד הנעלה שהוטל עליו, היה עלול להיתפס לאיזו הרגשה של גאווה קלה חלילה. מספרת לנו התורה שהוא לא שינה, נשאר אותו יהודי עממי אוהב שלום וכו'.

יוצאים לדרך

אכן, לא לחינם משה ואהרון הם מראשי דמויות המופת בעם ישראל. מעמדם ההיסטורי החד-פעמי לא שינה אותם כהוא זה, הם נשארו ענוותנים ודבקים לחלוטין בהוראות שהתקבלו מהבורא יתברך. בשלב הזה נימנע מהשוואות בלתי מחמיאות למי שמתיימרים להנהיג את עם ישראל בימינו. העניין שלנו הוא בהתעלות שכתוצאה ממתן תורה וגם בירידה שבאה כתוצאה מהלהיטות לקבל סיפוק מיידי. ההתעלות בפרשתנו מתבטאת בארגון מדויק של עם ישראל לארבעה מחנות, שלושה שבטים בכל מחנה, חנייתם מסביב למשכן וסדר התנועה בשעת מסע. הכל נראה מצוין בשלב הזה, עם ישראל מתארגן ומתחיל לנוע אל עבר הארץ המובטחת (פרק י): [יא] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי - בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. [יב] וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן.

סבלנות בדרך ארוכה

מדבר פארן זה כבר לא רחוק, ממש בדרום ארץ ישראל, כי בשלב הזה נראה היה שהכוונה היא להמשיך בתנועה ולהכנס לארץ מיד, אבל משהו השתבש. משהו כנראה היה חייב להשתבש, כך שיחלפו עוד שלושים ותשע שנים עד שיגיעו לארץ המובטחת. בדרך כלל, כאשר אנשים חותרים אל יעד מוגדר, הם מתמקדים במטרה ומתעלמים מכל מה שלא שייך. אבל זה בתנאי שהם מספיק בוגרים. כי אצל ילדים, הכי טבעי זה שאחרי כמה שעות של מסע הם יתחילו לשאול: נו, מתי מגיעים? וביחד עם השאלה הזאת יתעוררו גם הגעגועים לפינוקים שאליהם הורגלו בבית, ובתנאי המסע הם חשים בחסרונם. בני ישראל שיצאו ממצרים, עדיין לא היו מספיק בוגרים. אם אנחנו מגדירים בוגרים כמי שמסוגלים לקחת אחריות על חייהם ולעמוד בה, הם לא יכלו להיות בוגרים כי היו משועבדים כל חייהם.

מסע מעייף

המסע הראשון היה קצר יחסית: [לג] וַיִּסְעוּ מֵהַר ה', דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לָתוּר לָהֶם, מְנוּחָה. מסתבר שגם מסע קצר נראה ארוך מדי למי שאינו בוגר מספיק כדי לעמוד בו. וזה היה המצב אצל יוצאי מצרים (פרק יא): [א] וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. שני ביטויים אומרים דרשני בפסוק הזה; פירוש כְּמִתְאֹנְנִים ומי נפגע מהאש בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה? יחסית, קל להבין את ה-וַיִּחַר אַפּוֹ, כי להתלונן אחרי כל הנסים והנפלאות שחוו, ובזמן אמת רואים איך ה' מוביל אותם כשהענן הולך לפניהם ומיישר את הדרך, זה באמת בלתי נתפס. אבל זה מה שאמרנו, עדיין הייתה להם תודעה של ילדים קטנים שאינם יכולים לקחת אחריות. ואחד המפרשים (חזקוּני) אומר כי האש שבערה בקצה המחנה נועדה להזכיר להם את אש השכינה שמלווה אותם ומאירה להם, ושאותה אש עלולה גם לשרוף.

העם הוא יחידה אחת

התורה אומרת שהעם היו כְּמִתְאֹנְנִים, מה זה בדיוק? בפשט זה נשמע שהיו להם טענות שונות, מה שקוראים "קיטורים" (אם עוד משתמשים במילה הזאת) וכנראה זה בדיוק מה שהיה. לא היו להם תלונות ממוקדות, סתם קיטרו. וזה מה שאומר רש"י, שהמובן של המילה הזאת הוא "תואנה". כמו שכתוב אצל שמשון (שופטים יד): כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים, חיפש דרך להתגרות בהם. וכך היה אצל בני ישראל בפרשתנו, הרגישו רע בלי סיבה ברורה, לא ידעו על מה, אז חיפשו על מה להתלונן. במקום להתמודד עם ההרגשה הרעה, להבין שהבעיה היא במרגיש, מפילים את זה על הזולת ומעלים טענות כלפיו, כלפי ה' במקרה הזה. ובכל זאת, אחרי כל הנסים והנפלאות שראו וחוו, צריכים איזה ביסוס רעיוני לתלונות שמעלים; יש מפרשים שאומרים כי העלו רעיון שלא ה' ברא את העולם. שנברא מעצמו...

קיצונים או קצינים?

והתגובה היתה: וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. השאלה היא, לאיזה חלק בעם רומז הביטוי הזה בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. רש"י מביא שני פירושים: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב; רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים. מן הקצה אל הקצה - או בקיצונים שירדו לשפל המדרגה או בקצינים. ויש לומר ששני הפירושים נכונים, כי הנטייה של הקצוות לרדת לשפל, אמורה להיבלם על-ידי הקצינים, המהווים את שיכבת המנהיגות. וכאשר אלה אינם עושים את מלאכתם נאמנה ולפעמים אפילו נגררים אחרי הקיצונים, ההידרדרות עלולה להיות חמורה ביותר. ר' שמעון בן מנסיא תולה בהם את הקילקול כי אין שום רמז לניסיון שלהם לקרוא את העם לסדר, לבלום את ההידרדרות, ועל כן הם נענשו ביחד עם הקיצונים. אז מבחינה מספרית הקיצונים היו, וכנראה נפגעו יותר, אבל מבחינה ערכית, הפגיעה בקצינים משמעותית הרבה יותר.

טענות ממוקדות

עד כאן דיברנו על המתאוננים, אלה שקיטרו בלי שתהיה להם סיבה ברורה. הם נענשו והיינו מצפים שכל השאר יפנימו את הלקח ממה שקרה למתאוננים, אבל מסתבר שהאדם הוא יצירתי מאוד גם בתחום הזה של העלאת טענות. כי מיד לאחר האירוע הקשה עם המתאוננים, צצה תלונה חדשה: [ד] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. [ה] זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. [ו] וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. הראשונים התלוננו בלי לדעת על מה בדיוק, ונענשו. האחרונים חשבו כנראה שרק עם טענות סתמיות יש בעיה, שאם יעלו טענות ברורות יותר, זה יהיה בסדר. אז הם בוכים על העדר הגיוון במזון, טוענים שלאכול מן כל היום, זה חדגוני ומשעמם מדי.

טענה ממוקדת לא תמיד צודקת

באירוע הראשון, נראה שמשה בכלל לא מודע למה שקורה, לא מספרים לו שיש תלונות. הם פונים אליו רק לאחר מעשה: [ב] וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. באירוע השני, כאשר התלונות ממוקדות, משה שומע את התלונות והוא נלחץ; הוא פונה אל ה' ואומר שבנסיבות האלה, משא המנהיגות של עם ישראל כבד מדי עבורו והוא מעדיף למות ובלבד שלא ייאלץ לעמוד מולם בחוסר אונים. כי לכאורה, יש להם טענות ענייניות, הם רוצים מזון מגוון יותר וזו טענה צודקת לכאורה, אבל הוא אינו מסוגל לספק את דרישותיהם. אבל, כמו שאמרנו קודם, מדובר בתלונות של ילדים מפונקים, שגם במסע מסרבים לוותר על הפינוקים שהורגלו לקבל בבית. כך ה' מתייחס לעניין, והתגובה בהתאם; נחילים של שלווים נוחתים במחנה וכעת הם יכולים לאכול בשר בלי הגבלה. והם אוכלים.

התמכרות לתאווה זה רע

וכך מתארת התורה את תגובתם למראה שפע הבשר: [לב] וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו--הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הייתה פה התנהגות לא הגיונית בעליל, התמכרות קשה לתאווה שהתעוררה בהם. וגם התגובה הייתה קשה: [לג] הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף ה', חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. מסתבר שגם טענה ממוקדת היא לא בהכרח, ובטח לא תמיד צודקת. צריכים לבחון היטב מהו המקור לטענה, ובמקרה שלנו אומרת התורה שזו הייתה סתם תאוה שלא ניסו לשלוט בה: [לד] וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים. כי במקום להתמקד ביעד, בהתעלות, במסע אל הארץ המובטחת, העדיפו להתמכר לתענוגות קולינריים. ומכאן ואילך, כל אחד מוזמן להסיק את המסקנות לימינו כמיטב הבנתו. לי נראה שעדיין לא הפנמנו את המסר של פרשת השבוע.