הקונספציה שוב ניצחה

בציבור הישראלי התקבעה בשנים האחרונות התפיסה שהחלוקה בין עזה מצד אחד, ויהודה ושומרון מצד שני, חופפת את החלוקה בין חמאס ואש"ף, שכן חמאס שולט ברצועה ואילו אש"ף שולט ביו"ש. תפיסה זו חלחלה גם אל הדרג הפוליטי בישראל, והתוצאה הייתה שעד החטיפה הנוכחית, לא הייתה כמעט שום פעילות נגד המערך המסועף של ארגוני החמאס באזור זה. שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים יצר רושם שאנשי חמאס ביו"ש נמצאים "בשליטה", וכי אין לישראל מה לדאוג מהארגון בכלל ומהזרוע הצבאית שלו בפרט.

ברקע עמד גם הפיוס בין חמאס ואש"ף. בישראל האמינו שפני חמאס למדיניות, לממשלה, לבחירות ואולי גם להשתלטות על הרשות הפלשתינית בדרכי שלום, ולא להמשך הלחימה נגד ישראל. גם השקט היחסי השורר בין ישראל ורצועת עזה בחודשים האחרונים הוריד בציבור בישראל את רמת הדאגה מפעולות צבאיות של הארגון, ודאי ביהודה ושומרון.

ההוכחה לכוח הציבורי של חמאס התקבלה רק לפני חודש, בבחירות למועצת הסטודנטים של אוניברסיטת ביר זית. אש"ף זכה ב-23 מושבים מתוך 51, חמאס - ב-20, החזית העממית לשחרור פלשתין ב-7 והחזית הדמוקרטית - במושב אחד. היה בישראל מי שראה בכך סימן מדאיג להתחזקות חמאס, אך מנגד היו בישראל מי שראו בכך את המעבר של חמאס מארגון טרור לארגון פוליטי. בישראל לא הבינו שחמאס פוסע על המסלול שהתווה חיזבאללה בלבנון: אֱחוֹז בפוליטיקה וגם מהטרור אל תניח את ידך.

לאחר ההצלחה של חמאס בבחירות אלה הופיע חסן יוסף, מנהיג חמאס בשומרון, בפני 20 נבחרי הארגון. נאומו נמצא ברשת וניתן להקשיב לצעקותיו שבהן הופיעו הקטעים להלן [הערותי בסוגריים, מ.ק.]:

"אומרים שחמאס גמור, יש פיוס. לא, ואני אומר לכם שישמעו את זה כל הסטודנטים, ישמעו הקרובים והרחוקים (כל העולם), ושכל אמצעי התקשורת ישמעו, אנו היחידים, עזה היא היחידה, שיש לה כלים חדישים. כולם יודעים, שבכל שלב שהוא תהיה עזה על כל מה שיש בה ותחת כותרת ההתנגדות. יגיע שלב, אתם תראו, שבפעם הראשונה עזה היא שתפתיע את האויב והיא שתבצע פעולת תקיפה המגיעה בעזרת אללה יתעלה ויתרומם. (מחיאות כפיים). ואני לא אומר את הדבר הזה בלי מחשבה (חוזר על משפט זה) שכן להתנגדות (חמאס) בעזה יש הרבה, אני אומר לכם: יש לה הרבה. ועזה היום, כל פלשתין, כל ס"מ מאדמת פלשתין ההיסטורית, נמצאת בתוך מעגל הפגיעה מתוך עזה בחסדי אללה, ישתבח ויתפאר. (מחיאות כפיים וקריאות)...הו אחים והו אחיות, אומר מילים אחרונות: לא ייתכן שנקבל את הפיוס (עם אש"ף) בשום מחיר יחד עם כפיית המשוואה של האגרוף הביטחוני (ההסדרים הביטחוניים עם ישראל שעל פיהם הרש"פ מסכלת טרור) עם הפיוס, לא נקבל בשום פנים ואופן שתהיה כאן, בגדה המערבית. (הקהל מוחא כפיים)...אחי ואחיותי, אתם חזקים, אתם גדולים, אתם עצומים, אתם מניחים את היסוד לשלב הבא. אתם תראו בקרוב, אני נשבע באללה, כמו שאני רואה אתכם (לפני), אתם תראו את הניצחון מגיע אם ירצה אללה, ובאותו יום ישמחו המאמינים (המוסלמים) בנצחון אללה התומך (ונותן ניצחון) למי שהוא רוצה. יברך אתכם אללה".

העובדה שראש ארגון טרור מופיע במוסד אקדמי ומדבר מעל במת נואמים המכוסה בדגל חמאס, לא עוררה שום תגובות בקרב שוחרי "החרות האקדמית" בישראל ובעולם, הנלחמים נגד ישראל, מכנים אותה "מדינת אפרטהייד" וקוראים להחרימה, להטיל עליה סנקציות ולמשוך ממנה השקעות.

חסן יוסף קושר קשר הדוק בין חמאס בעזה ובין נוכחות התנועה ביהודה ושומרון, אך גורמים בישראל לא ראו זאת, כי היה יותר נוח לראות את הכל מבעד לחור המנעול של הפיוס: "זה לא אינטרס של חמאס לנקוט בטרור בשלב זה", אמרו לנו כל אלה שמסתכלים על חמאס דרך משקפיים ישראליות, ומנסים להעריך את צעדי הארגון תוך הפעלת שיקולי היגיון ישראלי.

אלא שבשטח המצב היה שונה: מנגנוני הביטחון הפלשתיניים לא גילו את ההתארגנות של החוטפים, או שבמכוון העלימו עין ממנה כדי לא להפריע למאמצי הפיוס. תחת "העין הפקוחה" של מנגנוני הביטחון הפלשתינים התפתחה תשתית חמאסית שביצעה באופן כמעט מושלם את החטיפה, את ההימלטות, את החבאת הבחורים או הובלתם לאזור אחר. כמעט מושלם, כי חטיפה מושלמת הייתה מונעת מהחטופים ליצור קשר עם כל גורם חיצוני, ואילו אחד החטופים הצליח ליצור קשר טלפוני עם מוקד המשטרה וללחוש משהו שלא הובן כראוי.

בעקבות החטיפה החליטה ישראל לעשות את מה שעליה לעשות כדי למנוע את הפיכתם של יהודה ושומרון למדינת טרור נוסח עזה, ושהרש"פ לא עשתה: היא החזירה לכלא רבים ממשוחררי עסקת שליט מתוך היגיון פשוט: שחרורם היה נגד שחרור ישראלי, ותפיסת ישראלים מצדיקה את החזרתם לכלא. ישראל גם עצרה חברי פרלמנט מטעם חמאס, סגרה ארגוני "צדקה" ואמצעי תקשורת של חמאס.

ישראל פועלת באווירה בינלאומית נוחה יחסית, שכן העולם מרוכז במתרחש בעירק, שחלקים ממנה נכבשים במהירות על-ידי "מדינת האיסלאם של עירק והלבנט", וארגון זה מאיים על תעשיית הנפט בצפון עירק. אירן מעורבת, ארה"ב שולחת חיילים והעולם מקווה שעירק תשרוד כמדינה מאוחדת. המתרחש באוקראינה גם הוא במרכז ההתעניינות, בעיקר לאחר שהבדלנים הרוסים הצליחו להפיל מטוס אוקראיני ולהרוג כ-50 מחיילי הממשלה. בקניה ביצעה מיליציית "שבאב אלמוג'אהדין" מסומליה טבח המונים, וגם משחקי הכדורגל בברזיל מסיטים את התעניינות העולם מחטיפתם של שלושה ישראלים ומפעילותה של ישראל נגד חמאס ביו"ש.

בגבול עם עזה יש הסלמה, ויש כבר מי שמזהיר שאינתיפאדה שלישית נמצאת בפתח. האירועים בשבוע האחרון סיפקו עוד הוכחה שבענייני ביטחון ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה, לא על רשות או מדינה פלשתינית, ולא על הסכמים עם מדינות ערביות, ידידותיות ככל שתהיינה. אף שלטון ערבי לא ינהג בנחישות הנדרשת להגנה על ישראל מפני ארגוני טרור דוגמת חמאס, ולכן על ישראל להישאר בשטחי יו"ש לתמיד. אפשר לצאת מהערים כדי שיקומו בהן אמירויות על בסיס המשפחות הגדולות, אבל על המרחב הכפרי להישאר בשליטה ישראלית.

הקריסה של צבא עירק מול לוחמי "מדינת האיסלאם" מוכיחה כי במזרח התיכון אין לסמוך על כוחות מלאכותיים, גם אם ארה"ב הקימה אותם, חימשה, אימנה ומימנה אותם. תסריט דומה יתרחש באפגניסטן כשייסוגו ממנה כוחות הקואליציה, ולכן על ישראל לומר לאמריקנים אמירה פשוטה וישירה: "אנו חיים ורוצים להמשיך לחיות באזור שאנו מבינים יותר מכל אחד אחר איך להתנהג ולהתנהל בו. פה זה לא אירופה ולא אמריקה. אנא הניחו לנו לפעול כנדרש, ואם אתם באמת חברים שלנו, עִזרו לנו במקום לעודד ארגוני טרור כמו חמאס". יש בקונגרס ובציבור האמריקני רבים שיזדהו עם אמירה כזו ויסכימו לה.

לאחר החטיפה נזכרו רבים לספר כי בשנה האחרונה היו עשרות ניסיונות לחטוף אזרחים וחיילים. הבעיה היא שאיננו מתייחסים לניסיון שנכשל, ואיננו מסיקים ממנו מסקנות מבצעיות. ניסיון חטיפה שנכשל חייב היה לקבל התייחסות כמו ניסיון שהצליח: חקירה נמרצת, מעצרים, חיסול תשתית והעמדה לדין. גם התקשורת אינה רואה בניסיון שנכשל עניין לעסוק בו, כי הוא נכשל וכביכול שום דבר לא קרה. אלא שהחוטפים שנכשלו במשימתם מנתחים את הכישלון, מאתרים את התקלות, מתקנים את הטעון תיקון, משפרים את התוכנית ומנסים שוב ושוב עד שיצליחו.

מאז החטיפה של שלושת הבחורים עסקה התקשורת הישראלית בעניין הטרמפים, ונקודה שעלתה שוב ושוב היא שבשטחי יו"ש, כמו בפריפריה, אין לאנשים ברירה אלא להסתמך על טרמפים בשל התדירות הנמוכה של תחבורה ציבורית. אוטובוס המגיע לישוב ביו"ש או בפריפריה פעמיים ביום בלבד אינו מספק את צרכי התחבורה של מי שאין לו רכב פרטי. בעוד ש"תופעת הטרמפים" נעלמה מן הערים, היא חיה וקיימת בפריפריה ובעיקר ביו"ש. אנשי "מדינת תל אביב" מותחים עליה ביקורת קשה כי היא מביאה לאירועי חטיפה, ואילו אנשי "מדינת יו"ש" מגנים עליה באדיקות "כי אין ברירה אחרת".

אלא שלוויכוח זה יש בסיס תרבותי עמוק: ב"מדינת תל אביב" אדם חי לעצמו את חייו, עובד ומבלה את זמנו הפנוי בשלל מקומות הבילוי שמציעה העיר הגדולה: בתי קפה, מסעדות, קולנוע, תיאטרון וקונצרטים. הניכור בין האנשים מוביל כל אחד למצוא את דרכו בעצמו ממקום למקום, ואין הוא מבין למה בכלל אנשים צריכים להסתמך על טרמפים. ואילו ב"מדינת יו"ש" יש תרבות של קהילה, אווירה של קבוצה מגובשת, אמון הדדי ופתיחות, והטרמפ מבוסס על התחושה של הנוסע שהנהג הוא "משלנו" ולא יגרום לנוסע כל רע, וכזו היא גם תחושתו של הנהג כלפי הנוסע.