אלף הזהויות של אביגדור ליברמן

ביום הרשעתו של אהוד אולמרט במשפט הולילנד, התקשר אליו שר החוץ, אביגדור ליברמן. "אני מחזק אותך", הוא אמר לראש הממשלה לשעבר, ואיחל לו הצלחה בערעור שיגיש. בזירת המועמדים האפשריים לראשות ממשלה, אולמרט נמחק. המסע של ליברמן, לעומת זאת, רק תופס תאוצה בדרך להכשרת מועמדותו. כמעט כל מי שפינטז על המשרה הרמה, זכה להתזת ראש. אולמרט, ברק, רמון, גלנט, אשכנזי. ליברמן חי וקיים, מפסיד, מנצח, נופל, קם. מתעתע במערכת המשפט ובמערכת הפוליטית, רוקם עסקות ובריתות, ונע לאט אבל בטוח למרכז המפה.

ארבעה חודשים לפני הרשעת אולמרט, כשליברמן זוכה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הדבר הראשון שעשה היה לעלות עם משפחתו לכותל. הוא חבש כיפה, התעטף בטלית והתפלל. "יש אלוהים!", אמרה לו מיכל, בתו הדתייה.
יש אלוהים.
אחר כך נסע לחגוג עם אמו הקשישה בתל אביב, ואז הסתובב וחזר אל נכדיו, בביתה של מיכל בירושלים. מאוחר יותר יצא להרמת כוסית בביתם של יפה ואריה דרעי. לבית הגיעו גם משה ליאון ורעייתו. שלושה זוגות. יין אדום. כיבוד. פרחים צבעוניים. מי חשב שאביגדור ליברמן יזוכה?

ליברמן לא סתם התקשר לאולמרט. חבר הוא יודע להיות. אבל בין זיכויו שלו להרשעה של חברו, הוא שועט קדימה. ממשיך במטה מורפוזה (לכאורה) הפוליטית שלו. אבל המסתורין, המסתורין ממשיך לאפוף אותו בכל צעד ושעל.

כשליברמן מופיע בפומבי, לרוב הציבור הישראלי עדיין קשה לעכל אותו. מבטא כבד, עבר מלא סיפורים ושמועות. מסודר מדי. נוקשה. קשוח. החזה נפוח, ועומד להתפוצץ. מישהו שתמיד יש לו משהו להסתיר. שיערו מסופר בקפידה. הזקן מעוצב בדקדקנות. הבגדים מעשה חייט מומחה. הבושם משובח. הצווארון מצוחצח. החפתים יקרים. אבל הדיבור מופנם, עילג לעיתים. הוא הולך ובא בארצות שמציתות את הדמיון. אדם עשיר, נטול דאגות, גבר במלוא אונו שמתראה עם עבריינים ושכל הווייתו אחורי קלעים עלומים. הוא כולו מסתורין. לוח הזמנים שלו דחוק. קשה לדעת האם יעשה את היום הקרוב במוסקבה, בווינה, ברומא, בשנחאי או, בפגישות ומשחק טניס במלון כפר המכבייה ברמת גן.

הוא נולד בקישינב, מולדובה ב-1958. בן יחיד לניצולי שואה מבוגרים, ששרדו גם רדיפות משלטון סטלין. הם קראו לו איווט על שם סבתו, חווה (אווה באידיש). על ערש מותה היא ביקשה הסבתא, שאם יוולד צאצא - ואין זה חשוב אם בן או בת - בבקשה לקרוא לו על שמה. בבית התערבבו האידיש והרוסית. אבל האידישאיות שלטה. כך גם הקשר לאימו, "יידישע מאמא" בכל מובן המילה. ליברמן מחובר אליה, דואג לה. בן של אמא. ילד יהודי, שגדל בפריפריה של האימפריה הסובייטית, בתחום ה'מושב' ההיסטורי. הוא נשם את הזהות היהודית, וקרא באדיקות את איסאק באבל בילדותו (באבל היה מגדולי הסופרים הרוסים-יהודים, שפעל נגד תופעות הפשיזם וכתב על חיי היהודים במדינה. הוא נשפט תחת שלטון סטלין על ריגול, בהודאה כפויה מצידו). כמו הבוס לשעבר, נתניהו, הוא מתחבר יותר מהאדם הממוצע למוטיב השואה. הוא חובב ספרי היסטוריה וקורא לא מעט על התקופה ההיא.

הוא למד בבתי ספר סובייטים. הוא חושב ברוסית. כמי שעלה רק בגיל 20 לארץ, קשה לנתק את המוטיב הסובייטי ממנו. יסודותיה של השיטה, טמונים בו. המנגנון האפל והקשוח שבו גדל, יהיה שם לעד. והנה לכם דואליות יוצאת דופן. סובייטי - ויהודי גאה. בפריפריה שבה גדל, היהודים שאפו לייחודיות, לבידול, לצורך להצטיין. וגם ל"נצח ישראל לא ישקר".

ליברמן הוא חילוני מובהק, אבל בניגוד לחלק מהתפישות, הוא לא אנטי דתי. אשתו אלה דתיה, גם בתו. שני בניו נותרו חילונים. ההתחזקות של סביבתו הקרובה, לא ערערה את הבסיס הליברמני ככל הנראה, בשום צורה. הבנות שומרות שבת, הוא רחוק מזה. בבחירות 2009, הוא גרף למשל לא מעט קולות מש"ס. חלק מהמצביעים האלה חשבו שהוא מביא שילוב מושלם של מנהיגות חזקה ואצבע מאיימת על ערביי ישראל (והערבים בכלל). ליברמן מקפיד להצהיר שישראל ביתנו היא לא נגד דת, היא "מפלגה של העם היהודי": בעד חיבור מסוים של דת ומדינה, אבל נגד דת ועסקנות.

כשמשפחת ליברמן הגיעה לארץ היא נאספה על-ידי בני משפחה, מוותיקי הישוב. דודו יוסף, אח אביו, היה קצין בהגנה ובצה"ל. מנהל בסולל בונה. מפא"יניק. גם דוד אחר, צבי, היה באותה תנועה אידאולוגית. "אביק (שם החיבה בפי אמו, ר"ו), רצה ללמוד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה של קייב", סיפרה פעם אמו, "אך לא קיבלו אותו". לכן למד הנדסת מים, בפקולטה לחקלאות, בבית הספר הגבוה בקישינב. אחרי שלמד עברית באולפן בקיבוץ נרשם למכינה מיוחדת, לעולים חדשים, באוניברסיטת באר שבע. שם הוא הכיר את אלה, שתהיה אשתו. עולה חדשה מטשקנט. הציבור הישראלי אינו מכיר אותה. אבל אל תטעו, בבוא העת, היא תצא לאור. מקורביו החלו מפיצים בשקט את הבשורה לאחרונה: "אלה משפיעה יותר ממה שחושבים". היה מי שדאג, שתמונתה תופיע בראיון הניצחון אחרי המשפט, שהעניק למעריב. אישה רהוטה, נאה. חמה. נכס שעוד לא מומש באמת, אם תרצו.

אחר כך עברו לירושלים, ליברמן נרשם לאוניברסיטה העברית. עד אז, הרומנטיקה שלטה. ליברמן קיווה לפתח קריירה של קולנוען. או מחזאי. או סופר. טיוטות היצירות, נשארו עד היום במגירה.

אלו היו השנים החמות של הקמפוס הירושלמי. שנות ההתגוששות בין סטודנטים מן הימין לסטודנטים ערביים. בצד האחד צחי הנגבי וישראל כ"ץ. בצד האחר עזמי בשארה ואחמד טיבי. עם המכות התפתחה האידאולוגיה. בימין הייתה אז אנרגיה של התחדשות. אדרנלין ויכולת לטפס למעלה, במעלה הקריירה והשלטון. הציוני הנלהב ליברמן, התאהב בפוליטיקה ובכוחנות. הנגבי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, סידר לו משרת סדרנות במועדון הסטודנטים. שדרוג קל מול עבודתו הקודמת, כסבל בנמל התעופה. עמוס נוי, אז סטודנט למתמטיקה ולימים איש הייטק נזכר: "אנשי הימין היו אלימים מאוד. הם תקפו כל מי שהיה לו גוון שמאלני. פוצצו עצרות. פחדנו ללכת לבד לפעילות פוליטית במעונות, מפני שהם היו עלולים להתנפל עלינו". בחבורת הנגבי, כ"ץ וליברמן, היו גם דני נוה וירון מילר.

מילר ימשיך לעסקים, הוא ואיווט יישארו חברים קרובים. בזמן החקירה נגד החברה "מ.ל.-1" שהוקמה על שם מיכל ליברמן, בהיותה בת 21, נתגלה שהחברה נרשמה במשרדי "השטיח המעופף", שבשליטת מילר.

לאחר ימי הקמפוס נפוצו החברים למגזר הציבורי. צחי הנגבי מונה לעוזרו של יצחק שמיר. בנם של הרפתנים האמידים מכפר אחים, ישראל כ"ץ, קיבל ג'וב אצל החוואי, אריאל שרון. לדני נוה סודר ג'וב אצל משה ארנס. לליברמן, "הרוסי" עם תיק הג'יימס בונד הגדול - לא נמצא פטרון. מי רצה אז עוזר, שמסתובב עם סנדלים וגרביים בקיץ? כ"ץ איתר את ההזדמנות, ומינה אותו לדירקטור ב"חברה הכלכלית לירושלים" ב-1986. העוזר הנמרץ של שרון רצה לטפח עבור הבוס פעילים, שהיו אז בשוליים של סניפי הליכוד, בדיוק כמו ליברמן. כ"ץ הניח שליברמן ודומיו יעשו הרבה כדי להתקדם, וגם יישארו נאמנים לאריק. הוא התבדה.

את פרנסתו העיקרית מצא בסוף כמזכיר סניף הסתדרות העובדים הלאומית בירושלים. מהגופים העשירים והחזקים שנשלטו על-ידי הליכוד. באותם ימים התחולל מאבק שליטה בארגון. קבוצת ה"יתומים" הפוליטיים שאיווט בתוכה, הפסידה לזו של אברהם הירשזון, שהצליח לגייס את הפוליטיקאי העולה אהוד אולמרט כפטרון. הירשזון ואולמרט ניצחו. קופת המזומנים של ההסתדרות הלאומית פרנסה אותם שנים. הקבוצה השנייה התפזרה לכל עבר. ליברמן, שכבר היה נשוי ואב לילדה, נותר כמו לובה מ'ארץ נהדרת': "אין עבודה. אין שפה. קשה. קשה". אבל כרגיל, התעשת במהירות. הכישלון היה להזדמנות הגדולה של חייו.